184:0.1 נציגים מטעמו של חנן הנחו בחשאי את מפקד החיילים הרומיים להביא את ישוע מיד לאחר מעצרו לארמונו של חנן. הכוהן הראשי לשעבר ביקש לשמר את יוקרתו כסמכות הדתית העליונה של היהודים. הייתה גם תכלית נוספת לכך שישוע יוחזק בביתו למשך מספר שעות, והיא, לאפשר לזמן את בית הדין של הסנהדרין על-פי החוק. היה זה בלתי חוקי לכנס את הסנהדרין לפני שהוצעו המנחות במקדש, והקורבנות הללו נעשו בערך בשלוש לפנות בוקר.
184:0.2 חנן ידע שבית דין של חברי הסנהדרין המתין בארמונו של חתנו, כיפא. בחצות הליל, התכנסו כשלושים מחברי הסנהדרין בביתו של הכוהן הגדול והתכוננו לשפוט את ישוע לכשיובא לפניהם. החברים שנאספו היו רק אלה שהתנגדו נחרתות ובפומבי לישוע ולתורתו. רק עשרים ושלושה חברים היו דרושים כדי לשמש כבית דין.
184:0.3 כשלוש שעות שהה ישוע בארמונו של חנן על הר הזיתים, לא רחוק ממקום מעצרו בגת שמנים. יוחנן זבדיה היה חופשי ובטוח בארמונו של חנן ולא רק בשל פקודתו של המפקד הרומי, אלא גם משום שהוא ואחיו יעקב היו מוכרים היטב למשרתים הוותיקים משום שהתארחו פעמים רבות בארמון שכן הכוהן הגדול לשעבר היה קרוב משפחה רחוק של אמם, שלומית.
¶ 1. החקירה של חנן
184:1.1 חנן, אשר התעשר מהכנסות המקדש, ואשר חתנו היה הכוהן הגדול בפועל ובנוסף לכך קיים מערכת יחסים עם השלטונות הרומיים, אכן היה האדם היהודי החזק ביותר. הוא היה תככן ומתכנן פוליטי ערמומי. הוא ביקש להכווין את האופן בו ייפטרו מישוע; הוא חשש מלהפקיד משימה חשובה שכזו בידיו האגרסיביות והגסות של חתנו. חנן רצה לוודא שמשפטו של ׳המאסטר׳ יתנהל בשליטת הצדוקים; הוא חשש מן האפשרות שהפרושים יביעו כלפיו אהדה, הרי כמעט כל חברי הסנהדרין מטעם הפרושים תמכו בתנועתו של ישוע.
184:1.2 חנן לא ראה את ישוע מזה כמה שנים, מאז ׳שהמאסטר׳ ביקר בביתו ועזב מיד לאור היחס הקר והמנוכר שקיבל. חנן התיימר להיעזר בהיכרות המוקדמת ביניהם ולנסות לשכנע את ישוע להתכחש לטענותיו ולעזוב את פלשתינה. הוא לא רצה לקחת חלק ברצח של אדם טוב וסבר שישוע יבחר לעזוב את הארץ מאשר למות. אך כאשר ניצב חנן בפני איש הגליל החסון והנחוש, הוא ידע מיד שלא יהיה כל טעם בהצעות הללו. ישוע היה אפילו מלכותי ובעל נוכחות רבות מאלה שזכר חנן.
184:1.3 חנן התעניין עד מאוד בישוע כאשר היה צעיר., אך כעת העובדה שישוע סילק את חלפני הכספים והסוחרים אל מחוץ למקדש העמידה את ההכנסות שלו בסכנה. המעשה הזה עורר את טינתו של הכוהן הגדול לשעבר הרבה יותר מאשר תורתו של ישוע.
184:1.4 חנן נכנס לאולם קבלת הקהל הרחב שלו, התיישב על כיסא גדול וציווה שישוע יובא לפניו. לאחר שסקר את ׳המאסטר׳ בדממה במשך כמה רגעים, אמר: ״אתה מבין שצריך לעשות משהו בנוגע לתורה שלך, שכן אתה מפר את הסדר הטוב בארץ שלנו.״ בעוד חנן התבונן בקפדנות בישוע, הישר ׳המאסטר׳ את מבטו אליו אך אל אמר דבר. שוב דיבר חנן, ״מהם שמות התלמידים שלך, חוץ משמעון הקנאי, המתסיס?״ שוב התבונן בו ישוע, מלמעלה למטה, ולא ענה.
