177:0.1 כאשר לא כרעו תחת עומס מלאכת הוראת העם, נהגו ישוע ושליחיו לנוח ממלאכתם בימי רביעי. ביום רביעי זה, הם אכלו את ארוחת הבוקר מעט מאוחר מן הרגיל, ועל המחנה השתררה דממה מבשרת רעות; במשך מחציתה הראשונה של הארוחה לא נאמר כמעט דבר. לבסוף דיבר ישוע: ״אני מבקש שתנוחו היום. קחו את הזמן לחשוב על כל מה שקרה מאז באנו לירושלים וחישבו על מה שעתיד לקרות, על מה שסיפרתי לכם בפשטות. וודאו שהאמת ממלאה את חייכם, ושבכל יום אתם גדלים בחסד.״
177:0.2 לאחר ארוחת הבוקר הודיע ׳המאסטר ׳לאנדראס שהוא מתכוון להיעדר היום, והציע שהשליחים יבלו את הזמן בהתאם לבחירתם, אלא שבשום פנים ואופן אינם מורשים לבוא בשערי ירושלים.
177:0.3 כאשר התכוון ישוע לצאת לבדו אל הגבעות, עצר אותו דוד זבדיה ואמר: ״היטב תדע, ׳מאסטר׳, שהפרושים והשליטים מבקשים לחסל אותך, ואף-על-פי-כן אתה מתכוון לצאת לבדך את הגבעות. זה טיפשי; אשלח אפוא שלושה גברים שישמרו פן יאונה לך כל רע.״ ישוע התבונן בשלושת הגברים החמושים והחסונים, בני הגליל, ואמר לדוד: ״כוונתך טובה, אך אתה שוגה בכך שאינך מבין כי ׳בן האדם׳ לא זקוק לאיש שיגן עליו. איש לא יניח עלי את ידו עד השעה בה אהיה אני מוכן לשים את נפשי בהתאם לרצון ׳אבי׳. אינני מרשה לגברים הלו ללוות אותי. אני מבקש לצאת לבדי על-מנת להתייחד עם ׳האב׳.״
177:0.4 לשמע המילים הללו, נסוגו דוד והשומרים החמושים; וכשיצא ישוע לבדו, ניגש אליו יוחנן מרקוס ובידו סל קטן עם מזון ומים. הוא אמר שאם הוא מתכוון להיעדר כל היום, אולי יהיה רעב. ׳המאסטר׳ חייך אל יוחנן והושיט ידו אל הסל.
¶ 1. יום אחד לבד עם אלוהים
177:1.1 כשישוע התכוון לקחת את הסל עם המזון מידו של יוחנן, העז האיש הצעיר ואמר: ״אבל, ׳מאסטר׳, ייתכן ותניח את הסל כשתפנה להתפלל ואז תעזוב בלעדיו. וחוץ מזה, אם אלך לצדך ואשא את הסל, תהיה פנוי יותר להתייחד, ואני בוודא אהיה שקט. לא אשאל דבר ואשאר עם הסל כשתלך לבדך להתפלל.״
177:1.2 בעודו מדבר, וכמה מן הנוכחים נדהמו לשמע תעוזתו, העז יוחנן והמשיך לאחוז בסל. כך עמדו שניהם, יוחנן וישוע, אוחזים בסל. אז עזב ׳המאסטר׳ את הסל, השפיל מבטו אל הנער ואמר: ״מכיוון שאתה כמֵהּ בכל מאודך לבוא עמי, לא יימנע זאת ממך. נלך יחד ונהנה זה מחברתו של זה. את רשאי לשאול אותי כל מה שעולה בדעתך, ואנחנו ננחם ונסעד זה את זה. אפשר להתחיל בכך שאתה תישא את הסל, ואם תתעייף, אעזור לך. בוא אחרי.״
177:1.3 ישוע חזר למחנה רק לאחר שקיעת החמה. ׳המאסטר׳ בילה את יומו השקט האחרון עלי אדמות בחברתו של צעיר מבקש-אמת ובשיחה עם ׳אביו׳ מפרדיס. לימים נודע המאורע בשמים בשם ״היום בו בילה איש צעיר עם אלוהים בגבעות.״ לעד ימחיש מאורע זה את נכונותו של ׳הבורא׳ להתרועע עם היצור. אם משאלת הלב באמת עילאית, אפילו צעיר יוכל לדרוש את תשומת לבו של אלוהי יקום וליהנות מחסד אהבתו, ממש ליהנות מן האושר העילאי הבלתי נשכח של בילוי עם אלוהים בגבעות במשך יום שלם. זו הייתה חווייתו של יוחנן מרקוס ביום רביעי זה, בגבעות יהודה.
