168:0.1 מעט לאחר צהרי היום יצאה מרתה לקראת ישוע, כשזה אך ירד מראש הגבעה שליד בית עניא[1]. אחיהּ, אלעזר, נפטר ארבעה ימים לפני כן והונח בקבר הפרטי שבקצה הרחוק של הגן בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון[2]. היום בבוקר, יום חמישי, הונחה אבן הגלילה שבכניסה הונחה במקומה.
168:0.2 כאשר מרתה ומרים שלחו מסר לישוע בנוגע למחלתו של אלעזר, הן היו בטוחות ׳שהמאסטר׳ יעשה משהו. הן ידעו שאחיהן היה חולה מאוד, ואף כי לא העזו לקוות שישוע יעזוב את עבודת ההוראה וההטפה כדי לסור לעזרתן, הן בטחו ביכולות הריפוי שלו במידה כזו שחשבו שאלעזר יחלים מיד כשיאמר את מילות הריפוי. כאשר נפטר אלעזר, שעות מעטות לאחר שיצא השליח מבית עניא אל עבר פילדלפיה, הן הסיקו שהיה זה משום שכשנודע ׳למאסטר׳ על מחלתו של אחיהן זה היה מספר שעות לאחר מותו, ומאוחר מדי.
168:0.3 אך גם הן, וגם כל חבריהן המאמינים, עמדו נבוכים אל מול המסר ששלח חזרה עם השליח[3]. כאשר הגיע זה לבית עניא, לפני הצהריים של יום שלישי, התעקש השליח על כך שישוע אמר ״...הוא לא באמת ימות ממחלה זו.״ הם גם לא הצליחו להבין מדוע לא שלח כל הודעה אחרת או הציע עזרה מסוג כלשהו.
168:0.4 חברים רבים, מכפרי הסביבה ואף מירושלים, באו לנחם את האחיות מוכות הצער[4]. אלעזר ואחיותיו היו ילדיו של יהודי אמיד ומכובד, אשר נמנה על ראשי הכפר הקטן של בית עניא. על-אף ששלושתם היו חסידים אדוקים של ישוע, כל מי שהכיר אותם כיבד אותם. הם ירשו כרמי גפנים ומטעי זיתים גדולים באזור, ועל עושרם תעיד העובדה שיכלו להרשות לעצמם אחוזת קבר פרטית בביתם שלהם. שני הוריהם הובאו שם זה מכבר למנוחות.
168:0.5 מרים זנחה את הרעיון שישוע יבוא ושקעה ביגונהּ, אך מרתה נאחזה בתקווה שישוע יבוא אפילו עד לאותו בוקר, בזמן שגוללו את אבן הכניסה לקבר למקומה ואטמו אותה. אפילו אז, הנחתה את בן השכנים לעמוד על המשמר על דרך יריחו בקטע מראש הגבעה, מזרחה מבית עניא; היה זה הנער אשר הביא את החדשות למרתה שישוע וחבריו התקרבו.
168:0.6 כאשר פגשה מרתה את ישוע, היא נפלה לרגליו והכריזה, ״׳מאסטר׳, אילו רק היית כאן, אחי לא היה מת!״ פחדים רבים חלפו במוחה של מרתה, אך היא לא הביעה כל ספק, ואף לא העזה לבקר או להטיל ספק במנהגו של ׳המאסטר׳ ביחס למותו לש אלעזר. לאחר דבריה, הושיט ישוע ידיו אליה, הרימה על רגליה ואמר, ״התאזרי באמונה, מרתה, ואחיך יקום שוב[5].״ ענתה לו מרתה: ״אני יודעת שהוא יקום לתחייה באחרית הימים; ואני מאמינה שכל מה שתבקש מאלוהים, ייתן לך ׳אבינו׳.״
168:0.7 אמר אז ישוע, בעודו מתבונן הישר לעיניה של מרתה: ״אני הוא התחייה, אני הוא החיים; כל המאמין בי, אף אם ימות, עוד יחיה[6]. למען האמת, כל מי שמאמין בי לעולם לא ימות באמת[7]. מרתה, האם את מאמינה בזה?״ ענתה מרתה ׳למאסטר׳: ״כן, זה מכבר האמנתי שאתה הוא הגואל, ׳בנו׳ של האל החי, זה שנדרש לבוא לעולם.״
168:0.8 ישוע ביקש את מרים, ומרתה הלכה מיד אל הבית ולחשה לאחותה, ״׳המאסטר׳ כאן[8]. הוא מבקש אותך.״ כאשר שמעה זאת מרים, קמה במהירות ומיהרה לפגוש את ישוע, אשר עדיין שהה במקום בו פגש את מרתה לראשונה. החברים שהיו לצדה של מרים וביקשו לנחמה ראו שקמה במהירות והלכו אחריה. הם הניחו שהיא הולכת להתייפח על הקבר.