184:1.5 חנן הוטרד מאוד מסירובו של ישוע לענות על שאלותיו. הוא היה כה מוטרד, עד שאמר לו: ״לא אכפת לך אם אני לטובתך או לא? אתה לא מתייחס לכוח שיש בידי להשפיע על המשפט הקרב שלך?״ שמע זאת ישוע ואמר: ״חנן, אתה יודע שלא תוכל לעשות לי דבר אלא אם ירשה זאת ׳אבי׳. יש אשר יחסלו את ׳בן האדם׳ בשל בורותם; הם פשוט לא יודעים מה הם עושים, אך אתה, חבר, אתה יודע מה אתה עושה. איך תוכל, אפוא, לדחות את אור האלוהים?״
184:1.6 טון הדיבור הנעים שבו פנה ישוע לחנן כמעט בלבל אותו. אך הוא כבר גמר אומר שישוע חייב או לעזוב את פלשתינה או למות; לכן, אזר אומץ ושאל: ״מה בדיוק אתה מנסה ללמד את העם? מי אתה טוען שאתה?״ ענה לא ישוע: ״היטב תדע שדיברתי בפומבי באזני העולם. לימדתי בבתי הכנסת ופעמים רבות גם במקדש, ושם האזינו לי כל היהודים ורבים מן הגויים. לא נשאתי דברר בסתר; למה, אפוא, תשאל אותי על תורתי? למה שלא תזמֵן את אלה ששמעו אותי ותשאל אותם? הרי ירושלים כולה שמעה את דברי אפילו אם אתה עצמך לא שמעת.״ לפני שחנן הספיק לענות, ניגש המשרת הראשי של הארמון וסטר לישוע על פניו ואמר, ״איך אתה מעז לענות לכוהן הגדול במילים הללו?״ חנן לא גער כלל במשרתו, אך ישוע פנה אליו ואמר, ״ידידי, אם מארתי דבר מה רע, הגד מה אמרתי רע; אך אם אמת דיברתי, למה אתה מכה אותי?״[1]
184:1.7 אף כי חנן הצטער על כך שמרשתו סטר לישוע, הוא היה גאה מדי מכדי להתייחס לכך. בשל הבלבול שלו, הוא פרש לחדר אחר והשאיר במשך כמעט שעה את ישוע לבדו עם משרתי הבית ועם שומרי המקדש.
184:1.8 כשחזר, ניגש לצד ׳המאסטר׳ ואמר, ״האם אתה מתיימר להיות המשיח, גואל ישראל?״ אמר ישוע: ״חנן, אתה מכיר אותי מצעירותי. אתה יודע שאני לא טוען להיות דבר פרט למה שקבע ׳אבי׳, וכי נשלחתי עבור כל בני האדם, גויים כיהודים.״ אמר לו אז חנן: ״נאמר לי שאתה טענת שאתה המשיח; האם נכון הוא?״ נשא ישוע את מבטו אל חנן ואמר רק, ״כך אתה אמרת.״[2]
184:1.9 בערך בזמן הזה הגיעו שליחים מארמונו של כיפא על-מנת לברר באיזה שעה יובא ישוע בפני בית הדין של הסנהדרין, ומכיוון שהשחר כבר היה קרוב, חנן חשב שמוטב שישלח את ישוע לכיפא, קשור ובחזקתם של שומרי המקדש[3]. הוא עצמו הלך אחריהם זמן קצר אחר כך.
¶ 2. פטרוס בחצר
184:2.1 כשחבורת השומרים והחיילים התקרבה לשערי הארמון של חנן, יוחנן זבדיה צעד לצד מפקד החיילים הרומי. יהודה צעד מרחק מה מאחור ושמעון פטרוס היה במרחק רב מאחור. לאחר שיוחנן נכנס לחצר הארמון עם ישוע והשומרים, התקרב יהודה לשער אך מכיוון שראה שם את ישוע ויוחנן, המשיך לביתו של כיפא, ביודעו ששם עתיד להתקיים המשפט האמתי של ׳המאסטר׳. שמעון פטרוס הגיע מעט לאחר שעזב יהודה. יוחנן ראה אותו עומד מול השער ממש בזמן שעמדו לקחת את ישוע לתוך הארמון. השוערת הכירה את יוחנן וכאשר הוא שוחח עמה וביקש ממנה להכניס את שמעון, היא נענתה בשמחה.
184:2.2 לאחר שנכנס לחצר, ניגש פטרוס לאש וביקש להתחמם, שכן הלילה היה צונן[4]. הוא הרגיש מאוד לא במקום, שם בינות לאויבי ישוע, ואכן הוא היה לא במקומו. ישוע הרי לא הנחה אותו להישאר קרוב כפי שביקש מיוחנן. פטרוס היה אמור להיות כשאר השליחים, אשר הוזהרו בפירוש שלא לסכן את חייהם בימי המשפט והצליבה של ׳המאסטר׳.
