145:0.1 ישוע והשליחים הגיעו לכפר נחום בערב יום שלישי, ה-13 בינואר[1]. כמנהגם, מיקמו את המטה בבית זבדיה, בבית-ציידא. וכעת, משנשלח יוחנן למותו, התכונן ישוע לצאת במסע ההטפה הציבורי והגלוי הראשון שלו בגליל. החדשות אודות שובו של ישוע נפוצו במהירות ברחבי העיר, ולמחרת בבוקר, מיהרה מרים, אם ישוע, לסור ולבקר את בנה יוסף בנצרת.
145:0.2 את יום רביעי, חמישי וששי בילה ישוע בבית זבדיה, שם לימד את השליחים כהכנה למסע ההטפה הפומבי הנרחב הראשון שלהם. הוא גם קיבל את פניהם של שוחרים כנים רבים, אותם גם לימד הן כיחידים והן בקבוצות. הוא ביקש, באמצעות אנדראס, לנאום בבית הכנסת בשבת הקרבה.
145:0.3 מאוחר בערב יום הששי, הגיעה רות, אחותו הקטנה של ישוע, לביקור חשאי. הם בילו יחד כמעט שעה, בסירה שעגנה לא הרחק מן החוף. דר הביקור לא נודע מעולם לאיש פרט יוחנן זבדיה, והוא הוזהר לבל יגלה זאת לאיש. רות הייתה בת המשפחה היחידה של ישוע אשר האמינה באלוֹהיוּתהּ של משימתו על-פני האדמה ברציפות וללא סייג, החל מימיה הראשונים כבעלת מודעות רוחנית וכלה בסיומה של משימתו, במותו, בתחייתו ובהרקעתו; והיא עברה לבסוף לעולמות שמעבר בלא שאי פעם פקפקה בטיבהּ העל-טבעי של משימתו של אביהּ-אחיהּ בגוף. אחותו הקטנה רות הייתה נחמתו העיקרית של ישוע מצד בני משפחתו, וזאת לכל אורך המבחן של המשפט, הדחייה והצליבה.
¶ 1. דיג הדגים
145:1.1 בבוקר אותו יום הששי, כאשר לימד ישוע על החוף, צבאו עליו ההמונים כל כך עד שנדחק קרוב למים ונאלץ לסמן לדייגים בסירה סמוכה לסור לעזרתו. הוא עלה על הסירה והמשיך ללמד את ההמונים במשך יותר משעתיים[2]. שמה של הסירה היה ״שמעון״; היא הייתה בעבר בבעלותו של שמעון פטרוס ונבנתה על-ידי ישוע עצמו. באותו בוקר, שימשה הסירה את דוד זבדיה ואת שני חבריו, אשר שבו לחוף מליל דייג עקר[3]. הם עסקו בניקיון רשתותיהם ובתיקונן בעת שישוע ביקש מהם לסייע לו.
145:1.2 לאחר שישוע סיים ללמד, אמר לדוד: ״מכיוון שבאתם לעזרתי והתעכבתם, אבוא כעת אני לעזרתכם. בואו נצא לדוג; בואו נצא לשם, למים העמוקים, ושם תניחו את רשתותיכם.״ ענה לו שמעון, אחד מעוזריו של דוד: ״זה חסר תוחלת, ׳מאסטר׳. עבדנו כל הלילה ולא דגנו מאום; אך נעשה את שביקשת, נצא ונניח את הרשתות.״ שמעון הסכים למלא אחר הנחייתו של ישוע בשל סימן שקיבל מן הממונה עליו, דוד. כשהגיעו למקום אותו ציין ישוע, הם הניחו את רשתותיהם ודגו כמות גדולה כל כך עד שחישבו שהרשתות תיקרענה ונאלצו לסמן לעמיתיהם שבחוף לסור לעזרתם. וכשסיימו למלא לגמרי שלוש סירות, שהתמלאו עד כדי כמעט שקיעה, נפל שמעון זה לרגלי ישוע ואמר, ״סור ממני, ׳מאסטר׳, כי חוטא אני.״ שמעון, כמו כל הנוכחים במאורע, נדהמו למראה כמות הדגה. מאותו יום ואילך, זנחו דוד זבדיה, שמעון זה ועמיתיהם את הרשתות והלכו אחר ישוע[4].[5]
145:1.3 אך לא היה שום נס בדיג זה. ישוע למד את הטבע מקרוב; הוא היה דייג מנוסה והכיר את מנהגיהם של דגי הכינרת. בזו הפעם הוא פשוט הכווין את הדייגים אל-עבר המקום בו בדרך כלל שהו הדגים בשעה זו של היום. אך חסידיו של ישוע תמיד התייחסו למעשה כאל נס.