177:1.4 ישוע שוחח רבות עם יוחנן, וסיפר לו בחופשיות על ענייני העולם הזה והעולם הבא. יוחנן סיפר לישוע עד כמה הצטער שלא היה מבוגר דיו להיות אחד מן השליחים והביע הערכה שהורשה ללכת אחריהם מאז ההטפה בירדן, בסמוך ליריחו, למעט המסע לפיניקי. ישוע הזהיר את הנער שלא להתאכזב מן המאורעות והבטיח שעתיד להיות שליח מלכות רב חשיבות.
177:1.5 יוחנן מרקוס נלהב מאוד מן היום הזה בגבעות עם ישוע, אך לעולם לא שכח את הזהרתו האחרונה של ישוע, אשר נאמרה עת התכוננו לשוב למחנה בגת שמנים: ״ובכן, יוחנן, בילינו יפה יחד, יום מנוחה אמתי. וודא שלא תספר לאיש על מה שסיפרתי לך.״ יוחנן מרקוס אכן לא גילה דבר ממה שאירע באותו יום שבילה עם ישוע בגבעות.
177:1.6 במהלך השעות שנותרו לחייו של ישוע על-פני האדמה, יוחנן מרקוס לא התיר ׳למאסטר׳ לחמוק ממנו. הוא תמיד הסתתר קרוב; הוא ישן רק כאשר ישוע.
¶ 2. חיי הילדות בבית
177:2.1 במהלך השהות שלו עם יוחנן מרקוס באותו היום, הקדיש ישוע זמן רב בהשוואת ההתנסויות של ראשית ילדותם ושנות נערותם המאוחרות יותר. אף כי הוריו של יוחנן היו עשירים יותר בחומר מהוריו של ישוע, הרבה מן ההתנסויות שלהם בשנות הנעורים היו דומות. ישוע אמר ליוחנן הרבה דברים שעזרו לו להבין טוב יותר את הוריו וחברי משפחתו האחרים. כאשר שאל הנער כיצד יכול ׳המאסטר׳ לדעת שהוא עתיד להיות ״שליח מלכות רב חשיבות״, אמר ישוע:
177:2.2 ״אני יודע שאתה תהיה נאמן לבשורת המלכות משום שאני יכול לסמוך על אמונתך ואהבתך בהווה משום שהאיכויות הללו מתבססות על החינוך שקיבלת בבית בצעירותך. אתה תוצר של בית בו ההורים חיבבו באמת זה את זה, ומשום כך לא קיבלת אהבת-יתר שעלולה הייתה ליצור אצלך חשיבות עצמית מזיקה. כמו כן, האישיות שלך לא סבלה מן העיוות שמתרחש כאשר הוריך מתמרנים זה כנגד זה בחוסר אהבה כדי לקבל את ביטחונך ונאמנותך. נהנית מאהבה הורית אשר מבטיחה ביטחון עצמי ראוי לציון ומעודדת תחושות ביטחון רגילות. יחד עם זאת, זכית שהוריך היו חכמים ואוהבים; חכמתם היא זו שהנחתה אותם למנוע ממך צורות פינוק ולוקסוס שונות שהעוזר יכול לקנות. הם שלחו אותך ללמוד בבית הספר של בית הכנסת יחד עם חבריך בשכונה, וגם עודדו אותך ללמוד לחיות בעולם הזה באמצעות התנסויות אמתיות. יחד עם חברך, עמוס, באתם לירדן, למקום בו הטיפו והטבילו תלמידיו של יוחנן. שניכם ביקשתם להתלוות אלינו. כאשר שבת לירושלים, הוריך הסכימו; ואילו הוריו של עמוס סרבו; בשל העובדה שאהבו את בנם כל כך, הם מנעו ממנו את ההתנסות הברוכה שאתה קיבלת, ועודך נהנה ממנה אפילו היום. עמוס היה יכול לברוח מן הבית ולהצטרף אלינו, אך בכך היה פוגע באהבה ומקריב את הנאמנות. גם אם היה זה חכם לעשות כן, היה זה מחיר נורא עבור ההתנסות, העצמאות והחירות. הורים חכמים, כמו הוריך, דואגים לכך שכאשר ילדיהם מתבגרים ומגיעים לגיל, הם לא נדרשים לפגוע באהבה או לוותר על נאמנותם כדי לפתח את עצמאותם וליהנות מחירות מרעננת.