184:2.3 פטרוס השליך את חרבו מעט לפני שהגיע לארמון ולפיכך היה בלתי חמוש כשנכנס לחצר הארמון של חנן. מוחו היה שרוי במערבולת; הוא כמעט ולא הצליח לתפוש את העובדה שישוע נעצר. הוא לא הצליח לתפוש את המצב לאשורו – שהוא היה בחצר של חנן, מתחמם לצד משרתיו של הכוהן הגדול. הוא תמה מה עשו שאר השליחים וגם חכך בדעתו כיצד הצליח יוחנן להיכנס לארמון והחליט שזה משום שהכיר את המשרתים, הרי הוא ביקש מן השוערת להכניסו.
184:2.4 מעט לאחר שהשוערת הכניסה את פטרוס, ובעוד הוא מתחמם לצד האש, היא ניגשה אליו ואמרה בקנטרנות, ״האם גם אתה אחד מתלמידיו של האיש הזה?״ פטרוס לא היה צריך להיות מופתע מכך שזיהתה אותו, הרי יוחנן היה זה שביקש מן הנערה להכניס אותו בשערי הארמון; אך הוא היה שרוי בעצבים ובמתח כה גדולים עד שעצם הזיהוי גרם לו לאבד את העשתונות, והמחשבה העיקרית שעלתה במוחו הייתה להישאר בחיים, ולכן ענה מיד לשאלתו של הנערה ואמר, ״אני לא[5].״
184:2.5 מעט אחר כך ניגש משרת אחר לפטרוס ושאל: ״האם לא ראיתי אותך בגן כאשר עצרו את הבחור הזה? האם גם אתה אחד מחסידיו?״ כעת פטרוס היה מבוהל; הוא לא ראה כיצד יוכל לחמוק בבטחה מן המאשימים; ולכן הכחיש בנחישות כל קשר לישוע ואמר, ״אינני מכיר את האיש הזה ואני גם לא אחד מחסידיו[6].״
184:2.6 באותו הזמן, לקחה השוערת את פטרוס הצדה ואמרה: ״אני בטוחה שאתה תלמיד של ישוע הזה, לא רק בגלל שאחד מחסידיו ביקש ממני להכניס אותך לחצר, אלא כי אחותי כאן אומרת שראתה אותך במקדש עם האדם הזה. למה אתה מכחיש את זה?״ לשמע ההאשמה, הכחיש פטרוס כל קשר לישוע, קילל נמרצות ואמר שוב, ״אינני חסיד של האדם הזה; אני אפילו לא מכיר אותו; מעולם לא שמעתי עליו[7].״
184:2.7 פטרוס התרחק מהאש והסתובב זמן מה בחצר. הוא רצה לברוח, אך חשש למשוך תשומת לב. מכיוון שהיה לו קר, חזר לקרבת לאש ואחד מן האנשים שעמד בסמוך אמר: ״בטוח שאתה אחד מתלמידיו של זה. ישוע זה בא מן הגליל, וגם המבטא שלך מסגיר אותך, כי גם אתה מדבר כמו גלילי.״ שוב הכחיש פטרוס כל קשר ׳למאסטר׳.
184:2.8 פטרוס כל כך נסער עד שביקש להתנתק ממאשימיו, התרחק מן האש ונותר לבדו על המרפסת. לאחר שהתבודד במשך שעה, שוב פגשו אותו השוערת ואחותה ושוב הקניטו אותו וטענו שהוא חסיד של ישוע. ושוב הכחיש את ההאשמה. ממש בזמן שהכחיש שוב כל קשר לישוע, קרא התרנגול ופטרוס נזכר בדברי האזהרה של ׳המאסטר׳ מוקדם יותר באותו הלילה[8][9][10]. בזמן שעמד שם ולבו כבד מן האשמה, נפתחו שערי הארמון והשומרים הובילו את ישוע בדרך לכיפא. בעת ׳שהמאסטר׳ חלף בסמוך לפטרוס, הוא ראה לאור הלפידים את מבע הייאוש על פניו של השליח-לשעבר, שפעם היה בעל הביטחון ולפחות על-פני השטח גם אמיץ, והוא פנה להסתכל בפטרוס[11]. פטרוס לעולם לא ישכח את המבט הזה עד סוף ימיו. היה זה מבט של חמלה מהולה באהבה ששום אדם לא ראה מעודו על פני ׳המאסטר׳.
