179:0.1 במהלך אחר הצהריים של יום חמישי, כאשר פיליפוס הזכיר ׳למאסטר׳ על חג הפסח המתקרב ושאל לגבי תכניותיו לחג, הוא התכוון לסדר שאמור היה להיערך בערב למחרת, ערב יום ששי. היה נהוג להתחיל בהכנות לחג לא יאוחר מאשר בצהרי היום הקודם. ומכיוון שעבור היהודים היום התחיל עם שקיעת החמה, פירושו של דבר שאת ארוחת החג שחל בשבת יאכלו בששי בערב, זמן מה לפני חצות הליל.
179:0.2 ומשום כך, השליחים התבלבלו ולא הצליחו כלל להבין את הכרזתו של ׳המאסטר׳ שקבע שהם יחגגו את הפסח יום קודם לכם. הם חשבו, או לפחות כמה מהם חשבו, שהוא ידע שהוא עתיד להיעצר עוד לפני סדר הפסח בששי ולפיכך קרא להם לסעודה מיוחדת בערב יום חמישי. אחרים סברו שזה פשוט היה מאורע מיוחד אשר קדם לסדר הפסח.
179:0.3 השליחים ידעו שישוע חגג סדרי פסח ללא השה; הם ידעו שהוא עצמו לא השתתף אישית במנהגי הקרבת הקורבן של הדת היהודית. פעמים רבות אכל מן השה שהועלה כקורבן כאשר התארח אצל אחרים, אך מעולם לא הגישו קורבן בארוחה בה שימש הוא כמארח. אילו נעדר הקורבן מארוחת הפסח עצמה, לא היו השליחים מופתעים, ומכיוון שסעודה זו נערכה ביום קודם לכן, הם לא התייחסו כלל להיעדרו.
179:0.4 לאחר שהתברכו בקבלת הפנים של אביו ואמו של יוחנן מרקוס, עלו השליחים מיד לאולם העליון, ואילו ישוע השתהה ושוחח עם משפחת מרקוס.
179:0.5 הוסכם מראש ׳שהמאסטר׳ עתיד לחגוג מאורע זה לבדו עם שניים עשר שליחיו, ומשום כך לא סופקו משרתים לצרכיהם.
¶ 1. התשוקה להעדפה
179:1.1 יוחנן מרקוס הוביל את השליחים למעלה, שם ראו אולם גדול ומרווח, אשר היה ערוך לעילא לסעודה. הם הבחינו שהלחם, היין, המים והעשבים היו כולם מוכנים בקצה אחד של השולחן. למעט בחלק זה, בו הונחו הלחם והמים, ניצבו סביב השולחן הארוך שלושה עשר כסאות הסבה, מהסוג בו נהגו יהודים אמידים לחגוג את הפסח.
179:1.2 עת נכנסו השניים עשר לעולם העליון, הם הבחינו בסמוך לדלת בקנקני מים ובכלי רחצה ומגבות לרחיצת הרגליים המאובקות; מכיוון שלא היו בנמצא משרתים לצורך זה, מיד כשיצא יוחנן מרקוס, החלו השליחים להתבונן זה בזה ולחשוב לעצמם, מי יירחץ את רגלינו? וכל אחד חשב לעצמו שלא הוא אשר ישרת את השאר.
179:1.3 ועת עמדו שם, חוככים בדעתם, הם הבחינו בסידורי הישיבה סביב לשולחן, וראו את כורסת המארח המוגבהת ומימינה כורסה אחת ואחד עשר כורסאות סביב לשולחן עד לקצה השני בה ניצב כיסא כבוד נוסף לימין המארח.