¶ 2. אחר הצהריים בבית הכנסת
145:2.1 בשבת שלאחר מכן, בתפילת מנחה בבית הכנסת, נשא ישוע דרשה על ״רצונו של ׳האב׳ שבשמים[6].״ בבוקר לימד שמעון פטרוס על ״המלכות.״ במפגש אחר הצהרים של יום חמישי, בבית הכנסת, לימד אנדראס על ״הדרך החדשה.״ באלה הימים, כפר נחום הייתה העיר בה נמצאה כמות המאמינים הגדולה ביותר בישוע מכל הערים בעולם.
145:2.2 בעת שישוע לימד בבית הכנסת, בשבת זו, אחר הצהריים, הוא קרא, כנהוג, את החלק הראשון מן החומש, מספר שמות:[7][8]
145:2.3 ״וַעֲבַדְתֶּם, אֵת יְהוָה אלוהיכם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ, וְאֶת מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ.״ את הפסוקים הבאים בחר מנביאים, וקרא מספר ישעיהו: ״קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.״
145:2.4 בדרשה זו ניסה ישוע להבהיר שהדת הינה חוויה אישית. בין יתר הדברים, אמר ׳המאסטר׳:
145:2.5 ״היטב תדעו כי אב נדיב אוהב את משפחתו בשלמותהּ, ומתייחס אל בני משפחתו כקבוצה בשל החיבה העמוקה שהוא רוחש לכל בן משפחה כאינדיבידואל. לא תדרשו עוד לגשת ׳לאב׳ שבשמים כילד של עם ישראל, אלא כילד של האל. אכן, כקבוצה אתם בני ישראל, אך כאינדיבידואלים כל אחד מכם הינו בנו של האל. באתי, אך לא על-מנת לגלות את ׳האב׳ לילדי ישראל, אלא דווקא על-מנת להביא את ידיעת האל ולגלות את אהבתו וחסדו לכל מאמין כאינדיבידואל, וכהתנסות אישית אמתית. הנביאים לימדו אתכם שיהוה דואג לעמו, שאלוהים אוהב את ישראל. אך אני באתי בקרבכם על-מנת להכריז אמת גדולה יותר, אמת אותה הכירו גם רבים מאחרוני הנביאים, והיא שהאל אוהב אתכם – כל אחד מכם – כאינדיבידואלים. במשך כל הדורות הללו הייתה לכם דת לאומית, או גזעית; וכעת באתי אנוכי על-מנת להעניק לכם דת אישית.[9]
145:2.6 אך אפילו זה איננו רעיון חדש. רבים מן הרוחניים שבכם יודעים אמת זו, שלימדו אתכם הנביאים. האם לא קראתם בכתבי הקודש את דברי הנביא ירמיהו, שאמר: ׳בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בעוונוֹ, יָמוּת; כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הבוסר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו. הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְכָרַתִּי, אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אלא ברית של דרך חדשה. נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה. וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת יְהוָה. כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.׳[10]
145:2.7 ״האם לא קראתם הבטחות אלה? האם לא תאמינו לכתוב בתורה? האם אינכם מבינים שדברי הנביא מתגשמים במה שאתם רואים ביום זה ממש? האם לא התריע בכם ירמיהו להפוך את הדת לעבודת הלב, להתייחס לאל כאינדיבידואלים? האם לא אמר לכם הנביא שהאל שבשמים חוקר לב? האם לא הוזהרתם שמטבעו לב האדם הינו בראש ובראשונה לב של רמייה, ולפעמים אפילו נואש ברשעותו?[11]
145:2.8 ״האם לא קראתם את דברי יחזקאל, כשלימד את אבותיכם שהדת חייבת להיות מציאות של חוויה אישית? לא עוד תאמרו, ׳אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה.׳ ׳חַי-אָנִי,׳ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, ׳הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה. הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת.׳ ואז חזה יחזקאל את היום הזה, כאשר דיבר בשם אדוני ואמר: ׳וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם.׳
145:2.9 ״לא עוד תתייראו פן יעניש האל את העם על חטאו של היחיד; ׳האב׳ שבשמים אף לא יעניש אחד מילדיו המאמינים בשל חטאו של העם, אף כי כל אחד מבני המשפחה נדרש לעתים קרובות לסבול מן ההשלכות החומריות של טעויות המשפחה ושל שגיאות הקבוצה. האם לא תבינו כי התקווה לאוּמה טובה יותר – או לעולם טוב יותר – כרוכה בהתקדמותו ובנאורותו של האינדיבידואל?״
145:2.10 ואז דיבר ׳המאסטר׳ על כך שלאחר שהאדם מבחין בחירותו הרוחנית, ׳האב׳ שבשמיים רוצה שילדיו שבארץ יחלו את אותו השלב בהרקעתם הנצחית במסגרת הקריירה של פרדיס אשר כרוך בתגובתו המודעת של היצור לדחף האלוהי של הרוח השוכנת למצוא את ׳הבורא׳, לדעת את האל ולהידמות לו.
