161:0.1 ביום ראשון, ה-25 בספטמבר, שנת 29 לספירה, התקבצו השליחים והאוונגליסטים במגדן. באותו הערב, לאחר פגישה ממושכת עם עמיתיו, הפתיע ישוע את כולם כשהכריז כי למחרת יצאו הוא ושניים עשר השליחים לירושלים לחגיגות חג הסוכות. הוא הנחה את האוונגליסטים לבקר את המאמינים בגליל ואת סגל האנשים הנחה לשוב לעת עתה לבית צידה.
161:0.2 כשהגיעה העת לצאת לירושלים, היו נתנאל ותומאס עדיין בעיצומם של דיוניהם עם רודן מאלכסנדריה, והם ביקשו את רשות ׳המאסטר׳ להישאר במגדן מספר ימים נוספים. וכך, בעוד ישוע והעזרה עושים את דרכם לירושלים, המשיכו נתנאל ותומאס בדיון מעמיק עם רודן. בשבוע שלפני כן, במהלכו שטח רודן את הפילוסופיה שלו, הציגו נתנאל ותומאס לסירוגין את בשורת המלכות בפני הפילוסוף היווני. רודן גילה כי המורה שלו מאלכסנדריה, אחד מתלמידיו לשעבר של יוחנן המטביל, עשה עבודה טובה.
161:1.1 בנושא אחד, אישיותו של האל, לא ראו רודן ושני השליחים עין בעין. רודן הסכים לקבל את כל אשר הוצג לו ביחס לאיכויותיו של האל, אך הוא טען ׳שהאב׳ שבשמים איננו ולא יוכל להיות אישיות כמו שהאדם תופש אישיות. אף שהשליחים התקשו להוכיח שהאל הינו אישיות, רודן התקשה אף יותר להוכיח שהוא איינו אישיות.
161:1.2 רודן טען כי עובדת האישיות מתבססת על קיומהּ של תקשורת הדדית ומלאה בין הוויות שוות, הוויות אשר מסוגלות להבין ולאהוד זו את זו. אמר רודן: ״על-מנת שהאל יהיה אישיות, עליו להיות בעל סמלי תקשורת רוחנית אשר יאפשרו לאלה שיוצרים עמו קשר להבין אותו באופן מלא. אך כפועל יוצא מכך שהאל הינו אינסופי ונצחי, ׳בורא׳ כל שאר ההוויות כולן, נובע שהאל הינו היחיד ביקום ואין מי שישווה לו. אין שווים לו; אין אף אחד אחר עמו יוכל לתקשר כשווה בין שווים. אפשר והאל אכן מהווה את מקור כלל האישיות, אך ככזה הוא מתעלה על האישיות, ממש כפי ׳שהבורא׳ מצוי מעל ומעבר לברוא.״
161:1.3 הוויכוח הזה הטריד עד מאוד את תומאס ונתנאל, והם ביקשו את ישוע להיחלץ לעזרתם, אך ׳המאסטר׳ סרב להשתתף בדיוניהם. אמר הוא לתומאס: ״אין זה כלל משנה מהו הרעיון אודות ׳האב׳ שאתה דבק זו כל זמן שאתה מכיר רוחנית באידאל של טיבו האינסופי והנצחי.״
161:1.4 תומאס טען שהאל אינו מתקשר עם בני האדם, ומשום כך האל הינו אישיות, אפילו על-פי הגדרתו של רודן עצמו. היווני דחה את הטענה על-בסיס העובדה שהאל אינו מגלה עצמו באופן אישי; שהוא עדיין נותר בגדר מסתורין. או אז טען נתנאל על התנסותו האישית שלו עצמו עם האל, ואת זאת קיבל רודן, ואישר שאף לו עצמו היו התנסויות דומות, אך שהחוויות הללו מוכיחות, לטענתו, את מציאותו של האל, לא את אישיותו.