177:2.3 ״כאשר יצורים כל-חכמים אוהבים, האהבה, יוחנן, הינה המציאות העילאית ביקום, אך כאשר מביעים אותה הורים אנושיים, היא מסוכנת ולעתים אנוכית-למחצה. כשתתחתן ותגדל ילדים משלך, וודא שהאהבה שלך נשלטת על-ידי החכמה ומוכוונת על-ידי התבונה.
177:2.4 חברך עמוס מאמין בבשורת המלכות בדיוק כמוך, אך אינני יכול לסמוך עליו לגמרי; אינני בטוח מה יעשה בשנים הבאות. חייו בצעירותו בבית לא היו כאלה שמניבים אדם מהימן לגמרי. עמוס דומה יותר מדי לאחד מן השליחים שלא זכה בביתו לחינוך רגיל, אוהב וחכם. מכיוון שבילית את שמונה השנים הראשונות שלך בבית רגיל, שנוהל היטב, כל שאר החיים שלך מהימנים יותר. יש לך אופי חזק ובשֵל משום שגדלת בבית בו שלטה האהבה ודגלו בחכמה. חינוך כזה בילדות מניב סוג של נאמנות בשלהּ אני בטוח שתמשיך בנתיב שהתחלת לצעוד בו.״
177:2.5 במשך יותר משעה המשיכו ישוע ויוחנן לשוחח על החיים הבית. ׳המאסטר׳ המשיך והסביר ליוחנן כיצד תלוי הילד לחלוטין בהוריו ובחייו בבית ומקבל מהם את כל מושגיו הראשונים ביחס לכל הדברים האינטלקטואליים, החברתיים, המוסריים ואפילו הרוחניים. זאת, משום שהמשפחה מייצגת את כל מה שיכול הילד הצעיר לדעת על מערכות היחסים האנושיות או האלוהיות. רשמיו הראשונים של הילד על היקום חייבים לבוא מאמו; באביו הוא תלוי לחלוטין ביחס לרעיונותיו הראשונים על ׳לאב׳ שבשמים. המשך חייו של הילד יהיו שמחים או אומללים, קלים או קשים בהתאם לראשית חייו המנטליים והרגשיים, אשר מותנים במערכות היחסים החברתיות והרוחניות שבבית. כל שארית חייו של האדם מושפעים באופן עצום ממה שמתרחש בשנות קיומו הראשונות.
177:2.6 אנו מאמינים בכנות כי הבשורה שלימד ישוע, אשר מתבססת על מערכת היחסים בין האב לילד, לא תוכל להתקבל ברחבי העולם עד אשר יתמלאו החיים בבתיה של הציוויליזציה המודרנית ביותר אהבה וחכמה. על-אף שההורים במאה העשרים ניחנים בידע הרב ובאמת הכבירה הנדרשים לשיפור החיים הבית ולהאדרתם, עובדה היא שרק מעט מן הבתים של היום משתווים לביתו של ישוע בגליל ולזה של יוחנן מרקוס ביהודה כמקומות טובים לגידול נערים ונערות. אבל קבלתה של בשורת ישוע תשפר מידית את החיים בבית. החיים מלאי האהבה שבבית חכם, והמסירות הנאמנה של דת האמת משפיעים באופן עמוק זה על זה. החיים בבית שכזה מחזקים את הדת, ודת אמתית תמיד מהללת את הבית.
177:2.7 אכן, רבות מן ההשפעות המדכאות והמחסומים האחרים שהיו קיימים בבתים היהודיים בעבר כמעט ולא תימצאנה היום בבתים שמנוהלים טוב יותר. אכן, יש הרבה יותר חופש ספונטני והרבה יותר חירות אישית, אך אהבה איננה מרסנת את החירות הזאת, החירות איננה מונעת מנאמנות ואיננה מוכוונת על-ידי משמעת של חוכמה ותבונה. כל עוד נלמד את הילד להתפלל, ״׳אבינו׳ שבשמים,״ על תונח על כתפיהם של כל האבות שבארץ האחריות העצומה לחיות ולנהל את בתיהם כך שהמילה אבא תזכה למקום הראוי לה בדעת ובלב המתבגרים כולם[1].