145:2.11 דרשה זו סייעה רבות לשליחים. כולם היטיבו להבין כי מסר בשורת המלכות מוכוון ליחיד ולא לאומה[12].
145:2.12 ואף כי תושבי כפר נחום הכירו את תורתו של ישוע, דרשת שבת זו הכתה אותם בתדהמה. הוא אכן לימד כבעל סמכות, ולא כאחד הסופרים[13].
145:2.13 וממש כשסיים ישוע את דבריו, נתקף אחד מאנשי הקהילה הצעירים אשר נסער מאוד מדבריו של ישוע התקף אפילפטי חזק והחל לזעוק בקול. עם סיום ההתקף, כאשר חזר להכרתו, דיבר בקול חולמני ואמר: ״אֲהָהּ מָה לָּנוּ וָלָךְ יֵשׁוּעַ הַנּוצְרִי? לְהַאֲבִידֵנוּ בָאתָ; יְדַעְתִּיךָ מִי אַתָּה קְדוֹשׁ האלוהים.״ ישוע סימן לקהל להישאר בשקט, אחז ביד הנער ואמר ״צֵא מִמֶּנּו״ – והוא ניעור מיד.
145:2.14 צעיר זה לא היה אחוז רוח טמֵאה או שד; הוא נפל קורבן להתקף אפילפטי רגיל[14]. אך לימדוהו שמחלתו נגרמה משום שרוח טמאה הדביקה אותו. הוא האמין בכך ונהג בהתאם לאמונה זו בכל אשר חשב או אמר בנוגע למחלתו. ככלל, האמונה הרווחת הייתה שכל התופעות הללו נגרמו במישרין בשל נוכחותן של רוחות טמאות. ומשום כך, הם האמינו שישוע גרש את השד מאדם זה. אך ישוע לא ריפא אדם זה ממחלת האפילפסיה שלו באותו בוקר. לאמיתו של דבר, אדם זה נרפא רק מאוחר יותר באותו היום, לאחר השקיעה. הרבה לאחר פנטקוסט, נמנע יוחנן, השליח האחרון שרשם את מעשי ישוע, מלהזכיר תופעות של ״גירוש שד״, וזאת משום שידע שמקרים כאלה, של דיבוק בידי שד, לא התרחשו לאחר פנטקוסט.
145:2.15 כתוצאה ממאורע רגיל זה, דווח במהירות ברחבי כפר נחום שישוע גרש שד מאדם וריפא אותו כבדרך נס בבית הכנסת, עם סיום דרשת השבת. השבת הייתה הזמן היעיל ביותר להפצת שמועה שכזו. כך דווח גם ברחבי היישובים הקטנים יותר סביב כפר נחום, ורבים האמינו לה.[15]
145:2.16 אשתו ואמו של שמעון פטרוס דאגו למרבית הבישולים ועבודות הבית בביתם הגדול של משפחת זבדיה, המקום בו מיקמו ישוע והשניים עשר את המטה. ביתו של פטרוס שכן בסמוך לזה של זבדיה; וישוע וחבריו עצרו שם בדרכם מבית הכנסת משום שאם אשתו של פטרוס נפלה למשכב מזה מספר ימים והיו לה חום וצמרמורות. לגמרי במקרה, בעת שישוע עמד לצדה של האישה החולה, החזיק בידהּ, ניגב את מצחה ודיבר אליה מילות נחמה, ירד חומהּ. ישוע עדיין לא הספיק להסביר לשליחיו ששום נס לא אירע בבית הכנסת; וכך, כשהמקרה הזה עדיין טרי בזיכרונותיהם, הם נזכרו גם במה שארע בכנא עם מים והיין והשתכנעו שהנה אירע נס נוסף וכמה מהם מיהרו לצאת ולהפיץ את החדשות ברחבי העיר.