161:1.5 בליל יום שני וויתר תומאס. אך עד ליל יום שלישי, כבש נתנאל את רודן וגרם לו להאמין באישיותו של ׳האב׳. אלה שלבי ההיסק בעזרתם חולל את השינוי בדעתו של היווני:
161:1.6 1. ׳האב׳ בפרדיס אכן מתקשרת כשווה בין שווים עם לפחות שתי הוויות נוספות אשר שקולות לו ודומות לו לחלוטין – ׳הבן הנצחי׳ ׳והרוח האינסופית׳. לנוכח נקודת ההשקפה של ׳השילוש׳, היווני נאלץ להסכים לאפשרות ׳שהאב האוניברסאלי׳ הוא אישיות. (בהמשך, העיסוק בדיונים הללו גרם להתרחבות מושג ׳השילוש׳ של שניים עשר השליחים. אך כמובן שהאמונה הרווחת הייתה שישוע היה ׳הבן הנצחי׳.)
161:1.7 2. מכיוון שישוע היה שקול ׳לאב׳, ומכיוון ׳שבן׳ זה אכן הופיע כאישיות בפני ילדיו שבארץ, תופעה זו מוכיחה את העובדה ששלושת האלוהויות אכן ניחנות באישיות ומדגימה את האפשרות לכך, וכן מיישבת לנצח את השאלה ביחס ליכולתו של האל לתקשר עם האדם והאפשרות של האדם לתקשר עם האל.
161:1.8 3. שישוע התייחס באופן שווה ותקשר באופן מושלם עם האדם; שישוע היה ׳בן האל׳. שהיחס בין ׳הבן׳ ׳לאב׳ מניח את התקשורת השווה ואת האהדה וההבנה ההדדית השוררת ביניהם; שישוע ׳והאב׳ חד הם[1]. שישוע קיים בעת ובעונה אחת תקשורת מובנת הן האל ועם האדם, ושמכיוון שהן האל והן האדם הבינו את המשמעות של הסמלים בהם תיקשר ישוע, הן האל והן האדם ניחנים בתכונות אישיותּ ככל שזו נוגעת ליכולת לתקשר. שאישיותו של ישוע הדגימה את אישיותו של האל ואף הוכיחה נחרצות את נוכחותו של האל באדם. ששני דברים שמתייחסים לאותו הדבר מתייחסים זה לזה.
161:1.9 4. שאישיות מייצגת את המושג הגבוה ביותר של המציאות האנושית והערכים האלוהיים; שהאל אף מייצג את המושג הגבוה ביותר של אדם אודות המציאות האלוהית והערכים האינסופיים; נובע מכך שהאל חייב להיות אישיות אלוהית ואינסופית, אישיות במציאות שאף מתעלה באופן אינסופי ונצחי מעל למושג של האדם ולאופן בו הוא מגדיר אישיות.
161:1.10 5. שהאל חייב להיות אישיות משום שהוא ׳בורא׳ כל האישיות וייעוד כל האישיות. רודן הושפע עד מאוד מדבריו של ישוע, ״ולכן היו אתם מושלמים כפי ׳שהאב שבשמים מושלם הוא[2].״
161:1.11 לאחר ששמע רודן את מערך הטיעונים הללו, אמר: ״השתכנעתי. אני מודה בכך שהאל הינו אישיות, אם רק תתירו לי לסייג את הודאתי באמונה זו בכך שאוסיף למשמעות של אישיות קבוצה נרחבת של ערכים כגון: על-אנושית, טרנסצנדנטית, עילאית, אינסופית, נצחית ואוניברסאלית. אני משוכנע כעת בכך שהאל חייב להיות אינסוף יותר מאשר אישיות, אך לא יוכל להיות פחות מכך. אני שמח לסיים את הוויכוח ולקבל את ישוע שהתגלות האישית של ׳האב׳ וכמספק את כל מה שחסר בלוגיקה, ההיגיון והפילוסופיה.״
161:2.1 מכיוון שנתנאל ותומאס אישרו באופן מלא את נקודת השקפתו של רודן ביחס לבשורת המלכות, נותרה רק נקודת אחת ליישב, התורה נוגעת לטיבו האלוהי של ישוע, אשר רק לאחרונה הוכרזה פומבית. נתנאל ותומאס הציגו יחדיו את השקפתם ביחס לטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳, והתיאור להלן מסכם במילים אחרות, מתמצת ומארגן מחדש את שלימדו:
161:2.2 1. ישוע הודה באלוֹהיוּתוֹ, ואני מאמינים לו. את הדברים יוצאי הדופן הרבים אשר אירעו במהלך משימתו נוכל להבין רק אם נאמין שהוא הן ׳בן האל׳ והן ׳בן האדם.