184:2.9 לאחר שישוע והשומרים יצאו משערי הארמון, פטרוס הלך בעקבותיהם אך רק למרחק קצר. הוא לא יכול היה להמשיך. הוא ישב לצד הדרך ומרר בבכי[12]. לאחר שהתרוקן מיגונו, הוא נפנה אל עבר המחנה וביקש למצוא את אחיו, אנדראס. כשהגיע למחנה מצא רק את דוד זבדיה, אשר שלח רץ כדי להוביל אותו למקום בו הסתתר אחיו בירושלים.
184:2.10 כלל ההתנסות של פטרוס התרחשה בחצר הארמון של חנן, על הר הזיתים. הוא לא עקב אחר ישוע לארמונו של הכוהן הגדול, כיפא. העובדה שקריאת התרנגול היא זו שגרמה לפטרוס להכיר בכך שהתכחש שוב ושוב ׳למאסטר׳ מעידה על כך שכל אלה התרחשו מחוץ לירושלים, הרי נאסר לגדל עופות בתוך תחומי העיר גופא.
184:2.11 עד שקריאת התרנגול החזירה את פטרוס לעשתונותיו, כל מה שחשב עליו בזמן שעלה וירד במדרגות כדי להתחמם הוא רק באיזו חכמה התחמק מן ההאשמות של המשרתים וכיצד הצליח להתחמק מזה שיזהו אותו עם ישוע. עד אז, הוא רק חשב על זה שלא הייתה למשרתים כל זכות מוסרית או חוקית לחקור אותו והוא ממש ברך את עצמו על האופן בו חשב שהצליח להתחמק מלהיות מזוהה ואולי אפילו להיעצר ולהיכלא. רק כשקרא התרנגול, הבין של פטרוס שהוא התכחש ׳למאסטר׳. רק כאשר ישוע התבונן בו, הבין שהוא לא הצליח לעמוד במחויבויותיו כשגריר המלכות.
184:2.12 לאחר שלקח את הצעד הראשון בנתיב ההתפשרות, בדרך הקלה ביותר, נדמה היה כי לא נותרה לפטרוס ברירה אלא להמשיך בנתיב עליו החליט. נדרש אופי חזק ונאצל כדי להתחיל בשגיאה ואז להסתובב ולבחור בדרך הישר. לעתים קרובות מדי, הדעת מצדיקה את המשך הצעידה בדרך השגויה שבה התחלנו ללכת.
184:2.13 פטרוס לא באמת האמין שיזכה למחיה מלאה עד לאחר שפגש את ׳המאסטר׳ לאחר תחייתו וראה שהתקבל על-ידו ממש כפי שנהג לפני ההתכחשות של מאורעות הלילה הטרגי הזה.
¶ 3. לפני בית הדין של חברי הסנהדרין
184:3.1 בערך בשעה שלוש ושלושים בבוקר יום ששי זה, קרא הכוהן הגדול, כיפא, את בית הדין החוקר של הסנהדרין לסדר וביקש שישוע יובא בפניהם לעמוד באופן רשמי לדין[13]. שלוש פעמים בעבר כבר חרצה הסנהדרין ברוב גדול את גורלו של ישוע למוות, והחליטה שהוא בן מוות שכן האשם באופן בלתי רשמי שהוא מפר חוק, מחלל את הקודש ומזלזל במסורות אבות האומה.
184:3.2 לא הייתה זו פגישה מן המניין של הסנהדרין, והיא אף לא התקיימה במקום הרגיל, לשכת הגזית שבמקדש. היה זה בית דין מיוחד שמנה כשלושים מחברי הסנהדרין ואשר התכנס בארמון הכוהן הגדול. יוחנן זבדיה היה נוכח לצד ישוע במהלך מה שכונה המשפט.
184:3.3 הכוהנים הראשיים, הסופרים, הצדוקים וכמה מן הפרושים החמיאו לעצמם, כי ישוע, זה שערער על מעמדם וקרא תיגר על סמכותם, הוחזק כעת בבטחה בידיהם! הם היו נחושים לוודא שהוא לא יחמוק בחייו מאחיזתם הנקמנית.
184:3.4 היהודים נהגו לשפוט אדם בעבירות שדינן מוות בזהירות רבה, תוך הקפדה על כל מה שנדרש כדי להבטיח משפט הוגן הן בבחירת העדים והן בניהול כלל המשפט עצמו. אך כעת, כיפא שימש יותר כתובע מאשר כשופט בלתי משוחד.
184:3.5 ישוע ניצב בפני בית הדין לבוש בבגדיו הרגילים כשידיו קשורות מאחורי הגב[14]. בית הדין כולו הופתע והתבלבל במידת מה מהופעתו המלכותית. הם מעולם לא חזו באסיר שכזה ולא ראו אדם עומד בשלווה כזו למשפט על חייו.