145:2.17 אָמַתַ׳ה, חותנתו של פטרוס, חלתה בקדחת המלריה. באותו היום, לא ישוע היה זה שריפא אותה כבדרך נס. היא נרפאה מספר שעות מאוחר יותר, לאחר השקיעה, כחלק מן המאורע היוצא מגדר הרגיל שאירע בחצר הקדמית של בית זבדיה.
145:2.18 המקרים הללו מייצגים את האופן בו ניכס לעצמו שוב ושוב הדור שביקש נסים וכמָה לנפלאות את צירופי המקרים הללו כתירוץ להכרזה על כך שישוע חולל נס נוסף.
¶ 3. ריפוי לעת שקיעה
145:3.1 עד הזמן בו התכוננו ישוע ושליחיו לסעוד את ארוחת מוצאי השבת של היום הגדוש הזה, נרעשה כפר נחום וסביבותיה בשל נֵסֵי הריפוי הללו, לכאורה; כל החולים והנגועים התכוננו לצאת לכיוונו של ישוע או ביקשו מחבריהם שיישאו אותם לשם מיד עם שקיעת החמה. בהתאם למסורת היהודית, אסור היה לבקש מזור ומרפא בשעות השבת הקדושה.
145:3.2 וכך, מיד כשירדה החמה מתחת לאופק, החלו עשרות חולים – גברים, נשים וטף –לעשות את דרכם אל-עבר ביתו של זבדיה בבית ציידה. אדם אחד ובתו המשותקת יצאו לדרכם ממש כשנעלם גלגל השמש מאחורי בית שכנו[16].
145:3.3 כל מאורעות אותו היום הכינו את הקרקע לסצנה היוצאת דופן הזו, לעת שקיעה. אפילו הטקסט שקרא ישוע באותו אחר הצהריים רמז לכך שיש לחסל את כל התחלואים; הוא דיבר בעוצמה ומתוך סמכות שכזו, שמעולם לא נראתה כמותה! אף כי כלל לא פנה לסמכות האנושית, דבריו כוונו ישירות למצפונם ולנשמות מאזיניו. אף כי לא נדרש ללוגיקה, לפלפולים חוקיים או לאמרות כנף, דבריו חדרו בעוצמה, בבהירות ובמישרין ללבבות מאזיניו.
145:3.4 אותה השבת הייתה יום חשוב ביותר בחייו הארציים של ישוע, וכן, בחייו של יקוּם. לכל דבר ועניין ביקום המקומי, הייתה כפר נחום, העיר היהודית הקטנה, בירתו האמתית של נבאדון. קומץ היהודים בבית הכנסת של כפר נחום לא היו היחידים ששמעו את דברי הסיום של דרשת ישוע: ״שנאה היא כצל הפחד; נקמה היא המסכה של הפחדנות.״ מאזיניו לא ישכחו גם את מילותיו הברוכות, כשהצהיר כי ״האדם הינו בן האל, ולא בן השטן.״
145:3.5 מעט לאחר שקיעת החמה, בעוד ישוע ושליחיו עדיין מסבים לשולחן ארוחת הערב, שמעה אשת פטרוס קולות מכיוון החצר הקדמית, הלכה לדלת וראתה חבורה גדולה של חולים הולכת ומתקבצת. היא גם ראתה שהדרך המובילה מכפר נחום מלאה באלה הבאים להתרפא מידי ישוע. מיד כשראתה זו הלכה והודיעה לבעלה אשר סיפר זאת לישוע.
145:3.6 כאשר יצא ׳המאסטר׳ מן הפתח הקדמי של בית זבדיה, חזו עיניו באסופה של אנשים מוכים וחבולים. הוא ראה מולו כמעט אלף אנשים חולים; לכל הפחות זה היה מספר הנוכחים שהתקבצו מולו. לא כל הנוכחים היו חולים; כמה מהם הגיעו על-מנת לסייע לאהוביהם לבקש מזור.
145:3.7 המראה של גברים, נשים וטף שסבלם נגרם במידה רבה בשל שגיאותיהם וטעויותיהם של ׳בניו׳ שלו, אלה המופקדים על ניהול היקום, נגע במיוחד ללבו האנושי של ישוע ואִתגר את רחמיו האלוהיים של ׳בן בורא׳ מיטיב זה. היטב ידע ישוע שלעולם לא יוכל לבסס תנועה רוחנית יציבה רק על נסים ונפלאות של חומר. הוא דבק בהתמדה במדיניותו ונמנע מלהשתמש בזכויותיו כבורא. מאז כנא, לא נלוו לשיעוריו פעולות על-טבעיות או פלאיות כלשהן; עדיין, ההמון המוכה הזה נגע ללבו האוהד והרטיט בעצמה את חיבתו המבינה.