¶ 3. היום במחנה
177:3.1 השליחים בילו את מרבית היום בשוטטות על הר הזיתים ובפגישות עם התלמידים ששהו במחנה עמם. אך בשעות אחר הצהריים המוקדמות רצו מאוד בחזרתו של ישוע. עם התמשך היום, הם נמלאו חשש הולך וגובר לשלומו; הם לא ידעו להסביר מדוע הרגישו כה בודדים בלעדיו. וויכוחים רבים התנהלו האם ראוי היה ׳שהמאסטר׳ יצא לגבעות לבדו, רק עם נער שליח כבן לוויה. ואף כי איש לא הביע את מחשבותיו בקול, כולם פרט ליהודה איש-קריות חפצו להיות במקומו של יוחנן מרקוס.
177:3.2 באמצע שעות אחר הצהריים נשא נתנאל באוזני כששה מן השליחים וכמספר הזה תלמידים את נאומו על ״התשוקה העילאית״. בסיומו אמר: ״מה שגרוע ברובנו הוא שאנחנו לא פועלים בלב שלם. אנחנו לא אוהבים את ׳המאסטר׳ כפי שהוא אוהב אותנו. אילו רצינו כולנו להתלוות אליו במידה שרצה יוחנן, הרי וודאי היה לוקח את כולנו אתו. כולנו עמדנו בעת שהנער ניגש ׳למאסטר׳ והציע לו את הסל, אך כאשר ׳המאסטר׳ לקח אותו, הנער לא הרפה. וכך עזב אותנו ׳המאסטר׳ והלך לגבעות עם הסל, הנער והכול.״
177:3.3 בערך בשעה ארבע, הגיעו רצים לדוד זבדיה והביאו חדשות מבית צידה, מאמו ומאמו של ישוע. כמה ימים לפני כן החליט דוד שהכוהנים הראשיים והשליטים עתידים להרוג את ישוע. דוד ידע שהם נחושים לחסל את ׳המאסטר׳ והוא היה משוכנע כמעט לחלוטין שישוע לא יפעיל את כוחותיו האלוהיים כדי להציל עצמו וכי לא יתיר לחסידיו להגן עליו בכוח. לאחר שהגיע למסקנות הללו, הוא מיהר לשלוח שליח לאמו והאיץ בה לבוא מיד לירושלים ולהביא עמה את מרים אם ישוע ואת כל בני משפחתו.
177:3.4 אמו של דוד עשתה כמצוותו, וכעת חזרו השליחים לבשר לדוד שאמו של ישוע וכל בני משפחתו עושים את דרכם לירושלים ועתידים להגיע מאוחר למחרת או בבוקר שלאחר מכן. מכיוון שדוד עשה זאת ביוזמתו, הוא חשב שמוטב שישמור את החדשות לעצמו. לפיכך, לא סיפר לאיש על כך שבני משפתחתו של ישוע עשו את דרכם לירושלים.
177:3.5 מעט לאחר צהרי היום, הגיעו למחנה יותר מעשרים מן היוונים שפגשו את ישוע השניים עשר בביתו של יוסף הרמתי, ופטרוס ויוחנן נפגשו עמם למשך מספר שעות. לפחות כמה מן היוונים הללו היו בעלי ידע מתקדם מאוד בענייני המלכות, משום שהוכשרו בידי רודן מאלכסנדריה.
177:3.6 באותו הערב, לאחר ששב למחנה, נפגש ישוע עם היוונים. אילו לא חשש שהמעשה יפריע מאוד לשליחיו ולתלמידיו הראשיים, הוא היה מסמיך את עשרים היוונים הללו, כפי שהסמיך את השבעים.