161:2.3 2. מערכת היחסים שלו אתנו מדגימה את החברות האנושית האידאלית; רק הוויה אלוהית תוכל להיות חברה אנושית שכזו. הוא אכן האדם הבלתי-אנוכי שהכרנו מעודנו. הוא מתרועע אפילו עם חוטאים; הוא מעז לאהוב את אויביו. הוא מאוד נאמן לנו. גם כאשר אינו מהסס להוכיח אותנו, בור לעין כל שהוא אוהב אותנו. אתה תוקסם מן המסירות המתמדת שלו. במהלך כל השנים הללו, אף כי לא הצלחנו להבין את משימתו, הוא המשיך והיה לנו רע נאמן. אף כי איננו משתמש בחנופה, הוא אכן מתייחס לכולנו באותה העדינות; הוא תמיד רך וחומל. הוא חלק עמנו את חייו ואת כל אשר לו. אנחנו קהילה מאושרת; אנו חולקים את הכול. איננו מאמינים שאדם פשוט יכול היה לחיות חיים חסרי רבב שכאלה.
161:2.4 אנו מאמינים בכך שישוע אלוהי משום שהוא הוא לעולם לא טועה. החכמה שלו יוצאת דופן; אדיקותו עילאית. הוא חי מדי יום ביומו בהתאמה מושלמת לרצונו של ׳האב׳. הוא לעולם לא מתחרט על מעשיו משום שהוא לעולם לא עובר על חוק מחוקי ׳האב׳. הוא מתפלל אתנו ועבורנו אך מעולם לא ביקש שנתפלל עבורו. אנו מאמינים שמעולם לא דבק בו חטא. איננו סבורים שאדם שהוא רק אנושי יוכל לטעון שחי חיים כאלה. הוא טוען שהוא חי חיים מושלמים, ואנו מודים שאכן כך. אדיקותנו מקורה בחרטה ואילו אדיקותו נובעת מצדיקות. הוא אפילו מוחל על חטאים ואכן מרפא מחלות. שום אדם שפוי לא היה מתיימר למחול על חטאים; זו זכות אלוהית. ונדמה שכך היה הוא מהרגע שפגשנו אותו, צדיק גמור. אנו מתמלאים בחסד ולומדים את האמת, אך ׳המאסטר׳ שלנו היה צדיק בשֵל כבר מלכתחילה. האנשים כולם, טובים כרעים, מכירים באיכויות הטוּב הללו של ישוע. אדיקותו לעולם איננה חודרנית או יומרנית. הוא ענו ועשוי ללא-חת בעת ובעונה אחת. נדמה שהוא מאשר את אמונתנו באלוהיותו. או שהוא מה שהוא מתיימר להיות, או שהוא הצבוע והרמאי הגדול ביותר שידע העולם. אנחנו משוכנעים שהוא פשוט מה שהוא טוען שהוא.
161:2.5 הייחודיות של אופיו והשליטה הרגשית המושלמת שלו משכנעים אותנו שהוא שילוב של אלוהיות ואנושיות. הוא תמיד מגיב לצורך האנושי עם הופעתו; הסבל תמיד נוגע בו. החמלה שלו מונעת באותה המידה מן הסבל הפיזי, כמו מן המצוקה המנטלית או הצער הרוחני. הוא ממהר לזהות את האמונה ומודה בנדיבות בקיומה או בקיום כל חסד אחר בזולת. הוא כל כך הגון, ובה בעת כל כך רחום ומתחשב. הוא מצר על עקשנותו הרוחנית של העם ועולז כאשר הם מסכימים לחזות באור האמת.