145:3.8 קול עלה מן החצר הקדמית וקרא: ״׳מאסטר׳, אמור מילה, השב את בריאותנו, רפא אותנו מן החולי והצל את נשמותינו.״ מיד עם הישמע מילים אלה העמיד עצמו הכן הצבא העצום של שרפים, בקרים פיזיים, נשאי חיים ואמצעיוניים אשר תמיד נלוו ׳לבורא׳ של יקום שהתגשם, והמתין לפעול בכוח של יצירה אם וכאשר ייתן ׳הריבון׳ את האות. היה זה אחד מן הרגעים בקריירה הארצית של ישוע על הארץ בהם השיפוט של ׳בן האדם׳ נלכד בין התבונה האלוהית והחמלה האנושית, עד כי הוא ביקש מקלט ברצונו של ׳האב׳.
145:3.9 כאשר דחק פטרוס ׳במאסטר׳ לצאת לעזרתם, נשא ישוע מבטו אל המון הנדכאים וענה: ״באתי לעולם על-מנת לגלות את ׳האב׳ ולכונן מלכותו. לשם כך חייתי את חיי עד היום. משום כך, אם יהיה זה רצונו של ׳זה׳ אשר שלח אותי, ולא יעמוד בסתירה להכרזה על בשורת מלכות שמים, אבקש שילדי יירפאו – ו – ״, אך שאר דבריו של ישוע נבלעו בהמולה.
145:3.10 ישוע העביר לידי ׳אביו׳ את האחריות להחלטה על הריפוי. ברור כי ׳האב׳ לא התנגד לכך, משום שלא חלף אפילו רגע מדבריו של ׳המאסטר׳ ועד שאסופת ההוויות השמימיות החלה לפעול תחת פיקודו של ׳מכוונן המחשבה׳ שישוע, שהפך לאישי. פמליה זו ירדה לתוך קהל בני התמותה החולים, וברגע אחד של זמן נרפאו לגמרי 683 גברים, נשים וטף[17]. הם נרפאו לגמרי מכל מחלות הגוף ומכל חולי חומרי אחר. הארץ מעולם לא ראתה מחזה שכזה לפני כן, ואף לא מאז. עבורנו, אשר חזינו בגל ריפוי יצירתי זה, אכן היה זה מחזה מרטיט.
145:3.11 אך מכל ההוויות שנדהמו למראה פרץ הריפוי העל-אנושי הבלתי צפוי הזה, ישוע נדהם יותר מכולם. ברגע בו תשומת הלב והאהדה האנושיות שלו התמקדו במראה הסבל והחולי שנפרש לפניו, הוא שכח את אזהרותיו של ׳מכוונן המחשבה האישיותי׳ שלו ביחס לעובדה שבתנאים ובנסיבות מסוימים לא ניתן להגביל את אלמנט הזמן של זכויות הבורא של ׳בן בורא׳. ישוע ביקש לראות ברפואתם של בני התמותה הסובלים הללו, אם זה לא עמד בסתירה לרצון ׳אביו׳. ׳מכוונן המחשבה האישיותי׳ של ישוע פסק מיד שפעולה שכזו של אנרגיית יצירה אינה מנוגדת לרצונו של ׳אב פרדיס׳, והודות להחלטה שכזו – לאחר שישוע הביע רצונו שהריפוי יתרחש – הפעולה היצירתית הייתה. מה שמבקש ׳בן בורא׳ ורוצה ׳אביו׳ הינו. בשארית חייו הארציים של ישוע על-פני האדמה, לא התרחשה שוב פעולת ריפוי המונית שכזו.
145:3.12 כפי שניתן היה לצפות, למרחקים יצא שמעו של הריפוי לעת שקיעה בבית ציידה שבכפר נחום, והתפשט ברחבי הגליל, ביהודה ומעבר להם. שוב ניעורו פחדיו של הורדוס, והוא שלח משקיפים שידווחו על עבודתו ותורתו של ישוע. הוא ביקש לוודא האם היה הנגר לשעבר מנצרת או שמא יוחנן המטביל שקם לתחייה.
145:3.13 בעיקר בשל הדגמה בלתי מתוכננת זו של ריפוי פיזי, מאותו יום ואילך ובמשך שארית הקריירה שלו על-פני האדמה הפך ישוע לרופא ממש כשם שהיה מטיף. הוא אכן המשיך ללמד, אך עבודתו האישית הוקדשה בעיקר לסעד החולים והמדוכאים, ואילו שליחיו עסקו בעיקר בהטפה בציבור ובהטבלת מאמינים.