177:3.7 בעוד כל אלה מתרחשים במחנה, הכוהנים הראשיים ושקני השבט בירושלים נדהמו מכך שישוע לא חזר לנאום באוזני ההמונים. אכן, יום קודם לכן אמר בעוזבו את המקדש כי הוא ״הִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם שָׁמֵם[2].״ אך הם לא הצליחו להבין מדוע החליט לוותר על היתרון הגדול שרכש בקרב ההמון האוהד. ואף כי חששו שיקומם את העם, בדבריו האחרונים הנחה ׳המאסטר׳ את המונים לציית באופן סביר לסמכותם של אלה ״היושבים על כס משה[3].״ אך היה זה יום עמוס בעיר, בעוד ההכנות לפסח נמשכות לצד השלמת התכנית לחיסול ישוע.
177:3.8 מעטים בלבד באו למחנה, אשר עצם קומו נשמר היטב ובסוד בידי כל אלה שידעו שישוע מתעתד להישאר שם ולא לחזור לבית עניא בכל ערב.
¶ 4. יהודה והכוהנים הראשיים
177:4.1 מעט לאחר שישוע ויוחנן מרקוס יצאו מן המחנה, נעלם יהודה איש-קריות לאחיו, ולא שב עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. על-אף בקשתו המפורשת של ׳המאסטר׳ להימנע מלהיכנס לירושלים, מיהר השליח המבולבל והעגום והלך להיפגש עם אויביו של ישוע בביתו של הכוהן הגדול כיפא[4]. הייתה זו התכנסות בלתי רשמית של הסנהדרין אשר נקבעה לאותו הבוקר, מעט אחר השעה עשר. הפגישה כונסה על-מנת לדון בטיב האישומים בהם יואשם ישוע ולהחליט כיצד להביא אותו לפני השלטונות הרומיים כדי לקבל מהם את האישור לגזר דין המוות שהם כבר גזרו עליו[5].
177:4.2 יום קודם לכן, גילה יהודה לכמה מקרובי משפחתו ולחברי משפחה צדוקים מסוימים כי הוא הגיע למסקנה שאף שישוע היה חולם ואידאליסט שכוונותיו טובות, הוא לא גואל ישראל המיוחל. יהודה ציין שהוא מאוד מעוניין למצוא דרך לפרוש בטוב מן התנועה. חבריו שבחו אותו והבטיחו לו ששליטי היהודים יראו בכך מאורע גדול ורק טוב ייצא לו מזה. הם גרמו לו להאמין שהסנהדרין תחלוק לו כבוד מלכים, ושהוא יוכל, סוף סוף, למחוק את אות הקלון שדבק בו בשל ״חברותו המצערת עם בני הגליל הבורים.״
177:4.3 יהודה לא באמת האמין שפעולותיו הכבירות של ׳המאסטר׳ התבצעו מכוח נסיך השדים, אך כעת הוא השתכנע לחלוטין שישוע לא התכוון להפעיל את כוחותיו כדי להאדיר את עצמו; כעת השתכנע שישוע יתיר לשליטי היהודים לחסלו, והוא עצמו לא יכול היה לסבול את המחשבה המשפילה של היותו מזוהה עם תנועה שנחלה כישלון[6]. הוא סרב לקבל את מה שנראה כמפלה. הוא הבין היטב את אופיו החסון של ׳המאסטר׳, את חדותו וחסדו, אך גם הפיק הנאה אפילו מן ההערה של אחד מקרובי משפחתו כשזה ציין שאף כי ישוע היה קנאי שכוונותיו טובות, הוא ככל הנראה לא היה שפוי; וכי תמיד נחשב לאדם מוזר ובלתי-מובן.
177:4.4 וכעת, כפי שלא קרה עד כה, באופן מוזר מצא עצמו יהודה מתרעם על כך שישוע מעולם לא העניק לו מקום של כבוד. עד כה תמיד חשב שלכבוד הוא לשמש בתפקיד גזבר השליחים, אך כעת החל להרגיש שהוא לא מוערך; שיכולותיו לא קיבלו הכרה. פתאום נמלא שטנה כלפי פטרוס, יעקב ויוחנן אשר התכבדו בקשר אינטימי עם ישוע. ממש בזמן שהלך לביתו של הכהן הגדול, הוא החליט להתנקם בפטרוס, יעקב ויוחנן, וזה העסיק אותו הרבה יותר מן המחשבה על בגידה בישוע. ממש אז, עלתה ושלטה במוחו המודע מחשבה חדשה: הוא הולך לקנות לעצמו כבוד, ואם ניתן לעשות זאת תוך שינקום באלה שתרמו לאכזבה הגדולה בחייו, מה טוב. אחזה בו קונספירציה איומה של בלבול, גאווה, ייאוש ונחישות. לכן, ראוי להבהיר שיהודה לא הלך לביתו של כיפא כדי לארגן את בגידתו בישוע עבור בצע כסף.