179:1.4 הם ציפו ׳שהמאסטר׳ יגיע בכל רגע, והתלבטו האם לבחור לעצמם מקומות ישיבה או להמתין לו שיראה להם היכן ישבו. בעוד הם מהססים, ניגש יהודה לכיסא הכבוד, זה שלשמאל כיסא המארח, וסימן שהוא מתעתד להסב שם, כאורח הכבוד. מעשה זה של יהודה מיד גרם לוויכוח רם בין שאר השליחים. מיד כשתפס יהודה את כיסא הכבוד, סימן לעצמו יוחנן זבדיה את הכיסא הבא בתור, זה שלימין המארח. שמעון פטרוס זעם על כך שיהודה ויוחנן בחרו לעצמם מקומות וצעד בבטחה הרחק מן השולחן ואל מול עיני שאר השליחים הכעוסים תפס את מקומו בכיסא הנמוך ביותר, האחרון בסדר הישיבה וזה שהיה בדיוק מול הכיסא שבחר יוחנן זבדיה. מכיוון שהשאר תפסו את הכיסאות המכובדים, פטרוס חשב לבחור את הפחות מכובד מכולם, לא רק לאות הפגנה כנגד גאוותם הבלתי מכובדת של אחיו, אלא בתקווה שישוע ייכנס, יראה אותו במקום הכי פחות מכובד ויקרא לו להתיישב במקום מכובד יותר, תוך כדי שהוא מסיט ממקומו את מי שהתיימר לכבד את עצמו.[1]
179:1.5 לאחר שנתפשו המקומות המכובדים ביותר והכי פחות מכובדים, בחרו שאר השליחים את מקומותיהם, מהם ליד יהודה ומהם ליד פטרוס, עד שכולם התמקמו. וזהו סדר ישיבתם סביב השולחן בצורת-U : מימין ׳למאסטר׳, יוחנן; משאל, יהודה, שמעון הקנאי, מתי, יעקב זבדיה, אנדראס, התאומים לבית חלפי, פיליפוס, נתנאל, תמאס ושמעון פטרוס.
179:1.6 יחד נקבצו כדי לחגוג, או לפחות לשמור על רוחו של מוסד שקדם אפילו לתקופת משה וציין את הזמנים בהם היו אבותיהם עבדים במצרים. סעודת הערב הזו היא המפגש האחרון שלהם עם ישוע, ואפילו בנסיבות החמורות הללו שוב נכנעו השליחים, תחת הנהגתו של יהודה, לנטיותיהם הנושנות לבקש כבוד, העדפה והאדרה עצמית.
179:1.7 הם עדיין צעקו בכעס זה על זה כאשר הופיע ׳המאסטר׳ בדלת, שם השתהה קלות ומבע של אכזבה עלה לאיטו על פניו. ללא מילים, ניגש למקומו בלא ששינה את סדר מקומות הישיבה[2].
179:1.8 הם היו מוכנים להתחיל בסעודה, אלא שרגליהם היו עדיין מאובקות, ומצב רוחם היה רחוק מלהיות רגוע. עם הגעתו של ׳המאסטר׳, הם עדיין עסקו בהחלפת הערות פוגעניות זה כלפי זה, שלא לדבר על המחשבות שחלפו במוחותיהם של כמה מאלה ששלטו מספיק ברגשותיהם ונמנעו מלהביע אותם בפומבי.
¶ 2. תחילת הסעודה
179:2.1 לאחר שהתיישב ׳המאסטר׳ במקומו, שרר שקט למשך כמה רגעים. ישוע התבונן בכולם, פוגג את המתח בחיוך ואמר: ״מאד רציתי לחגוג את הסדר הזה אתכם. רציתי לאכול אתכם עוד פעם אחת לפני הסבל, וכשהבנתי שהגיעה שעתי, ארגנתי סעודה זו להיום בערב. בכל הנוגע למחר, כולנו מצויים בידי ׳האב׳, אשר את רצונו באתי לבצע[3]. לא אוכל אתכם שוב עד לזמן בו תסבו איתי בממלכה שייתן לי ׳אבי׳ לאחר שאסיים את המשימה בשלהּ שלח אותי לעולם הזה.״