145:3.14 אולם רוב אלה שנהנו מריפוי על-טבעי או יצירתי זה, בהדגמה שאירעה עם שקיעת החמה, לא נהנו מתועלת רוחנית נמשכת ממופע חסד יצא-דופן זה. רק מתי מעט נבנו כתוצאה מסעד פיזי זה, אך מלכות הרוח לא התחזקה בלבבות האנשים בעקבות פרץ מדהים זה של ריפוי יצרתי נעדר-זמן.
145:3.15 פלאי הריפוי שנלוו מעת לעת למשימתו של ישוע על-פני האדמה לא היו חלק מתכניתו לבשורת המלכות. הם היו פועל יוצא נלווה לנוכחותה בארץ של הוויה אלוהית בעלת זכויות בריאה כמעט בלתי-מוגבלות אשר ניחנה גם בשילוב של רחמים אלוהיים ואהדה אנושית שלא היו כדוגמתם. אך הנסים הללו, כפי שכונו, גרמו לישוע לצרות רבות, בשל פרסום שעורר דעות קדומות והעובדה שיצא לו שם רע, בו לא רצה.
¶ 4. הערב למחרת
145:4.1 כל הערב שלאחר מופע כביר זה של ריפוי, שטף ההמון העולז את בית זבדיה ושליחיו של ישוע היו אחוזים בהתלהבות רגשית מן הדרגה הגבוהה ביותר. מנקודת המבט האנושית, זה היה קרוב לוודאי הגדול שבימים הגדולים של הזמן שבילו לצד ישוע. תקוותם עלתה לגבהים של ציפייה בטוחה, גבהים אליהם לא הגיעה לפני כן או לאחר כן. רק ימים ספורים לפני כן, כשהיו על גבול השומרון, אמר להם ישוע כי הגיעה השעה להכריז על המלכות בעוצמה, וכעת חזו עיניהם במה שהם הניחו הוא קיומהּ של אותה ההבטחה. אם מפגן מדהים זה של כוח ריפוי היה רק ההתחלה, הם נלהבו למחשבה על מה שעתיד לבוא. כל הספקות שנותרו בהם בנוגע לאלוֹהיוּתוֹ של ישוע נמוגו כלא היו. הם היו פשוט שיכורים מאושר המקסם המרטיט שאחז בהם.
145:4.2 אך כאשר חיפשו את ישוע, לא יכלו למצאו. ׳המאסטר׳ הודאג מאוד ממה שאירע. הגברים, הנשים והטף שנרפאו ממגוון החוליים המתינו עד מאוחר בערב, וקיוו לחזרתו של ישוע על-מנת להודות לו. ככל שנקפו השעות והוא המשיך להתבודד, השליחים לא יכלו להבין את התנהגותו של ׳המאסטר׳; אילו לא נעדר הייתה שמחתם מלאה. אך כאשר שב ישוע אליהם, והשעה מאוחרת, כמעט כל מי שנרפא במאורע הריפוי כבר שב לביתו. ישוע סרב לקבל את ברכותיהם של השניים עשר ואת הערצתם של האחרים שהמתינו לו ורק אמר: ״שימחו, אך לא על כך ׳שאבי׳ חזק דיו לרפא את הגוף, אלא על כך שחזק דיו להציל את הנשמה. הבה וננוח, כי מחר נשוב לעסוק בעסקי ׳האב׳.״
145:4.3 שוב התאכזבו השניים עשר, התבלבלו, והלכו לישון כשצער ממלא את ליבם; למעט התאומים, רק מעטים מהם ישנו באותו הלילה. מיד כשסיים ׳המאסטר׳ לשמח את נשמתם ולמלא את לבבות שליחיו באושר, נדמה כי אץ למוטט את תקוותיהם ולרסק את היסודות עליהם נבנו האומץ וההתלהבות שלהם. הדייגים הנבוכים הללו התבוננו איש בעיני רעהו וכולם כאחד חשבו: ״אינני יכול להבינו. מה פשר כל אלה?״
¶ 5. מוקדם בבוקר יום ראשון
145:5.1 גם ישוע לא ישן הרבה באותו ליל שבת. הוא הבין שהעולם מלא במצוקות פיזיות ובקשיים חומריים, והוא הגה בסכנה הגדולה – ההכרח להקדיש כמות כה גדולה מזמנו לטיפול בחולים ובמדוכאים, עד כי בשל הסעד לחומר תופרע או תשובש משימת כינון מלכות הרוח בלב האדם. בשל מחשבה זו, ודומות לה שרחשו בדעתו האנושית של ישוע באותו הלילה, הוא קם באותו יום ראשון הרבה לפני עלות השחר ויצא לבדו לאחד המקומות בהם אהב להתייחד עם ׳האב׳. נושא תפילתו לש ישוע באותו הבוקר היה חכמה ושיקול דעת[18]. הוא ביקש את אלה על-מנת שלא יתאפשר לתחושות האהדה האנושית לחבור לרחמים האלוהיים ולגרום לו, אל מול הצער האנושי, להקדיש את כל זמנו לסעד פיזי ולזנוח את עבודת הרוח. אף כי לא ביקש לזנוח לגמרי את סעד החולים, הוא ידע שעליו לעסוק גם בעבודה החשובה יותר של הלימוד הרוחני וההכשרה הדתית.