177:4.5 עם התקרב יהודה לביתו של כיפא, הוא החליט סופית לנטוש את ישוע ואת אֵחיו השליחים; לאחר שהחליט לנטוש את תנועת מלכות השמים, הוא היה נחוש להבטיח לעצמו כמה שיותר כבוד ויקר, את מה שחשב פעם שיקבל כאשר דבק בישוע ובבשורת המלכות החדשה. כל השליחים שאפו בעבר למה ששאף יהודה, אך בחלוף הזמן, הם למדו להעריך את האמת ולאהוב את ישוע, או לפחות למדו לעשות כן יותר מיהודה.
177:4.6 בן דודו של הבוגד הציג אותו בפני כיפא ושליטי היהודים, והסביר שיהודה גילה את טעותו והלך שולל אחר תורתו של ישוע וכעת החליט להצהיר בפומבי ובאופן רשמי על ניתוק הקשר עם בן הגליל ובה בעת לבקש להתקבל שוב לשורות אחיו בני יהודה ולזכות מחדש באמונם. הדובר בשם יהודה המשיך והסביר שיהודה הכיר בכך שלמען שלום ישראל עדיף שישוע ייעצר וכי כדי להביע את צערו על כך שהשתתף בתנועה שגויה כזו וכאות לכנותו ולחזרתו לתורת משה, הוא בא כדי להציע את שירותי לסנהדרין ולדאוג לכך שהמפקד שקיבל את פקודת המעצר של ישוע יוכל לבצעה בשקט ובכך להימנע מן הסכנה של התקוממות ההמונים ומן הצורך לדחות את ביצוע המעצר עד לאחר הפסח.[7]
177:4.7 כאשר סיים בן דודו את דבריו, הוא הציג את יהודה, אשר צעד לפנים בסמוך לכוהן הגדול ואמר: ״אעשה את כל אשר הבטיח בן דודי, אך מה תתנו לי אתם בעבור שירות זה? נדמה כי יהודה לא הבחין במבט הבוז ופילו גועל שעלה על פניו של כיפא קשה-הלב, הגאה; לבו היה נתון יותר מדי להאדרה עצמית ולמילוי תשוקותיו לרוממות עצמית[8].
177:4.8 אז השפיל כיפא את מבטו על הבוגד ואמר: ״יהודה, לך למפקד המשמר וקבע אתו כיצד להביא את ׳המאסטר׳ שלך אלינו, הערב או מחר בערב, ולאחר שתמסור אותו לידינו, תקבל גמולך על השירות.״ שמע זאת יהודה, הלך מעם הכוהנים הראשיים והשליטים והתייעץ עם מפקד משמר המקדש כדי לקבוע את אופן מעצרו של ישוע[9]. יהודה ידע שישוע נעדר מן המחנה ולא ידע מתי ישוב באותו הערב, ולכן קבעו את המעצר לערב למחרת (יום חמישי), לאחר שכל תושבי ירושלים וכל עולי הרגל יפרשו לשנת הלילה.
177:4.9 שיכור ממחשבות גדלוּת תהילה, שב יהודה לעמיתיו במחנה. ימים רבים חלפו מאז הרגיש כך. הוא הצטרף לישוע מתוך תקווה שיום אחד יהפוך לאדם חשוב במלכות החדשה. לבסוף הבין שלא תהיה מלכות חדשה כפי שקיווה לה. אך הוא שמח בכך שברוב חכמתו הצליח להמיר את אכזבתו מכך שלא הצליח לרכוש תהילה במלכות החדשה המיוחלת לכבוד ולגמול שיקבל בסדר הישן, אשר כעת האמין שישרוד, ושהוא היה בטוח שיחסל את ישוע ואת כל שייצג. המניע המודע האחרון שמאחורי בגידתו של יהודה בישוע היה אקט של פחדנות של בוגד אנוכי שחשב רק על ביטחונו ותהילתו שלו עצמו בלא להתחשב כלל בהשלכות של התנהגותו על ׳המאסטר׳ שלו וחבריו לשעבר.