161:2.6 נדמה שהוא יודע את אשר האדם חושב ומבין את הכמיהה בלבו. הוא תמיד אוהד את המצוקה של נפשנו. נדמה כי יש בו את כל קשת הרגשות האנושיים, אך בו הם מהוללים להפליא. הוא אוהב מאוד את הטוּב ושונא באותה המידה את החטא. יש לו מודעות על-אנושית לנוכחותה של האלוהות. הוא מתפלל כאדם אך מבצע כאל. נדמה שהוא יודע את אשר יקרה בעתיד; כבר כעת הוא מדבר על מותו, מזכיר באופן מיסטי כי יהללוהו בעתיד. אף כי הוא עדין, הוא אמיץ ונועז. הוא לעולם לא נכשל במילויו חובותיו.
161:2.7 אנו כל העת מתרשמים מן הידע האנושי שלו, זו ממש תופעה. כמעט כל יום קורה משהו ואנו מגלים ׳שהמאסטר׳ יודע מה קורה הרחק ממנו. נדמה גם שהוא יודע את אשר חושבים חבריו. הוא וודאי מתייחד עם אישיויות שמימיות; וודאי חי הוא במישור רוחני גבוה הרבה מעלינו. נדמה כי הכול גלוי ונהיר לו. הוא שואל אותנו שאלות על-מנת לגרום לנו להיפתח, לא על-מנת לקבל מידע.
161:2.8 לאחרונה, ׳המאסטר׳ חדל מלהסס לטעון להיות על-אנושי. למן היום בו הסמיך אותנו ועד לאחרונה, הוא לעולם לא הכחיש שהגיע מעִם ׳האב׳ שבמרומים. הוא מדבר מתוך סמכות של מורה אלוהי. ׳המאסטר׳ איננו מהסס להפריך את התורה הדתית העכשווית ולהצהיר על הבשורה מחדשה מתוך סמכות. הוא נחרץ, חיובי וסמכותי. אפילו יוחנן המטביל הכריז כי כי ישוע הינו ׳בן האל׳ כששמע אותו מדבר. נדמה כי הוא מסופק בינו לבין עצמו[3]. הוא איננו מבקש את תמיכת ההמון; הוא אדיש לדעת הזולת. הוא אמיץ ובה בעת חף מכל גאווה.
161:2.9 הוא מדבר בכל העת על האל כעל שותף שנוכח תמיד בכל אשר הוא עושה. הוא עושה טוב בדרכו וזאת משום שנדמה כי האל נמצא בו. הוא טוען טענות מדהימות לגבי עצמו ומשימתו עלי אדמות, הכרזות שאלמלא היו אלוהיוֹת היו בבחינת אבסורד[4][5]. פעם אחת הכריז: ״בְּטֶרֶם הֱיוֹת אָבְרָהָם אֲנִי הָיִיתִי.״ הוא אכן טוען להיותו אלוהי; הוא מתוודה על כך שהוא שותף של האל[6]. הוא מיצה את כל האפשרויות הלשון כדי לתאר שוב ושוב את הקשר האינטימי שבינו לבין ׳האב׳ שבשמים. הוא אפילו מעז לטעון שהוא ׳והאב׳ חד הם. הוא אומר שכל מי שראה אותו ראה את ׳האב׳[7]. ואת כל אלה הוא עושה בטבעיות בה נוהג ילד[8]. הוא מתייחס לקשר שלו עם ׳האב׳ באותו האופן בו הוא מתייחס לקשר שלו אתנו. נדמה כי הוא בטוח כל כך ביחס לאל והוא מזכיר את היחסים משל היו עובדה[9].