145:5.2 פעמים רבות עלה ישוע להתפלל בגבעות משום שלא היו בנמצא חדרים פרטיים בם יוכל להתמסר באופן אישי.
145:5.3 פטרוס לא הצליח לישון באותו הלילה; וכך, מוקדם מאוד ומעט לאחר שישוע יצא לתפילה, הוא העיר את יעקב ויוחנן והשלושה יצאו למצוא את ׳המאסטר׳[19]. לאחר יותר משעה מצאו את ישוע וביקשו ללמוד ממנו מדוע התנהג בצורה כה מוזרה. הם ביקשו ללמוד מדוע נדמה כי הוטרד כל כך ממחזה הריפוי הרוחני הכביר, הגם שכל האנשים וגם השליחים כל כך שמחו לקראתו.
145:5.4 במשך למעלה מארבע שעות ניסה ישוע להסביר לשלושת השליחים הללו את אשר אירע. הוא לימד אותם אודות אשר התרחש והסביר את הסכנה במופעים הללו. הוא גילה להם את הסיבה בשלהּ יצא להתפלל. הוא ביקש להבהיר להם בפשטות מדוע מלכות ׳האב׳ לא יכולה להיבנות על נסים, על נפלאות ועל ריפוי הגוף. אך הם לא הצליחו להבין את שלימד.
145:5.5 ובינתיים, מוקדם בבוקר יום ראשון החלו להתקבץ סביב לבית זבדיה נשמות חולות וסקרנים. הם תבעו לראות את ישוע. אנדראס והשליחים היו כה נבוכים, עד שבעת ששמעון הקנאי שוחח עם הנאספים, הלכו אנדראס וכמה מחבריו למצוא את ישוע. כאשר מצא אנדראס את ישוע בחברת השלושה, אמר: ״׳מאסטר׳, מדוע תעזוב אותנו לבד עם ההמונים? ראה, כולם מבקשים אותך; מעולם לא ביקשו כה רבים לשמוע את דבריך. אפילו כעת הבית מוקף באלה שנקבצו מקרוב ומרחוק בשל הכוח שבעשייה שלך. האם לא תחזור עמנו לסעוד אותם?״[20]
145:5.6 וכאשר שמע זאת ישוע, ענה: ״אנדראס, האם לא לימדתי אותך, כמו גם את האחרים, כי משימתי על-פני האדמה הינה להכריז על מלכות שמים? מדוע זה תבקשו ממני לסטות ממלאכתי זו על-מנת לספק את רצון הסקרנים ומבקשי הנסים והנפלאות? האם לא שהינו במחיצת אנשים אלה כל החודשים הללו, והאם נהרו בהמוניהם לשמוע את בשורות המלכות הטובות? מדוע הם צרים עלינו כעת? האם לא דווקא בשל ריפוי הגוף הפיזי, ולא בשל קבלתה של אמת רוחנית או גאולת הנשמה? כאשר אנשים נמשכים אלינו בשל תופעות יוצאות-דופן, רבים מהם לא באים לבקש אמת או גאולה אלא דווקא מזור לחולי הפיזי וגאולה מקשיי החומר.״
145:5.7 ״בכל הזמן הזה הייתי בכפר-נחום, בבית הכנסת ועל החוף, והכרזתי על בשורות המלכות הטובות לכל מי שאוזניים לו לשמוע ולב לקבל את האמת. אין זה רצון ׳האב׳ שאחזור עמכם ואספק את סקרנות הנאספים, ובכך אזניח את הרוחני לטובת הסעד של הפיזי. הסמכתי אתכם להטיף לבשורה ולסעוד את החולים, אך ראוי שאני עצמי לא אזניח את מלאכת הלימוד לטובת מלאכת הריפוי. לא אנדראס, לא אשוב עמכם. לך ואמור לאנשים להאמין במה שלימדתי אותם ולשמוח בחירותם של בני האל, והכינו את עצמכם ליציאה אל ערי הגליל האחרות, שם כבר הוכשרה הקרקע להטפה על בשורות המלכות הטובות. זו הסיבה בשלהּ באתי אני מן ׳האב׳. לכו, אם כן, התכוננו לצאת מיד ואני אמתין לכם כאן עד שתשובו.״[21]
145:5.8 וכשסיים ישוע את דבריו, חזרו אנדראס וחבריו השליחים לבית זבדיה, פיזרו את ההמונים שנקבצו והתכוננו בזריזות לצאת לדרך כמצוות ישוע. וכך, ביום ראשון, ה-18 בינואר שנת 28 לספירה, יצאו ישוע והשליחים למסע ההטפה הפומבי והפתוח הראשון בערי הגליל. במסע הטפה זה בשרו את בשורת המלכות בערים רבות, אך בנצרת לא ביקרו[22].