168:0.9 רבים מן הנוכחים היו אויביו המושבעים של ישוע. זו הסיבה שמרתה יצאה לבדה לפגוש אותו, וגם הלכה בחשאי ליידע את מרתה שביקש אותה. אף כי מרתה כמהה לראות את ישוע, היא ביקשה להימנע מאי נעימות כלשהיא שעלולה הייתה להיווצר אילו היה מגיע פתאום ומוצא קבוצה גדולה של אויביו מירושלים. כוונתה של מרתה הייתה להישאר בבית עם חבריהם בעוד מרים יוצאת לקבל את פניו של ישוע, אך תכניתה נכשלה כיוון שכולם הלכו אחרי מרים ומצאו עצמם לפתע בנוכחות ׳המאסטר׳.
168:0.10 מרתה הובילה את מרים לישוע וכזו ראתה אותו נפלה לרגליו והכריזה, ״אילו היית כאן, אחי לא היה מת!״ כאשר ראה ישוע עד כמה התאבלו על מותו של אלעזר, נכמרו רחמי נשמתו[9].
168:0.11 כאשר ראו האבלים שמִריַם הלכה לברך את ישוע, הם התרחקו מעט בעוד מרתה ומרים שוחחו עם ׳המאסטר׳ וקיבלו ממנו מילות נחמה נוספות. הוא האיץ בהן לשמור על חוזק אמונתן ׳באב׳ ולקבל במלואו את רצון האל.
168:0.12 דעתו האנושית של ישוע סערה בשל העימות בין אהבתו לאלעזר ולאחיותיו האבלות לבין הבוז והתיעוב שחש אל מול הפגנת החיבה החיצונית של אותם היהודים שלא נמנו על מאמיניו והתכוונו לרצחו. ישוע התרעם אל מול הפגנת האבל המאולצת, החיצונית, של כמה מחבריו, לכאורה, של אלעזר, משום שהצער הכוזב בלבם היה כרוך במידה רבה בשנאה העזה שחשו כלפיו. לעומת זאת, חלק מן היהודים הללו אכן התאבלו באמת מכיוון שאכן היו חברי המשפחה.
¶ 1. בקבר אלעזר
168:1.1 לאחר שניחם את מרתה ומרים בפרטיות במשך דקות מספר, הרחק מן המתאבלים, הוא שאל אותן: ״איפה הנחתם אותו?״ אמרה לו מרתה, ״בוא ותראה[10].״ ׳המאסטר׳ בכה בעת שצעד בדממה בעקבות שתי האחיות האבלות[11]. ראו החברים היהודים את דמעותיו ואחד מהם אמר:״ תראו איך הוא אהב אותו. האם זה שיכול היה לפקוח עיני עיוור לא יכול היה למנוע את מותו של אדם זה?״ הדברים הללו נאמרו שכבר עמדו אל מול הקבר המשפחתי, מערת טבעית קטנה, או מעין גומחה, במדף סלע שהתמר לגובה של כעשרה מטרים וניצב בקצה המרוחק של הגן.
168:1.2 קשה להסביר לדעת האנושית מדוע בכה ישוע[12]. אף כי ניתנה לנו גישה לרישום המשולב של הרגשות האנושיים והמחשבות האלוהיות, כפי שנרשמו בדעתו של ׳המכוונן שהפך לאישי׳, איננו יכולים להיות בטוחים ביחס לגורם האמתי למופע הרגש הזה. אנו נוטים להאמין שישוע בכה בשל מספר מחשבות ורגשות אשר חלפו בדעתו באותו הרגע, כגון:
168:1.3 1. הוא הרגיש אהדה כנה ומלאת צער כלפי מרתה ומרים; הוא הרגיש אהבה אנושית אמתית ועמוקה כלפי שתי האחיות שאיבדו את אחיהן.