161:2.10 בחיי התפילה שלו, נדמה כי הוא מתקשר ישירות עם ׳אביו׳. שמענו רק מעטות מתפילותיו, אך מן המעט הזה נוכל להסיק כי הוא מדבר עם האל כאילו ניצב מולו פנים אל פנים. נדמה כי הוא יודע הן את העתיד והן את העבר. הוא פשוט לא יכול להיות כל אלה ולעשות את כל הדברים יוצאי הדופן הללו אלמלא היה יותר מאנושי. אנו יודעים שהוא אנושי, אנו בטוחים בכך, אך אנו בטוחים כמעט באותה המידה שהוא גם אלוהי. אנו מאמינים שהוא אלוהי. אנו משוכנעים שהוא בעת ובעונה אחת הן ׳בן האדם׳ והן ׳בן האל׳.
161:2.11 כאשר סיימו נתנאל ותומאס את דיוניהם עם רודן, הם מיהרו להצטרף לחבריהם השליחים בירושלים, אליה הגיעו ביום ששי באותו השבוע. הייתה זו התנסות כבירה בחיי שלושת המאמינים הללו, וגם שאר השליחים למדו רבות מן הסיפורים שסיפרו להם נתנאל ותמאס על החוויות הללו.
161:2.12 רודן עשה את דרכו חזרה לאלכסנדריה, שם לימד שנים רבות את הפילוסופיה שלו בבית הספר של מֶגָנְטַה. מאוחר יותר, היה לאדם חשוב בענייני המלכות; הוא האמין בנאמנות עד לאחרון ימיו על-פני האדמה, והקריב את חייו ביוון יחד עם האחרים כאשר הרדיפות הגיעו לשיאן.
161:3.1 המודעות של ישוע ביחס לאלוֹהיוּתוֹ צמחה בהדרגה בדעתו עד ליום בו הוטבל. לאחר שהפך מודע לגמרי ביחס לטיבו האלוהי, ביחס לקיומו הקודם לפני היותו אדם ולזכויותיו ביקום, נדמה כי הייתה לו היכולת להגביל באופנים שונים את מודעותו האנושית ביחס לאלוהיותו. לנו נדמה כי החל מן ההטבלה ועד לצליבה ישוע היה יכול לבחור לגמרי האם להישען על דעתו האנושית או לנצל את הידע של הדעת האלוהית ושל הדעת האנושית גם יחד. לעיתים נדמה כי הוא השתמש רק במידע ששכן באינטלקט האנושי. במקרים אחרים, נדמה שפעל מתוך ידע וחכמה כה עמוקים שרק השימוש בתכולה העל-אנושית של תודעתו האלוהית יכול לאפשר.
161:3.2 רק אם נקבל את התיאוריה שהוא יכול היה, כרצונו, להגביל את תודעתו האלוהית, נוכל להסביר את הדברים הייחודים שעשה. אנו מודעים לגמרי לעובדה שלעיתים תכופות הוא הסתיר מעמיתיו את ידיעתו המוקדמת אודות אירועים עתידיים, ושהוא היה מודע למה שהם חשבו ותכננו. אנו מבינים שהוא לא רצה שחסידיו ידעו יותר מדי על יכולתו לדעת את מחשבותיהם ואת תכניותיהם. הוא לא רצה להתעלות יותר מדי מעל למושג של בן האנוש שהיה לשליחיו ולחסידיו.
161:3.3 איננו מצליחים להבחין מתי השתמש בהגבלה העצמית של תודעתו האלוהית ומתי הסתיר את ידיעתו המוקדמת ואת העובדה שידע את מחשבותיהם של חבריו האנושיים. אנו משוכנעים שהוא השתמש בשתי הטכניקות, אך איננו יודעים באיזה מהן השתמש במצב מסוים כלשהו. לעיתים תכופות, ראינו אותו פועל רק לפי התוכן האנושי של תודעתו; ואז ראינו אותו פוגש את מנהלי צבאות השמיים של היקום והבחנו בוודאות בפעולתה של הדעת האלוהית. ואילו במקרים רבים מני ספור, ראינו את פעולתה המשולבת של אישיות של אדם ואל אשר פעלה מן האיחוד המושלם, כך נראה, בין הדעת האנושית לזו האלוהית. עד לכאן מגעת ידעתנו על תופעות אלה; לאמתו של דבר איננו יודעים את כל האמת על מסתורין זה.