145:5.9 באחר הצהריים של אותו יום ראשון, מעט לאחר שיצאו ישוע ושליחיו לעבר רימון, באו אחיו, יעקב ויהודה, לבקרו בבית זבדיה. בערך באותו צהרי היום בא יהודה ליעקב והתעקש שיבקרו את ישוע. אך ישוע כבר יצא לדרכו עד שנעתר יעקב להתלוות ליהודה.
145:5.10 השליחים לא רצו לנטוש את העניין הרב שניעור בכפר נחום. פטרוס חישב שניתן היה להטביל ולהכניס למלכות כמעט אלף מאמינים. ישוע הקשיב לדבריהם בסבלנות, אך לא הסכים לשוב. לזמן מה השתררה דממה, ואז קרא תומאס לחבריו השליחים ואמר: ״נלך! כך ציווה ׳המאסטר׳. גם אם איננו יכולים להבין את מלוא המסתורין של מלכות השמים, בדבר אחד אנו יכולים להיות בטוחים: אנו הולכים אחר מורה שלא מבקש לעצמו תהילה.״ והם יצאו באי-רצון לבשר את הבשורות הטובות בערי הגליל.
¶ הפניות
- ↑ ישוע והשליחים לכפר נחום: מר 1:21a; לו 4:31.
- ↑ ישו מדבר מסירה: לו 5:1-3.
- ↑ שמעון ודוד: מתי 4:18; מר 1:16.
- ↑ טיוטת דגים: לו 5:4-11.
- ↑ דייגי גברים: מתי 4:19-20; מר 1:17-18.
- ↑ ישוע מטיף בבית הכנסת: מר 1:21; לו 4:31.
- ↑ עבדו את ה' אלוהיך: שמ 23:25.
- ↑ קום, תאיר, הגיע אור: יש 60:1-3.
- ↑ ענבים חמוצים, שיניים על קצה: יר 31:29-34.
- ↑ דת, פרשת הלב: יר 24:7. חפש לבבות בודדים: יר 17:9-10.
- ↑ רק נשמה חוטאת מתה: יר 31:29-30; יח 18:2-4. אלוהים נותן לב חדש, רוח: יח 36:26.
- ↑ ישוע לימד בסמכות: מתי 7:28-29; מר 1:21-22; לו 4:31-32.
- ↑ ריפוי של אפילפסיה: מר 1:23-26; לו 4:33-35.
- ↑ דיווח על ריפוי: מר 1:27-28; לו 4:36-37.
- ↑ חמותו החולה של פיטר: מתי 8:14-15; מר 8:30-31; לו 4:38-39.
- ↑ קהל בשקיעה: מתי 8:16; מר 1:32-33; לו 4:40.
- ↑ הריפוי בשקיעה: מתי 8:6b; מר 1:34; לו 4:40-41.
- ↑ נסיגת ישו: מר 1:35; לו 4:42a.
- ↑ חפש את ישו: מר 1:36-37a.
- ↑ המונים מחפשים את ישוע לריפוי: מר 1:37b; לו 4:42b.
- ↑ ישוע חייב ללמד, לא לרפא: מר 1:38; לו 4:43.
- ↑ התחל סיור ההטפה הראשון: מתי 4:23; מתי 9:35b; מר 1:39; לו 4:44.