תפילת מנשה, המכונה גם תפילת מנשה היא יצירה קצרה של 15 פסוקים המתעדים תפילת תשובה המיוחסת למנשה מלך יהודה. רוב החוקרים סבורים שתפילת מנשה נכתבה ביוונית (בעוד מיעוט טוען למקור שמי) במאה השנייה או הראשונה לפני הספירה. מוכר כי ניתן היה לכתוב אותו גם במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה, אך בכל מקרה לפני חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. בין מגילות ים המלח נמצאה יצירה נוספת באותו כותרת, הכתובה בעברית (4Q381:17).
מנשה מתועד בתנ"ך כאחד ממלכי יהודה עובדי האלילים (מלכים ב’ כ"א:1–18; דברי הימים השניים ל"ג:1–9). ספר דברי הימים השני, אך לא ספר מלכים השני, מתעד שמנשה נשבה על ידי האשורים (דברי הימים ב’ ל"ג:11–13). בעודו אסיר, התפלל מנשה לרחמים, ועם השתחרר והחזרה לכס המלכות פנה מדרכי האלילים שלו (דברי הימים ב’ ל"ג:15–17). התייחסות לתפילה, אך לא לתפילה עצמה, מובאת בדברי הימים ב’ 33:19, האומר כי התפילה כתובה ב"דברי ימי מלכי ישראל".
התפילה נחשבת לאפוקריפית על ידי יהודים, קתולים ופרוטסטנטים. הוא הוצב בסוף ספרי הימים השניים בוולגטה של סוף המאה ה-4. למעלה מאלף לאחר מכן, מרטין לותר כלל את התפילה בתרגום 74 ספריו של התנ"ך לגרמנית. זה היה חלק מתנ"ך מתיו משנת 1537, ומתנ"ך ז’נבה משנת 1599. הוא מופיע גם באפוקריפים של התנ"ך של קינג ג’יימס ושל התנ"ך המקורי של דואי-ריימס משנת 1609/1610. האפיפיור קלמנס השמיני כלל את התפילה בנספח לוולגטה.
התפילה כלולה בכמה מהדורות של השבעים היווניים. לדוגמה, הקודקס אלכסנדרינוס מהמאה ה-5 כולל את התפילה בין ארבעה עשר אודים המופיעים מיד לאחר התהילים. הוא מקובל כספר דיאוטו-קנוני על ידי נוצרים אורתודוקסים. התפילה מושמעת במהלך השירות הנוצרי האורתודוכסי והקתולי הביזנטי של Great Compline. הוא משמש בטקס הרומי כחלק מהתשובה לאחר הקריאה הראשונה במשרד המקראות ביום ראשון ה-14 בזמן רגיל (יחד עם תהילים 51). בצורה יוצאת דופן, בכתב הטקס הרומי; בקורפוס התשובות המושרות עם הקריאות מספרי מלכים בין יום ראשון לשילוש הקודש לאוגוסט, השביעית מצטטת את תפילת מנשה, יחד עם פסוקי תהילים 50, מזמור תשובה פר אקסלנס.
התפילה מופיעה בתרגום סורי עתיק, סלאבי עתיק, אתיופי וארמני. בתנ"ך האתיופי, התפילה נמצאת בספר דברי הימים.