184:3.6 על-פי החוק היהודי, נדרשה הסכמתם של לפחות שני עדים על כל נקודה בטרם ניתן יהיה להאשים את האסיר[15]. לא ניתן היה לקבל את עדותו של יהודה כנגד ישוע משום שהחוק היהודי אסר בפירוש על עדותו של בוגד. יותר מתריסר עדי שקר זומנו כדי להעיד כנגד ישוע, אך עדויותיהם לקו בסתירות כאלה שאפילו חברי הסנהדרין עצמם התביישו. ישוע עמד שם, התבונן בנועם על עדי השקר, וחזותו עצמה היא זו שבלבלה את השקרנים. במהלך כל עדות השקר לא פצה ׳המאסטר׳ את פיו; הוא לא ענה כלל להאשמות השווא הרבות שהטיחו בו.
184:3.7 הפעם הראשונה בה שניים מן העדים שלהם התקרבו לכדי שביב של הסכמה הייתה כאשר שני גברים העידו שהם שמעו את ישוע אומר במהלך אחת מן הדרשות שנשא במקדש שהוא ״יֵשׁ לְאֵל יָדִי לַהֲרוס אֶת הֵיכַל האלוהים וְלִבְנוֹת אחר בִּשְׁלֹשֶׁה יָמִים וללא ידיים[16][17].״ פרט לעובדה שהצביע על גופו שלו עצמו כהעיר את מה שייחסו לו, לא היה זה בדיוק מה שאמר ישוע.
184:3.8 ישוע לא פצה את פיו, גם כשהכוהנים הראשיים צעקו עליו, ״אתה לא עונה להאשמות הללו?״ הוא עמד שם בדממה לכל אורך עדותם של עדי השקר[18]. את דברי השקרנים אפיינו השנאה, הקנאות וההגזמה חסרת הרסן, וכך קרסה עדותם תחת משקל הסתבכותם. הטענה הטובה ביותר של ׳המאסטר׳ כנגד עדות השקר הייתה הדממה השלווה והמלכותית שהפגין.
184:3.9 מעט לאחר תחילת עדותם של עדי הקשר, הגיע חנן והתיישב לצד כיפא. כעת, עמד חנן וטען שהאיום של ישוע להרוס את המקדש הספיק כדי להאשים אותו בשלושה דברים:[19]
184:3.10 1. שהוא היה מתסיס מסוכן של העם. שהוא לימד אותם דברים בלתי אפשריים והוליך אותם שולל.
184:3.11 2. שהוא היה מהפכן קנאי, שהרי שתמך בהרס המקדש הקדוש, שכן איך אחרת יוכל להרסו?
184:3.12 3. שהוא לימד קסמים, בכך שהבטיח לבנות מקדש חדש, וללא ידיים.
184:3.13 הסנהדרין כולה כבר הסכימה שעבירותיו של ישוע על חוקי היהודים חייבו את מותו, אך כדי להצדיק את גזר דין המוות שיגזור פילטוס על האסיר, כעת עסקו יותר בבניית כתב האשמה ביחס למנהגיו ולתורתו. הם ידעו שהם חייבים לקבל את הסכמתו של המושל הרומי לפני שיוכלו להמית את ישוע כחוק. חנן התכוון לדבוק בקו המנחה שיציג את ישוע כמורה שמסוכן מדי לו להסתובב חופשי בעם.
184:3.14 אך כיפא לא יכול היה יותר לסבול למראה ׳המאסטר׳ שעומד שם, בשלווה מוחלטת ודממה בלתי מופרעת. הוא חשב שהוא מכיר לפחות דרך אחת לגרום לאסיר לדבר. וכך, רץ לצד ישוע, נופף אצבע מאשימה אל מול פניו של ׳המאסטר׳ ואמר: ״אני משביע אותך, בשם האלוהים החיים, שתאמר לנו אם אתה הוא הגואל, ׳בן האלוהים׳.״ ענה ישוע לכיפא: ״אני הוא. בקרוב אלך ׳לאב׳, ואז יגבר שוב ׳בן האדם׳ וימלוך על צבאות השמים[20].״
184:3.15 הכוהן הגדול נמלא כעס עצום לשמע דבריו אלה של ישוע. הוא קרע את בגדיו וקרא: ״מְגַדֵּף הוּא וּמַה לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים? הֲלֹא עַתָּה שְׁמַעְתֶּם אֶת גידופוֹ[21]. וכעת, מַה לדַּעְתְּכֶם ייעשה למפר החוק ומחלל הקודש הזה? ״ ענו לו כולם כאיש אחד ״אִישׁ מָוֶת הוּא; שיצלבו אותו.״[22]
184:3.16 ישוע לא התעניין בשום שאלה ששאלו אותו חנן או חברי הסנהדרין, למעט השאלה האחת שנגעה למשימת המתת שלו. כאשר נשאל אם הוא ׳בן האלוהים׳, ענה מיד וללא כל היסוס בחיוב.