168:1.4 2. דעתו נטרדה בשל נוכחותו של המון המתאבלים, חלקו כנה וחלקו של מעמידי פנים. הוא תמיד כעס על הפגנות אבל שהיו רק כלפי חוץ. הוא ידע שהאחיות אהבו את אחיהן והאמינו בגאולתם של המאמינים. ייתכן והרגשות הניגודיים הללו היו הסיבה בשלהּ גנח כשהתקרב לקבר.
168:1.5 3. הוא אכן היסס ביחס להחזרתו של אלעזר לחיים. אחיותיו אכן נזקקו לו, אך ישוע התחרט שנדרש לזמֵן את חברו חזרה על-מנת שיחווה את הרדיפה המרה שעתידה להיות מנת חלקו כתוצאה מכך שנטל חלק בהפגנת הכוח האלוהית הגדולה מכולן שביצע ׳בן האדם׳.
168:1.6 וכעת נוכל לספר על עובדה מעניינת ומועילה: אף כי הסיפור הזה נדמה שמתרחש באופן בו קורים דברים בעולם האנושי, יש בו כמה היבטים צדדיים מעניינים מאוד. אפילו שהשליח הגיע לישוע ביום ראשון ובישר לו על מחלתו של אלעזר, ואפילו שישוע שלח מסר שמחלתו ״לא תוביל למותו,״ ואפילו שהלך גופא לבית עניא ואפילו ששאל את האחיות, ״היכן הנחתם אותו?״ אפילו שכל אלה מעידים ׳שהמאסטר׳ דבק באופן בו מתרחשים החיים ובהתאם לידע הוגבל של דעת האדם, אף-על-פי-כן, מראים הרישומים ביקום כי ׳המכוונן שהפך לאישי׳ של ישוע הורה על הישארותו ללא הגבלת זמן של ׳מכוונן המחשבה׳ של אלעזר בפלנטה לאחר מותו של אלעזר, וכי הוראה זו נרשמה חמש עשרה דקות בלבד לפני שאלעזר נפח את נשמתו[13][14].
168:1.7 האם דעתו האלוהית של ישוע ידעה, אפילו לפני מותו של אלעזר, שהוא יקים אותו לתחייה מן המוות? איננו יודעים. אנו יודעים רק את מה שרשמנו כאן.
168:1.8 רבים מאויביו של ישוע לעגו להבעות החיבה שלו. בינם לבין עצמם, אמרו כך: ״אם הוא כל כך החשיב אדם זה, למה השתהה כל כך הרבה זמן לפני שבא לבית עניא? אם הוא מה שהם טוענים שהוא, למה לא הציל את חברו היקר? מה הטעם להציל זרים בגליל אם לא יוכל להציל את אהוביו?״ כך, ובדרכים רבות אחרות הם לעגו וזלזלו בתורתו ובפועלו של ישוע.
168:1.9 וכך, בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים של יום חמישי זה, בכפר הקטן של בית עניא, הייתה מוכנה הבמה לתצוגה הכבירה מכולן במסגרת משימתו הארצית של מיכאל מנבאדון, להפגנת הכוח האלוהית הגדולה מכולן במהלך חייו בגוף בשר ודם. זאת, משום שתחייתו שלו עצמו התרחשה לאחר שהשתחרר מכבלי הגוף בן התמותה.
168:1.10 הקבוצה הקטנה שנקבצה אל מול קברו של אלעזר כלל לא הבחינה בנוכחותה בסמוך של קבוצה ענקית של הוויות שמימות מכל הסדרים, שנאספה בהובלתו של גבריאל והמתינה כעת להנחייתו של ׳המכוונן שהפך לאישי׳ של ישוע כדי לבצע את רצונו של ׳הריבון׳ האהוב שלהן.
168:1.11 כאשר פקד ישוע, ״הסירו את הסלע,״ התכוננה קבוצת ההוויות השמימיות להוציא אל הפועל את הדרמה של השבתו של אלעזר לחיים בדמות בשר ודם[15]. צורת תחייה שכזו כרוכה בקשיים גדולים הרבה יותר מאלה של החייאתם של יצורים בני תמותה בצורה מורונטית ודורשת כמות גדולה הרבה יותר של אישיויות שמימיות כמו גם ארגון נרחב יותר של גורמים ביקום.