177:4.10 תמיד היה זה כך. זמן רב עסק יהודה במחשבות נקם מכוונות, נחושות, ואנוכיות אשר הלכו וצמחו בדעתו ובלבו לכדי תשוקת נקמה, שנאה, רוע וחוסר נאמנות. ישוע אהב את יהודה וסמך עליו כשם שאהב את שאר השליחים וסמך עליהם, אך יהודה לא הצליח לפתח נאמנות ואמון ולאהוב אותו בחזרה בלב שלם. כמה מסוכנת יכולה להפוך השאפתנות כאשר היא נקשרת לאינטרס העצמי ומונעת מעיקרה מנקמה יוקדת וממושכת! כמה מרסקת הינה האכזבה שחווים אותם טיפשים שמתמקדים בפיתויי הזמן החמקמקים ואינם כלל רואים את הישגי העד הגבוהים יותר, האמתיים יותר של עולמות הנצח של הערכים האלוהיים ומציאויות הרוח האמתיות. יהודה השתוקק לכבוד בעולם והתאהב בתשוקה זו בכל מאודו; שאר השליחים השתוקקו אף הם לכבוד ויקר אך אהבו את ישוע בלבבם ועשו כמיטב יכולתם לאהוב את האמתות שלימד אותם.
177:4.11 אף כי באותה העת יהודה לא הבין זאת, הוא ביקר את ישוע בתת המודע מאז שהורדוס ערף את ראשו של יוחנן. עמוק בלב, יהודה תמיד נטר לישוע טינה על כך שלא הציל את יוחנן. אל תשכחו שיהודה היה תלמידו של יוחנן לפני שהלך אחר ישוע. וכל הטינה האנושית הזו, כל האכזבות המרות הללו, הפכו לשכבות של שנאה אותן הניח יהודה בנשמתו וכעת התארגנו היטב בתת המודע שלו והיו מוכנות לזנק ולאפוף אותו כשהעז להפריד עצמו מהשפעתם התומכת של אחיו ובה בעת חשף עצמו לרמיזות הפקחיות וללעג הסמוי של אויבי ישוע. בכל פעם שיהודה נתן לתקווה שלו לעוף גבוה וישוע עשה או אמר משהו שריסקה אותה לרסיסים, נוצרה בלבו של יהודה צלקת נוספת של טינה ומרירות; והצלקות הלכו ורבו עד שאותו הלב, אשר פעמים רבות נפגע כל כך, פסק מלאהוב את האדם אשר גרם לו לחוות עוגמת נפש שכזו, שכן אף כי כוונותיה של אישיות זו היו טובות, היא נמלאה בפחדנות והתרכזה בעצמה. אף כי יהודה לא הבין זאת, הוא היה מוג לב. לפיכך, תמיד נטה לייחס לישוע פחדנות כאשר זה סרב לדבוק בכוח או להתהדר תהילה כנדמה כי הם זמינים וקלים להשגה. וכל בן תמותה יודע היטב כיצד אהבה, שאפילו פעם הייתה אמתית, יכולה בעקבות האכזבה, הקנאה וטינה ארוכת שנים להפוך בסופו של דבר לשנאה של ממש.
177:4.12 סוף סוף יכלו הכוהנים הראשיים והזקנים לנשום לרווחה למספר שעות. הם לא יידרשו לעצור את ישוע בפומבי, והעובדה שיהודה גיוס כבן ברית ובוגד הבטיחה כי ישוע לא יחמוק שוב מתחומי השיפוט שלהם כפי שעה פעמים רבות בעבר.
¶ 5. שעת החברה האחרונה
177:5.1 מכיוון שהיה זה יום רביעי, הערב במחנה התקיימה שעת חברה. ׳המאסטר׳ ניסה לעודד את שליחיו המדוכאים, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. כולם החלו להבין שמאורעות קשים והרסניים קרבים לבוא. הם לא יכלו להתעודד אפילו כאשר ׳המאסטר׳ סיפר אודות השנים מלאות העשייה שבילו יחד באהבה. ישוע הקפיד לשאול על משפחות כל השליחים ואף התבונן אל עבר דוד זבדיה ושאל אם מישהו שמע לאחרונה מאמו, מאחותו הקטנה או משאר בני משפחתו. דוד השפיל את מבטו והתבונן ברגליו; הוא חשש לענות.