184:3.17 חנן ביקש להמשיך במשפט, ולגבש האשמות ברורות על-פי החוק הרומי וביחס למוסדות הרומיים, האשמות שיוכלו להציגן מאוחר יותר לפילטוס. חברי המועצה רצו לסיים את הדיון מהר. לא רק בשל העובדה שהיה זה ערב פסח וחל איסור על כל עבודת חול לאחר צהרי היום, אלא גם משום שהם חששו שפילטוס ימהר לשוב לבירה הרומית של יהודה, היא קיסריה, משום שהוא בא לירושלים רק לחגיגות הפסח.
184:3.18 אך חנן לא הצליח לשמור על הסדר בבית הדין. לאחר תשובתו הבלתי צפויה של ישוע לכיפא, צעד הכוהן הגדול קדימה והיכה אותו בפניו. חנן היה בשוק כששאר חברי בית הדין ירקו בפניו של ישוע בדרכם החוצה מן החדר ורבים מהם חבטו בו בלעג בכפות ידיהם. וכך, בשעה ארבע וחצי, הסתיים הדיון הראשון במשפטו של ישוע בפני הסנהדרין, בחוסר סדר ובלבול שלא היה כדוגמתו.
184:3.19 שלושים שופטים אחוזי דעות קדומות, שהמסורת עיוורה אותם, על עדי השקר שלהם, מתיימרים לשפוט את ׳בורא׳ צדיק של יקום. המאשימים הנלהבים הללו יצאו מדעתם אל מול שתיקתו המלכותית ועמידותו של אל-אדם זה. שתיקתו איומה מכדי שיסבלו אותה; דיבורו המתריס ללא חת. איומיהם לא מזיזים אותו והתקפותיהם לא מפחידות אותו. אדם שופט את האל, ואפילו אז הוא אוהב אותם ומבקש להצילם אם יוכל.
¶ 4. שעת ההשפלה
184:4.1 על-פי החוק היהודי, במשפטים שבהם דנו בגזר דין מוות חייב בית הדין להתכנס פעמיים. הדיון השני היה חייב להיות למחרת הראשון, ואת הזמן בין הדיונים נדרשו חברי בית הדין לעבור בצום ובאבל. אך הגברים הללו לא יכלו לחכות עד למחרת כדי לאשר את גזר דין המוות של ישוע. הם חיכו רק שעה. בינתיים, נותר ישוע באולם בית הדין בחזקת שומרי המקדש אשר, יחד עם משרתיו של הכוהן הגדול, השתעשעו בכך שהשפילו באופנים מאופני שונים את ׳בן האדם׳. הם לעדו לו, ירקו עליו ודחפו אותו באכזריות. הם היכו אותו בפניו עם מקל ואמרו, ״הִינָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ מִי הוּא הַמַּכֶּה אוֹתָךְ.״ כך זה נמשך שעה שלמה, שעה במהלכה הם התעללו האיש הגליל, שלא התנגד כלל[23].
184:4.2 במהלך כל שעת הסבל וההשפלה מידי השומרים והמשרתים הבורים, כהי החושים, המתין יוחנן זבדיה לבדו, אחוז אימה, בחדר סמוך. כשהתחילו ההשפלות, ישוע סימן ליוחנן בניד ראש שעליו לצאת. ׳המאסטר׳ ידע היטב שאם היה מתיר לשליח שלו להישאר בחדר ולצפות בהשפלות הללו, כעסו של יוחנן היה גורם לו להתרעם וכך כנראה היה מביא עליו את מותו.
184:4.3 ישוע לא פצה את פיו במהלך השעה האיומה הזו. עבור הנשמה האנושית העדינה והרגישה הזו, אשר התקיימה במערכת יחסים אישית עם אל כלל היקום הזה, לא הייתה כוס מרורים משפילה יותר מאשר השעה האיומה שבילתה במחיצת השומרים הבורים והאכזריים הללו, שהתעוררו לבזות אותו על-פי הדוגמה שהתוו חבריו של מה שכונה בית הדין של הסנהדרין.