168:1.12 מרתה ומרים נמלאו ברגשות סותרים כאשר שמעו את פקודתו של ישוע, שציווה להסיר את סלע הגולל שניצב לפני הקבר. מרים קיוותה שאלעזר יקום לתחייה, אך מרתה, אף שבמידה מסוימת חלקה את אמונתה של מרים, פחדה יותר מכך שאלעזר לא יראה טוב בעיני ישוע, השליחים וחבריהם. אמרה מרתה: ״האם אנחנו חייבים לגלול את הסלע? אחי כבר נפטר לפני ארבעה ימים, והגוף החל כבר להירקב[16].״ מרתה אמרה זאת גם משום שלא הבינה מדוע ביקש ׳המאסטר׳ שיסירו את הסלע; היא חשבה שישוע אולי רוצה רק לראות את אלעזר בפעם האחרונה. היא התנדנדה בין זה לבין זה. כשהיססו אם להסיר את סלע הגולל, אמר ישוע: ״האם לא אמרתי לכם בהתחלה שלא ימות ממחלתו? האם לא באתי לקיים את הבטחתי? ולאחר שבאתי אליכן, האם לא אמרתי שאם רק תאמינו, תחזו בנפלאות האל? מדוע תטילו ספק? כמה זמן ייקח לכן להאמין ולציית?״[17]
168:1.13 עם סיום דבריו של ישוע, ניגשו שליחיו ובסיוע השכנים הזיזו את הסלע מפתח הקבר[18].
168:1.14 בקרב היהודים רווחה האמונה שהטיפה המרה שבקצה חרבו של מלאך המוות החלה את פעולתה עם סיום היום השלישי, ופעלה במלוא עוצמתה ביום הרביעי. הם סברו שנשמתו של אדם מסתובבת בסמוך לקבר עד לסוף היום השלישי, ומבקשת לשוב ולהיכנס לגוף; אך הם האמינו בבטחה כי לפני שחר היום הרביעי, אותה הנשמה כבר יצאה לדרכה למשכן הנשמות שפרחו.
168:1.15 האמונות הללו, ביחס למתים ולרוח המת, גרמו לכך שבוודאות, בדעתם של כל הנוכחים בקבר אלעזר וכל אלה שעתידים היו לשמוע אודות המתרחש, יהיה ברור שזהו באמת מקרה אמתי של תחייה מן המתים, מעשה ידיו של זה שהכריז כי הוא ״התחייה והחיים[19].״
¶ 2. תחייתו של אלעזר
168:2.1 בעוד חבורת בני התמותה, כארבעים וחמישה במספר, עמדה אל מול הקבר, אך יכלו לראות במעומעם את גופו של אלעזר עטוף בתכריכי בד ומונח על המדף הימני התחתון של מערת הקבר. בעוד היצורים הארציים עמדו שם, בנשימה עצורה ובדממה, צבא של הוויות שמימיות תפש את מקומו כהכנה לאות ממפקדם, גבריאל.
168:2.2 ישוע הרים את עיניו ואמר: ״׳אבא׳, אני מודה לך על כך ששמעת את בקשתי ונענית לה. אני יודע שאתה תמיד שומע אותי, אך לטובת אלה העומדים עמי כאן, אני פונה אליך כך, כדי שהם יאמינו שאתה שלחת אותי לעולם, וכדי שיידעו שאתה פועל עמי במה שאנו עומדים לעשות.״ לאחר שסיים את תפילתו, קרא בקול רם, ״אלעזר, בוא לכאן!״[20]
168:2.3 ואף כי הצופים האנושיים נותרו ללא תנועה, צבא הישויות השמימי נע וזע, תוך ציות, כגוף אחד, למילות ׳הבורא׳. לאחר שתיים עשרה שניות של זמן ארץ בלבד, החל גופו של אלעזר, שעד אז היה חסר חיים, לנוע. הוא התיישב על מדף הסלע שעליו שכב קודם. גופו היה עטוף בתכריכים ואת פניו כיסתה מפית[21]. כשעמד לפניהם – חי – אמר ישוע, ״התירו אותו ותנו לו ללכת לדרכו.״
168:2.4 למעט השליחים, מרתה ומרים, כולם נסו לבית. הם היו חיוורים מפחד והמומים. אף שכמה השתהו שם, רבים מיהרו לבתיהם.