179:2.2 לאחר שעורבבו היין והמים, הביאו את הכוס לישוע, אשר לאחר שקיבלהּ מידי תֵדִי, החזיק אותה בידיו וברך עליה. לאחר הברכה, אמר: ״קחו כוס זו וחלקו אותה ביניכם, וכשתשתו ממנה, הבינו שלא אשתה יותר מפרי הגפן עמכם, שהרי זו לנו הסעודה האחרונה. כשנשב שוב יחד, יהא זה במלכות שתבוא[4].״
179:2.3 ישוע החל לדבר כך אל שליחיו מכיוון שידע שהגיעה שעתו. הוא הבין שהגיעה שעתו לשוב אל ׳האב׳, וכי מלאכתו על-פני האדמה כמעט ונשלמה[5]. ׳המאסטר׳ ידע שגילה את אהבת ׳האב׳ ורחמיו לאנושות, ושסיים את שבשלו בא לעולם, וכי יקבל את כל השליטה והסמכות בשמיים ובארץ. בדומה לכך, ידע שיהודה איש-קריות גמר אומר בלבו לבגוד בו באותו הלילה ולמסור אותו לידי אויביו. הוא הבין שהבגידה הייתה מלאכת ידו של יהודה, אך גם מצאה חן בעיני לוציפר, שטן וקליגסטיה נסיך החושך[6]. אך הוא לא פחד מאיש מאלה שביקשו למוטט אותו רוחנית יותר מאשר פחד מאלה שביקשו לחסל אותו פיזית. ׳המאסטר׳ חרד רק מפני דבר אחד, שלומם וגאולתם של חסידיו הנבחרים. ולפיכך, מתוך ידיעה שלמה ׳שהאב׳ הפקיד בידיו את כל הדברים, התכונן כעת ׳המאסטר׳ להציג את משל אהבת האח.
¶ 3. רחיצת רגלי השליחים
179:3.1 לאחר שתיית הכוס הראשונה בסדר, היה נהוג אצל היהודים שהמארח קם מן השולחן ונוטל את ידיו. בהמשך, לאחר הכוס השנייה, נהגו כל האורחים לקום וליטול אף הם את ידיהם. מכיוון שהשליחים ידעו ׳שהמאסטר׳ לעולם לא דבק בכללי הטקס של נטילת הידיים, הם היו סקרנים לדעת מה התכוון לעשות כאשר הוא קם בדממה מן השולחן לאחר ששתו את הכוס הראשונה וצעד לעבר הדלת, שם ניצבו כָּדֵי המים, הקערות והמגבות. סקרנותם הפכה לתדהמה כאשר חזו בו מסיר את חולצתו, מצייד עצמו במגבת ומתחיל לשפוך מים לתוך אחת מן הקערות שיועדו לרחיצת הרגליים. שערו בנפשכם עד כמה נדהמו שניים עשר הגברים הללו, אשר לפני זמן קט סֵרבו לרחוץ זה את רגליו של זה ורבו בקטנוניות על מקומות הישיבה סביב לשולחן, כאשר ראו אותו עושה דרכו בסמוך לחלק השולחן הפנוי ולעבר הכיסא הפחות מכובד מכולם, שם הסב שמעון פטרוס, ואז כורע ברך כמשרת ומתחיל להתכונן לרחוץ את רגליו של שמעון. עת כרע ׳המאסטר׳ ברך, קמו כולם על רגליהם כאיש אחד; אפילו יהודה הבוגד שכח לרגע את שפרסם אותו וקם יחד עם אחיו השליחים מתוך הפתעה, כבוד ותדהמה.[7]
179:3.2 שם עמד שמעון פטרוס, משפיל מבטו אל פניו ההפוכות של ׳המאסטר׳ שלו. ישוע לא אמר דבר; לא היה בכך צורך שהרי היה ברור שהוא מתכוון לרחוץ את רגליו של שמעון פטרוס. פטרוס אהב את ׳המאסטר׳, על אף חולשותיו הפיזיות. הדייג הגלילי הזה היה האדם הראשון שהאמין בלב שלם באלוֹהיוּתוֹ של ישוע ואף הודה בפומבי ובפה מלא באמונתו זו. מאז, פטרוס מעולם לא הטיל ספק בטיבו האלוהי של ׳המאסטר׳[8]. מכיוון שפטרוס העריץ וכיבד את ישוע בלבו, אין להתפלא על כך שנשמתו התרעמה על המחשבה שישוע כורע ברך לפניו כמעשה משרת פשוט ומתכוון לרחוץ את רגליו. לאחר שפטרוס התעשת מספיק כדי לפנות בדברים אל ׳המאסטר׳, הוא הביע את אשר על לבם של אחיו השליחים.