184:4.4 לא יוכל לב אדם לתפוש את זעזוע ההתמרמרות שאחז ביקום עצום, עת חזו ההוויות השמימיות ׳בריבון׳ האהוב שלהם מכפיף עצמו לרצונם של יצוריו הבורים והאבודים, של הספֵרה החשוכה-מחטא והאומללה, אורנטיה.
184:4.5 מהי אותה תכונה חייתית באדם אשר גורמת לו להשפיל ולתקוף פיזית את מה שהוא לא יוכל להגיע אליו רוחנית או להשיג אינטלקטואלית? בתוך האדם המתורבת-למחצה עדיין רוחשת אלימות מרושעת אשר מבקשת למצוא לה מפלט בתקיפת אנשים חכמים ממנו שהגיעו להישג רוחני. שימו לב לגסות הרעה ולברוטליות החייתית שמפגינים אנשים מתורבתים-לכאורה כאשר הם מפיקים עונג חייתי מסוים מתקיפתו של ׳בן האדם׳ שאיננו מתנגד. ישוע לא היה חסר הגנה כאשר העליבו אותו, הציקו לו והיכו אותו. הוא פשוט לא הגן על עצמו, פשוט לא נאבק פיזית.
184:4.6 אלה רגעי הניצחון הגדולים ביותר של ׳המאסטר׳ בכל הקריירה הארוכה ורבת העשייה שלו כבורא, מקיים וגואל של יקום עצום ממדים. לאחר שחי חיים מלאים בגילוי של האלוהים לאדם, עורך כעת ישוע התגלות חדשה שלא הייתה כדוגמתה של האדם לאל. ישוע מגלה לעולמות כיצד היצור מתגבר סופית על כל הפחדים אשר נובעים מן הבידוד בו הוא שרוי. ׳בן האדם׳ מגשים לבסוף את זהותו ׳כבן האל׳. ישוע לא היסס לקבוע שהוא ׳והאב׳ חד הם; ועל-בסיס אמת ועובדת ההתנסות העילאית והנשגבת הזו, הוא מאיץ בכל מאמין במלכות להיות לאחד עמו ממש כשם שהוא ׳ואביו׳ חד הם[24][25]. ההתנסות החיה בדת של ישוע הופכת לאופן הוודאי והבטוח באמצעותו מתאפשר לבני התמותה שבארץ, אשר מרגישים מבודדים רוחנית ובודדים בקוסמוס, לחמוק מן הבידוד שחווה אישיותם על כל הפחד ותחושות חוסר הישע שהוא גורם. בני האמונה של האל מוצאים במציאות של אחוות המלכות את גאולתם הסופית מן הבידוד שהם חווים, הן ברמה האישית והן ברמה הפלנטרית. יותר ויותר, חווה המאמין יודע האל את האקסטזה וההדר של החברוּת הרוחני ברמת היקום – אזרחות שמימית לה נלווית הבנה נצחית של הייעוד האלוהי של הישג מושלם.
¶ 5. הישיבה השנייה של בית הדין
184:5.1 בית הדין התכנס מחדש בשעה חמש ושלושים, וישוע הובל לחדר הסמוך, בו המתין יוחנן. כאן היה ישוע תחת שמירה של החייל הרומי ושומרי המקדש בעוד בית הדין החל לנסח את כתב האישום שיוגש לפילטוס[26]. חנן הבהיר לעמיתיו שפילטוס לא יתרשם מן הטיעונים לחילול הקודש. יהודה היה נוכח בישיבה השנייה של בית הדין, אך לא העיד בפניו.
184:5.2 ישיבת בית הדין נמשכה חצי שעה בלבד. כתב האישום שגובש עם סיומה, בטרם יצאו לפילטוס, דן את ישוע למוות תחת שלושה נימוקים:
184:5.3 1. הוא חיבל באומה היהודית; הוא הוליך את העם שולל והסית למרד.
184:5.4 2. הוא הנחה את העם לסרב להעלות מסים לקיסר.
184:5.5 3. בכך שטען מלוכה, כמכונן מלוכה מסוג חדש, הוא הסית לבגידה בקיסר.
184:5.6 כל ההליך היה בלתי שגרתי ומנוגד לגמרי לחוקי היהדות. למעט שני העדים שהעידו על דבריו של ישוע בנוגע להרס המקדש ובנייתו מחדש תוך שלושה ימים, שום זוג עדים לא הסכימו על עניין כלשהו. ואפילו ביחס לאותו העניין, שום עד הגנה לא דיבר וגם ישוע עצמו לא התבקש להסביר למה התכוון בדבריו.
