האיגרת אל העברים (ביוונית עתיקה: Πρὸς Ἑβραίους, רומאנית: Pros Hebraious, בלשון ‘אל העברים’) הוא אחד מספרי הברית החדשה.
הטקסט אינו מזכיר את שמו של מחברו, אך יוחס באופן מסורתי לפאולוס השליח. ברוב כתבי היד היווניים העתיקים, הפשיטו הסורי הישן וחלק מכתבי היד הלטיניים העתיקים יש את האיגרת לעברים בין מכתביו של פאולוס. עם זאת, ספק לגבי מחברות פאולינית בכנסייה הרומית מדווח על ידי אוזביוס. חקר המקרא המודרני רואה את מחברו לא ידוע, שנכתב בחיקוי מכוון של סגנונו של פאולוס, ויש הטוענים שהוא נכתב על ידי פריסילה ואקילה.
חוקרי יוונית רואים בכתיבתו מלוטשת ורהוטה יותר מכל ספר אחר של הברית החדשה, ו"היוונית המורכבת והנחקרת בקפידה מאוד של העברים אינה היוונית ההקשרית הספונטנית והפכפכה של פאולוס". הספר זכה למוניטין של יצירת מופת. הוא תואר גם כספר מורכב של הברית החדשה. כמה חוקרים מאמינים שהוא נכתב עבור נוצרים יהודים שחיו בירושלים. מטרתו המהותית הייתה לעודד נוצרים להתמיד מול הרדיפות. בזמן הזה, מאמינים מסוימים שקלו לחזור ליהדות (מערכת החוק היהודית) כדי להימלט מהרדיפה על קבלת המשיח כמושיעם, כעת בעקבות שיטת החסד הזו (שהושלה על ידי הקרבתו של ישוע על הצלב).
על פי מחקר מסורתי, מחבר האיגרת לעברים, בעקבות פאולוס, טען שההלכה היהודית, אבן היסוד של האמונות והמסורות של צאצאי האבות המייסדים, מילאה תפקיד לגיטימי. בעבר אך הוחלפה על ידי ברית חדשה לגויים (השוו אל הרומים ז’:1–6; גלטים ג’:23–25; עברים ח’, 10). עם זאת, מספר גדל והולך של חוקרים מציינים שהמונחים גוי, נוצרי ונצרות אינם נוכחים בטקסט ומניחים שהעברית נכתבה עבור קהל יהודי, ושהיא נתפסת בצורה הטובה ביותר כוויכוח בין חסידי ישו יהודים לבין היהדות המרכזית. בנימה ובפירוט, עברים חורג מפול ומנסה הגדרה מורכבת יותר, ניואנסית ויריבתית גלויה של מערכת היחסים. האיגרת נפתחת בהתרוממות רוחו של ישוע כ"זוהר כבודו של אלוהים, דמותו המפורשת של הווייתו ומחזיק את הכל בדברו החזק" (עברים א’:1-3). האיגרת מציגה את ישוע עם התארים “חלוץ” או “מבשר”, “בן” ו"בן אלוהים", “כוהן” ו"כוהן גדול". האיגרת מטילה את ישוע כבן רם וכהן גדול כאחד, כריסטולוגיה כפולה ייחודית.