179:3.3 אמר פטרוס, לאחר כמה רגעים של מבוכה גדולה, ״׳מאסטר׳, אתה באמת מתכוון לרחוץ את רגלי? ואז, נשא ישוע את מבטו אל פניו של פטרוס ואמר: ״יכול להיות שלא תבין את המשמעות של מה שאני עתיד לעשות, אך לאחר מכן תבין את משמעותם של אלה.״ אז נשם שמעון פטרוס נשימה עמוקה ואמר, ״׳מאסטר, לעולם לא תרחץ את רגלי!״ כל אחד מן השליחים הניד בראשו לאות הסכמה על סירובם לתת לישוע להשפיל עצמו לפניהם[9].
179:3.4 בהתחלה, נגעה הנימה הדרמטית של המאורע הבלתי שגרתי הזה אפילו בלבו של יהודה איש-קריות; אך כאשר שפט האינטלקט הגאה שלו את שראה, הוא הסיק שהפגנת הענווה הזו אינה אלא דוגמה נוספת שמוכיחה ללא כל ספק כי ישוע לעולם לא יוכל להיות גואל ישראל, ושהוא לא טעה בהחלטתו לנטוש את תנועתו של ׳המאסטר׳.
179:3.5 בעודם עומדים שם, בתדהמה ובנשימה עצורה, אמר ישוע: ״פטרוס, אני מכריז שאם לא ארחץ את רגליך, אתה לא תוכל להשתתף במה שאני עתיד לעשות.״ כאשר שמע פטרוס הצהרה זו, וראה את ישעו ממשיך לכרוע ברך לרגליו, הוא לקח את אחת מאותן החלטות של ציות עיוור לדרישות של אדם שכיבד ואהב. כששמעון פטרוס החל להבין כי למעשה נלוותה לשירות הזה משמעות מסוימת שקבעה את הקשר שלו לעבודתו העתידית של ׳המאסטר׳, הוא לא רק השלים עם המחשבה שישוע עתיד לרחוץ את רגליו אלא הוסיף, באופן הנמהר שאפיין אותו: ״אם כך, ׳מאסטר׳, רחץ לא רק את רגלי אלא גם את ידי וראשי[10].״
179:3.6 אמר ׳המאסטר׳ בעודו מתכונן לרחוץ רגליו של שמעון: ״מי שכבר נקי נדרש רק לרחוץ את רגליו. היושבים כאן עמי הלילה נקיים – אך לא כולם. אך את אבק רגליכם היה עליכם לשטוף לפני שישבתם לאכול עמי. חוץ מזה, אני משרת אתכם כך כדי להדגים לכם את משמעותה של מצווה חדשה שאצווה אתכם מיד[11].״
179:3.7 וכך עבר בדממה ׳המאסטר׳ סביב לשולחן, רחץ את רגלי שניים עשר שליחיו ולא פסח אף על יהודה. לאחר שסיים ישוע לרחוץ את רגלי השניים עשר, לבש את גלימתו, חזר למקומו כמארח, התבונן בשליחיו הנבוכים ואמר:[12]
179:3.8 ״האם אתם באמת מבינים את מה שעשיתי עבורכם? אתם קוראים לי ׳מאסטר׳, וראוי לכם לקרוא לי כך, כי כזה אני. ואם ׳המאסטר׳ רחץ את רגליכם, מדוע לא הסכמתם אתם לרחוץ איש את רגלי רעהו? מה ראוי לכם ללמוד מן המשל בו ׳המאסטר׳ עושה ברצון את מה שאחיו לא מוכנים לעשות אלה עבור אלה? אמן אמן אומר לכם: אין המשרת גדול מאדוניו; אין הנשלח גדול משולחו[13]. ראיתם את האופן בו שרתתי בחיי אתכם, וברוכים יהיו האמיצים שישרתו בחן כזה. אך מדוע לוקח לכם כל הרבה זמן ללמוד שהסוד לגדולה במלכות הרוח אינו דומה לשיטות הכוח של העולם החומר?[14]