184:5.7 הנקודה היחידה בה יכול היה בית הדין לשפוט אותו היה חילול הקודש, וזו הייתה מתבססת אך ורק על עדותו שלו. ואפילו בנוגע לחילול הקודש, הם לא הצביעו באופן רשמי להטלת גזר דין מוות.
184:5.8 וכעת הם התיימרו לנסח שלושה אישומים שיוצגו בפני פילטוס, שעליהם לא נשמעו עדויות ושסוכמו בהיעדרו של האסיר. מאחר וכך נעשה, עזבו שלושה מן הפרושים; אף שרצו לראות בחיסולו של ישוע, הם לא הסכימו לנסח את האישומים נגדו ללא עדים ובהיעדרו.
184:5.9 ישוע לא הופיע שוב בפני בית הדין של הסנהדרין. הם לא רצו לחזות שוב בפניו בזמן שהם חורצים את גורל חייו התמימים. ישוע (כאדם) לא ידע על האישומים שגיבשו רשמית עד אשר שמעו אותם מפי פילטוס.
184:5.10 בזמן שישוע שהה בחדר עם יוחנן והשומרים, ובזמן שבית הדין ישב בשנית, הגיעו כמה מן הנשים של חצר ארמון הכוהן הגדול עם חברותיהן להתבונן באסיר המוזר ואחת מהן שאלה אותו, ״האם אתה המשיח, ׳בן האלוהים׳?״ ענה ישוע: ״אם אומר לא, לא תאמיני לי; ואם אשא אותך, לא תעני[27].״
184:5.11 בשש בבוקר הובל ישוע מביתו של כיפא כדי להופיע בפני פילטוס לאישור גזר דין המוות שחרץ בית הדין של הסנהדרין בחוסר צדק ובאופן כה בלתי שגרתי[28].
¶ הפניות
- ↑ שימוע לפני אנה: יוח 18:19-23.
- ↑ שיחה עם אנה: מתי 26:63b-64; מר 14:61b-62; לו 22:67-68,70.
- ↑ ישוע נלקח לקייפא: מתי 26:57; מר 14:53; לו 22:54; יוח 18:24.
- ↑ פיטר מחמם את עצמי: מר 14:54b; לו 22:55; יוח 18:18.
- ↑ הכחשה ראשונה: מתי 26:69-70; מר 14:66-68a; לו 22:56-57; יוח 18:17.
- ↑ הכחשה שנייה: לו 22:58; יוח 18:25.
- ↑ הכחשה שלישית: מתי 26:73-74a; מר 14:70b-71; לו 22:59-60a; יוח 18:26-27a.
- ↑ זין קרא: מתי 26:74b; מר 14:68b,72a; לו 22:60b; יוח 18:27b.
- ↑ פיטר נזכר: מתי 26:75a; מר 14:72b; לו 22:61b.
- ↑ מילות אזהרה: מתי 26:34; מר 14:30; לו 22:34; יוח 13:38.
- ↑ ישו מסתכל על פיטר: לו 22:61a.
- ↑ פיטר בכה מר: מתי 26:75b; מר 14:72c; לו 22:62.
- ↑ סנהדרין נפגשת: לו 22:66a.
- ↑ ישו הביא: לו 22:66b.
- ↑ שני עדים ביקשו: מתי 26:59-60a; מר 14:55-56.
- ↑ נמצאו עדים: מתי 26:60b-61; מר 14:57-59.
- ↑ הרס בית מקדש ואעשה אחר: מתי 26:61; מתי 27:40; מר 14:58; מר 15:29; יוח 2:19.
- ↑ ישוע לא עשה הגנה: מתי 26:62-63a; מר 14:60-61a.
- ↑ חיובים נתמכים: יוח 2:19.
- ↑ ישוע מתוודה, אני מציל: מתי 26:63b-64; מר 14:61b-62; לו 22:67,69-70.
- ↑ תגובת הכהן הגדול: מתי 26:65-66; מר 14:63-64; לו 22:71.
- ↑ אי סדר בבית המשפט: מתי 26:67; מר 14:65; לו 22:63.
- ↑ גנאי לישוע: מתי 26:67-68; מר 14:65; לו 22:63-65.
- ↑ ישו ואבא הם אחד: יוח 1:1; יוח 5:17-18; יוח 10:30,38; יוח 12:44-45; יוח 14:7-11,20; יוח 17:11,21-22.
- ↑ להיות אחד עם ישו: יוח 17:11,21-22.
- ↑ ישיבה שניה של בית המשפט: מתי 27:1; מר 15:1a.
- ↑ שאלות מאת "gawkers": לו 22:67-68.
- ↑ ישוע הוביל לפילאטוס: מתי 27:2; מר 15:1b; לו 23:1; יוח 18:28a.