ספר ההתגלות הוא הספר האחרון של הברית החדשה (וכתוצאה מכך הספר האחרון של התנ"ך הנוצרי). כותרתו נגזרת מהמילה הראשונה של הטקסט היווני קוינה: apokalypsis, כלומר “חשיפה” או “התגלות”. ספר ההתגלות הוא הספר האפוקליפטי היחיד בקאנון הברית החדשה. היא תופסת מקום מרכזי באסכטולוגיה הנוצרית.
המחבר מכנה את עצמו בשם “ג’ון” בטקסט, אך זהותו המדויקת נותרה נקודה לוויכוח אקדמי. סופרים נוצרים מהמאה השנייה כמו פאפיאס מהיירפוליס, יוסטין מרטיר, אירנאוס, מליטו מסרדיס, קלמנט מאלכסנדריה ומחבר הפרגמנט המוטורי מזהים את יוחנן השליח כ"יוחנן" של ההתגלות. מחקר מודרני בדרך כלל נוקט בהשקפה שונה, כאשר רבים חושבים שלא ניתן לדעת דבר על המחבר מלבד היותו נביא נוצרי. חוקרים תיאולוגיים מודרניים מאפיינים את מחבר ספר ההתגלות כ"יוחנן מפאטמוס". עיקר המקורות המסורתיים מתארכים את הספר לתקופת שלטונו של הקיסר הרומי דומיטיאנוס (81–96 לספירה), מה שעדויות נוטות לאשש.
הספר משתרע על פני שלושה ז’אנרים ספרותיים: הכתבי, האפוקליפטי והנבואי. זה מתחיל בכך שג’ון, באי פטמוס בים האגאי, מפנה מכתב ל"שבע הכנסיות של אסיה". לאחר מכן הוא מתאר סדרה של חזיונות נבואיים, כולל דמויות כמו הדרקון בעל שבעת הראשים, הנחש והחיה, אשר מגיעות לשיא בביאתו השנייה של ישוע.
הדימויים העלומים והראוותניים הובילו למגוון רחב של פרשנויות נוצריות. פרשנויות היסטוריסטיות רואות בהתגלות הסתכלות רחבה על ההיסטוריה בעוד שפרשנויות פרטריסטיות מתייחסות להתגלות כאל אירועי עידן השליחים (המאה הראשונה), או לכל המאוחר לנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5. עתידנים, בינתיים, מאמינים שההתגלות מתארת אירועים עתידיים עם שבע הכנסיות הצומחות לגוף המאמינים לאורך העידן, והתעוררות מחודשת או שלטון מתמשך של מערכת יוונית-רומית עם יכולות מודרניות המתוארות על ידי יוחנן בדרכים המוכרות לו; ופרשנויות אידיאליסטיות או סמליות סבורות שההתגלות אינה מתייחסת לאנשים או אירועים ממשיים אלא היא אלגוריה לדרך הרוחנית ולמאבק המתמשך בין טוב לרע.