179:3.9 ״כשנכנסתי לחדר הזה הלילה, לא רק שסירבתם לרחוץ זה את רגלי זה אלא גם התווכחתם מי ישב במקום של כבוד לשולחני[15]. ילדי העולם והפרושים מבקשים כבוד שכזה, אך לא שגרירי מלכות השמים. האם אינכם יודעים שלא יוכל להיות מקום מועדף בשולחני? האם אינכם מבינים שלמקום שקרוב אלי, שנחשב בעיני אנשים למכובד, אין כל קשר למעמדכם במלכות השמים? אתם יודעים מַלְכֵי הגויים רודִים בָּהֶם וְשַׁלִּיטֵיהֶם עֹשֵׂי חֶסֶד יִקָּרֵא לָהֶם. ואך לא כך במלכות השמים. כִּי הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה כַצָּעִיר וְהַמַּנְהִיג כַּמְשָׁרֵת[16]. כִּי מִי הַגָּדוֹל, הַמֵּסֵב אוֹ הַמְשָׁרֵת? הֲלֹא הַמֵּסֵב. וַאֲנִי הִנְנִי בְתוֹכֲכֶם כְּמוֹ הַמְשָׁרֵת[17]. אם תסכימו לשרת לצדי ולעשות את רצון ׳האב׳, תשבו עמי במקום של כוח במלכות שתבוא, ותמשיכו לעשות את רצון ׳האב׳ בתהילת עד.״
179:3.10 לאחר שסיים ישוע את דבריו, הביאו התאומים לבית חלפי את הלחם והיין, ואת המרור והכרפס למנה הבאה של הסעודה האחרונה.
¶ 4. מילים אחרונות לבוגד
179:4.1 השליחים אכלו בדממה במשך מספר דקות. עליזותו של ׳המאסטר׳ השפיעה עליהם לבסוף ובמהרה שבו לשוחח והארוחה התקדמה כאילו לא אירע דבר יוצא דופן כלשהו שהפריע לשמחה ולהרמוניה בין החברים שנכחו במאורע יוצא דופן זה. בחלוף זמן מה, בערך באמצע המנה השנייה, התבונן בהם ישוע ואמר: ״אמרתי לכם עד כמה רציתי לסעוד אתכם הערב. ביודעי על כוחות הרשע אשר זממו להביא למותו של ׳בן האדם׳, החלטתי לסעוד אתכם בחשאי ויום לפני הסדר, שכן מחר בלילה בשעה הזו כבר לא אהיה עמכם[18]. אמרתי לכם שוב ושוב שאני חייב לשוב ׳לאב׳. כעת, הגיעה שעתי, אך לא היה זה הכרחי שאחד מכם יבגוד בי וימסור אותי לידי אויבי.״
179:4.2 שמעו זאת השניים עשר, ומשום שכבר איבדו הרבה מן האסרטיביות והביטחון העצמי שלהם לאחר רחיצת הרגליים והדרשה שנשא ׳המאסטר׳ לאחר מכן, הם החלו להתבונן זה בזה במצוקה ולשאול בהיסוס, ״האם זה אני?״ אמר ישוע לאחר שכולם שאלו: ״אף כי מן ההכרח שאשוב ׳לאב׳, זה לא היה הכרחי שאחד מכם יהפוך לבוגד כדי למלא את רצון ׳האב׳. זהו פרי הרוע החבוי בלב אותו אחד אשר לא הצליח לאהוב את האמת בכל מאודו ובכל נשמתו[19][20]. כמה מרמה יש בגאווה האינטלקטואלית שקודמת לנפילה הרוחנית! ידידי משכבר הימים, אשר אפילו ברגע זה אוכל מלחמי, מוכן לבגוד בי, אפילו בעת שהוא אוכל מצלחתי.״[21]
179:4.3 לאחר דבריו של ישוע, הם שוב החלו כולם לשאול, ״האם זה אני?״ ישוע טבל את לחם במרור, נתן אותו ליהודה ואמר, ״כך אמרת.״ אך האחרים לא שמעו את ישוע מדבר אל יהודה[22]. יוחנן, אשר הסב לימינו של ישוע, נשען לעברו ושאל את ׳המאסטר׳: ״מי זה? אנחנו חייבים לדעת מי מעל באמון.״ ענה לו ישוע: ״כבר אמרתי לכם, זה שנתתי לו את הלחם הטבול.״ אך היה זה אך טבעי שהמארח יעביר לחם טבול ליושב משמאלו ולכן איש מהם לא שם לכך לב, אף כי ׳המאסטר ציין זאת בפשטות. יהודה, לעומת זאת, היה מודע וכאב על מילותיו של ׳המאסטר׳ שנלוו למעשה, והוא החל לחשוש שמא אחיו גם הם היו מודעים לכך שהוא היה הבוגד.