177:5.2 אז הזהיר ישוע את חסידיו לבל יסמכו על תמיכת ההמונים. הוא הזכיר להם את החוויות שלהם בגליל כאשר שוב ושוב הלכו אחריהם ההמונים המשולהבים ואז פנו להם עורף באותה ההתלהבות וחזרו לצורת החיים ולאמונותיהם הקודמות. ואז אמר: ״לכן, אל תלכו שולל אחר ההמונים הרבים אשר שמעו אותנו במקדש ונדמה שהאמינו לתורתנו. ההמונים הללו מאזינים לאמת ומאמינים לה באופן שטחי ומנטלי, אך רק מעטים מתירים לדברי האמת להכות שורשים חיים בלבם. בשעת צרה אמתית, לא ניתן לסמוך על אלה שמכירים את הבשורה בדעתם בלבד ולא חוו אותה בלב. כאשר יסכימו שליטי היהודים לחסל את ׳בן האדם׳ וכאשר יתקפו כאיש אחד, אתם תראו שההמונים יתפזרו בבהלה או יעמדו בדממה ובתדהמה בעוד המנהיגים העיוורים הללו יובילו את מורי בשורת האמת למותם. ואז, כאשר ייפלו עליכם הצרות והקשיים, יתפזרו גם אחרים, שחשבתם שהם אוהבי אמת, מהם יתכחשו לבשורה ויינטשו אתכם. כמה מן הקרובים לנו כבר החליטו לנטוש. היום נחתם כהכנה לזמנים שעתידים לבוא. שימו לב, אפוא, והתפללו לכוח לימים הבאים.״
177:5.3 מצב הרוח במחנה היה טעון במתח בלתי מוסבר. שליחים דוממים באו והלכו, ותקשרו רק עם דוד זבדיה. לפני תום הערב, אחדים ידעו שאלעזר נס בבהלה מבית עניא. על-אף שבילה יום שלם בחברת ׳המאסטר׳, היה יוחנן מרקוס דומם מאוד לאחר ששב למחנה. כל ניסיון לדובב אותו רק העיד על כך שישוע אמר לו לא לדבר.
177:5.4 אפילו מצב הרוח העליז של ׳המאסטר׳, ונטייתו הלא שכיחה להתרועע הפחידה אותם. כולם הרגישו את הבידוד האיום שעומד להתרחש עליהם בפתאומיות מרסקת ובאימה שאין לחמוק ממנה. הם הרגישו במעורפל את העומד לבוא, ואיש לא חש מוכן לכך. ׳המאסטר׳ נעדר כל היום; הם התגעגעו אליו המון.
177:5.5 ערב יום רביעי היה נקודת השפל במעמדם הרוחני עד לשעת מותו של ׳המאסטר׳. אך כי היום שלמחרת היה קרוב ביום ליום ששי הטרגי, הוא עדיין היה עמם והשעות הקשות חלפו יותר בקלות.
177:5.6 ישוע ידע שהלילה הוא הלילה האחרון בו יישן לצד בני משפחתו הנבחרים על-פני האדמה. היה זה מעט לפני חצות הליל כשישוע פיזר אותם ואמר: ״לכו לישון אחי, והשלום יהיה עליכם עד שנקיץ מחר, לעוד יום בו נעשה את רצון ׳האב׳ ונחווה את השמחה של הידיעה שאנו בניו.״
¶ הפניות
- ↑ להתפלל "אבינו": לו 11:2.
- ↑ עזוב את הבית שומם: מתי 23:38; לו 13:35.
- ↑ היושבים במושבו של משה: מתי 23:2.
- ↑ יהודה הולך לביתו של כיפא: מתי 26:14; מר 14:10; לו 22:4a.
- ↑ מפגש עם סנהדרין בקיפא: מתי 26:3-4; מר 14:1b; לו 22:2.
- ↑ נסיך השדים: מתי 9:34; מתי 10:25; מתי 12:24,27; מר 3:22; לו 11:15,18-19.
- ↑ פחד המונים: מתי 26:5; מר 14:2; לו 22:2b.
- ↑ יהודה שואל "כמה?": מתי 26:15a.
- ↑ "תגמול" כאשר בוגדים בישוע: מתי 26:16; מר 14:11; לו 22:4-6.