179:4.4 פטרוס היה נרגש מאוד מן הנאמר, נשען קדימה על השולחן ופנה ליוחנן, ״שאל אותו מי זה, או אם אמר לך, תגיד לי מי הבוגד[23].״
179:4.5 ישוע הביא את ההתלחשויות לקיצן באומרו: ״אני מצטער על כך שהרוע הזה התרחש. אפילו עד עכשיו, קיוויתי שכוח האמת יגבר על מרמת הרוע, אך הניצחונות הללו דורשים את אמונת אהבת האמת הכנה. לא רציתי לספר לכם על הדברים הללו עכשיו, בסעודתנו האחרונה, אך אני מבקש להזהיר אתכם מפני מה שמתרחש עלינו. סיפרתי לכם על כך משום שאני מבקש שלאחר שאלך תיזכרו שידעתי על מזימות הרוע הללו והזהרתי אתכם מפני הבגידה שבגדו בי[24]. ואת כל אלה אני עושה כדי לחזק אתכם אל מול הפיתויים והמבחנים שעומדים לפתחנו.״
179:4.6 לאחר שסיים את דבריו, נשען אל עבר יהודה ואמר: ״עשה מהר את מה שהחלטת לעשות[25].״ כאשר שמע זאת יהודה, קם מן השולחן, עזב במהרה את החדר ויצא אל הלילה להשלים את שגמר אומר לעשות. השליחים האחרים ראו את יהודה ממהר לצאת לאחר שישוע דיבר אליו, וחשבו שיצא להביא משהו לסעודה או למלא אחר רצון ׳המאסטר׳, משום שסברו שהארנק עדיין ברשותו.
179:4.7 ישוע ידע שלא ניתן לעשות דבר כדי למנוע מיהודה מלהפוך לבוגד. הוא התחיל עם שניים עשר – כעת היו לו אחד עשר. הוא בחר ששה מן השליחים הללו, ואף כי יהודה היו בין אלה שמונו בידי השליחים הראשונים שבחר ׳המאסטר׳, עדיין קיבל אותו ועד לשעה הזו עשה כל לאל אשר ידו לקדש ולהציל אותו, ממש כפי שעשה לשלומם ולגאולתם של האחרים.
179:4.8 הסעודה הזו, על הנגיעות הרכות והמרגיעות, הייתה פנייתו האחרונה של ישוע ליהודה הנוטש. אך ללא הואיל. אך כאשר האהבה באמת מתה, אפילו כאשר האזהרות ניתנות בטקט וברוח נדיבה, הן בדרך כלל רק מעצימות את השנאה ומלבות את אש הרוע הנחוש להשלים את הפעולה האנוכית.
¶ 5. קביעת סעודת ההיזכרות
179:5.1 כשהביאו את כוס היין השלישית, ״כוס הברכה״, הוא קם מכיסאו, נטל את הכוס בידיו, ברך עליה ואמר: ״קחו את הכוס הזו, ושְׁתוּ מִמֶּנָּה כולכם[26]. תהא זו כוס ההיזכרות. תהא זו כוס הברכה לעידן חדש של חסד ואמת. תסמל זו עבורכם את מתת וסעד ׳רוח האמת׳. ואני לֹא אֶשְׁתֶּה מכוס זו עמכם עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אֹתוֹ עִמָּכֶם בצורה חדשה בְּמַלְכוּת הנצח של ׳אָבִי׳.״
179:5.2 השליחים כולם הרגישו שדבר יוצא דופן מתרחש בעת שהם שותים מכוס ברכה זו בסגידה ובדממה מוחלטת. הפסח הישן ציין את יציאתם של אבותיהם מעבדות של עם לחירות אישית; כעת ׳המאסטר׳ מכונן סעודת היזכרות חדשה, סמל לעידן חדש בו יוצא העבד היחיד מן השעבוד לטקסיות והאנוכיות ואל האושר הרוחני של אחוות ורעות בני האל המשוחררים באמונה.
179:5.3 לאחר שסיימו לשתות מכוס ההיזכרות החדשה, נטל ׳המאסטר׳ את הלחם, ברך עליו, בצע אותו לחתיכות, הנחה להעביר אותן ואמר: ״קחו את לחם ההיזכרות הזה ואכלו אותו. אמרתי לכם שאני הוא לחם החיים[27]. לחם החיים הזה הינו החיים המאוחדים של מתת ׳האב׳ ׳והבן׳ גם יחד. דברי ׳האב׳, כפי שמתגלים ׳בבן׳, אכן הינם לחם החיים[28].״ לאחר שאכלו מלחם ההיזכרות, סמל לדברי האמת החיים שהתגשמו בלבוש בשר ודם, ישבו כולם.
179:5.4 עת כונן את סעודת ההיזכרות, שוב פעל כמנהגו ׳המאסטר׳ תוך שימוש במשלים וסמלים. הוא השתמש בסמלים כדי ללמד אמתות רוחניות גדולות באופן שחסידיו יתקשו להצמיד למילותיו פירושים מדויקים ומשמעויות מובחנות. כך ביקש למנוע מן הדורות הבאים מלגבש את תורתו ולכבול את המשמעויות הרוחניות באזיקי המוות של המסורת והדוגמה. תוך שכונן את הטקס היחיד שנלווה לכלל משימת חייו, ישוע התאמץ מאוד להציע משמעויות ולא לכבול עצמו להגדרות מדויקות. הוא ביקש להימנע מלהגדיר צורה מדויקת שתשבור את המושג של האינדיבידואל אודות התייחדות אלוהית; הוא אף ביקש להימנע מלהגביל את דמיונו הרוחני של המאמין תוך כדי כבילתו באופן רשמי. הוא ביקש דווקא לשחרר את נשמתו של האדם, זו שנולדה מחדש, לפרוש את כנפי האושר של חירותה החדשה, הרוחנית והחיה.
179:5.5 על-אף מאמציו של ׳המאסטר׳ לכונן טקס זיכרון חדש, חסידיו במאות לאחר מכן דאגו לכך שבקשתו המפורשת, שהובעה באמצעות סמל רוחני פשוט בלילה האחרון שלו בגוף צומצמה לכדי פרשנות מדויקת ונקבעה כנוסחה מדויקת וכמעט מתמטית. זה היה השיעור שתוקנן ונקבע כמסורת יותר מכל דבר אחר שלימד ישוע.
179:5.6 כאשר סועדים אלה שמאמינים בבן ויודעים את האל את סעודת ההיזכרות הזו, אין הכרח לקשור לסמליות שלה את הפרשנויות האוויליות שהאדם נותן לנוכחות האלוהית, משום שבכל הפעמים הללו, ׳המאסטר׳ באמת נוכח. סעודת ההיזכרות הינה המפגש הסמלי של המאמין עם מיכאל. כאשר אדם הופך להיות מודע לרוח, ׳הבן׳ אכן נוכח, ורוחו מתרועעת עם רסיס ׳האב׳ השוכן.
179:5.7 לאחר שהגו בכך במשך כמה רגעים, המשיך ישוע ואמר: ״כשתעשו זאת, זכרו את החיים שחייתי על-פני האדמה ביניכם, ושמחו על כך שאני ממשיך לחיות על הארץ אתכם ולשרת דרככם. כיחידים, אל תריבו בינכם לבין עצמכם על גדולה. היו זה לזה כאחים. וגם כאשר תצמח המלכות ותכלול קבוצות מאמינים גדולות, הימנעו מלריב על גדולה או לבקש להיות הקבוצה המועדפת[29].״
179:5.8 מאורע רב חשיבות זה אירע באולם העליון של חבר. לא היה שום דבר קדוש או שום טקסיות מקודשת בסעודה עצמה או במבנה עצמו. סעודת ההיזכרות כוננה ללא כל הקדשה דתית.
179:5.9 לאחר שישוע כונן כך את סועדת ההיזכרות, הוא אמר לאחד עשר: ״ובכל פעם שתעשו כן, עשו כן לזכרי. וכאשר תיזכרו בי, ראשית התבוננו בחיי בגוף, זכרו שחייתי פעם אתכם, ואז, מתוך אמונה, הבינו שיום אחד אתם תסעדו איתי במלכות הנצח של ׳האב׳. זהו הפסח החדש שמותיר אני לכם, לזיכרון חיי המתת שלי, דברי אמת הנצח; ואהבתי לכם, תשטוף ׳רוח האמת׳ כל בשר[30].״
179:5.10 ולסיום הסדר הישן ונטול הדם הזה, אשר נלווה לייסוד סעודת ההיזכרות החדשה, הם שרו כאיש אחד את מזמור תהילים קי״ח[31].
¶ הפניות
- ↑ מחלוקת השליחים על כיבודים: לו 9:46; לו 22:24.
- ↑ ישו נכנס ומתיישב: מתי 26:20; מר 14:17; לו 22:14.
- ↑ ישוע מדבר על סוף: לו 22:15-16.
- ↑ הכוס הראשונה: לו 22:17-18. הגביע השני: מתי 26:29; מר 14:25; לו 22:20.
- ↑ ישוע ידע שהעבודה הסתיימה: יוח 13:1-3.
- ↑ בגידה מרוצה הרעים: הא 6:12.
- ↑ ישו מתכונן לרחוץ רגליים: יוח 13:4-5a.
- ↑ פיטר הראשון "מאמין": מתי 16:15-16; מר 8:29; לו 9:20.
- ↑ פיטר מתנגד לכביסה: יוח 13:6-8a.
- ↑ פיטר מסכים: יוח 13:8b-9.
- ↑ רחיצת רגליו של פיטר: יוח 13:10-11.
- ↑ רחיצת רגלי שליחים: יוח 13:12a.
- ↑ משרתים אחד את השני: יוח 13:12b-17.
- ↑ שיח על אדון ומשרת: מתי 10:24; לו 22:27a; יוח 15:20.
- ↑ ישוע ידע על מחלוקת על כיבודים: לו 22:24.
- ↑ חשיבות השירות: מר 10:42-45; לו 22:25-27.
- ↑ פרס על שירות: לו 22:28-30.
- ↑ מכריז על בגידה בהמתנה: מתי 26:21; מר 14:18; יוח 13:21.
- ↑ "זה אני?": מתי 26:22; מר 14:19; לו 22:23; יוח 13:22.
- ↑ בוגד לא הכרחי: מתי 26:24; מר 14:21; לו 22:21-22.
- ↑ נבגד על ידי חבר: מתי 26:23; מר 14:18b,20.
- ↑ ישוע נותן "סופ" ליהודה: מתי 26:25; יוח 13:25-26.
- ↑ פיטר שואל את ג'ון מי הוא בוגד: יוח 13:23-24.
- ↑ ישוע חושף עתיד: יוח 13:19.
- ↑ ישוע פוטר את יהודה: יוח 13:27b-30.
- ↑ כוס ברכה: מתי 26:27-29; מר 14:23-25; לו 22:20; הק א׳ 11:25-26.
- ↑ ישוע הוא לחם חיים: יוח 6:35,48.
- ↑ לחם החיים: מתי 26:26; מר 14:22; לו 22:19; הק א׳ 11:22b-24.
- ↑ זכור את חייו של ישוע: לו 22:19c; הק א׳ 11:24c,25c.
- ↑ סעודת זיכרון: לו 22:19c; הק א׳ 11:24-26.
- ↑ סיום בשירת מזמור (תהילים 118): תה 118:1-29; מתי 26:30a; מר 14:26a.