168:2.5 אלעזר בירך את ישוע והשליחים ושאל לפשר התכריכים ומדוע התעורר בגן. ישוע והשליחים הלכו הצדה בעוד מרתה סיפרה לאלעזר על מותו, קבורתו, ותחייתו. מכיוון שלא היה כלל בתודעה מן הרגע שנפל לשנת המוות, היא נאלצה להסביר לו שמת ביום ראשון וכעת הושב לחיים ביום חמישי.
168:2.6 כאשר יצא אלעזר מן הקבר, פקד ׳המכוונן האישי׳ של ישוע, ששימש כעת כראש וראשון לבני מינו ביקום מקומי זה, על ׳המכוונן׳-לשעבר של אלעזר לשוב ולשכון בדעתו ונשמתו של האדם שקם לתחייה.
168:2.7 אז ניגש אלעזר לישוע, ויחד עם אחיותיו, נפלו לרגלי ׳המאסטר׳, להודות ולהלל את האל. נטל ישוע את אלעזר בידיו, הקימוֹ, ואמר: ״בני, מה שקרה לך יקרה לכל מי שמאמין בבשורה זו, אלא שהם יוקמו לתחייה באופן נפלא אף יותר. אתה תהיה עדות חיה לאמת שדברתי – אני התחייה והחיים[22]. כעת, בואו נלך הביתה ונזין את הגוף הפיזי הזה.״
168:2.8 בעת שצעדו אל הבית, שחרר גבריאל את כל קבוצות ההוויות השמימיות והוסיף לרשומות את המקרה הראשון והאחרון באורנטיה בו קם לתחייה בן תמותה לגוף שר ודם שמת.
168:2.9 אלעזר לא הצליח כלל להבין את שאירע. הוא ידע שהיה מאוד חולה, אך הצליח לזכור רק שנרדם והתעורר. הוא לעולם לא הצליח לספר דבר אודות ארבעת הימים הללו בקבר משום שהיה לחלוטין חסר הכרה. הזמן איננו קיים עבור יושני שנת המוות.
168:2.10 אף כי כתוצאה מפעולה כבירה זו רבים האמינו בישוע, אחרים רק הקשו את לבם כלפיו והוסיפו לדחותו[23]. עד לצהרי היום למחרת נפוץ הסיפור בירושלים כולה. עשרות גברים ונשים סרו לבית עניא לדבר עם אלעזר. הפרושים המבוהלים והנבוכים זימנו בבהלה כינוס של הסנהדרין כדי לקבוע כיצד להגיב להתפתחויות החדשות הללו.
¶ 3. כינוס הסנהדרין
168:3.1 אפילו שעדותו של אדם זה, שקם לתחייה, תרמה עד מאוד לגיבוש אמונתם של המונים מאמיניה של בשורת המלכות, נודעה לה השפעה קטנה, אם בכלל, על גישתם של מנהיגי הדת ושליטי ירושלים, אלא אך חיזקה את החלטתם לחסל את ישוע ולהפסיק את עבודתו.
168:3.2 למחרת, יום ששי, באחת בצהרים, התכנסה הסנהדרין כדי לדון שוב בסוגיה, ״מה נעשה עם ישוע מנצרת?״ לאחד דיון ופולמוס חריף בן שעתיים, הציעה פרושי אחד הצעת החלטה שקראה למותו המידי של ישוע, הכריזה שהוא אסון לכל עם ישראל וחייבה באופן רשמי את הסנהדרין להמיתו ללא משפט, בניגוד לכל התקדימים[24].
168:3.3 שוב ושוב הכריז הגוף הרם של מנהיגי היהודים שנדרש לעצור את ישוע ולהעמידו לדין באשמת חילול השם והפרות נוספות של החוק הקדוש. פעם אחת לפני כן אף העזו להכריז שראוי להמיתו, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה דובר רשמית בסנהדרין על הרצון להכריז על מותו עוד לפני המשפט. הצעת החלטה זו לא הובאה להצבעה משום שקבוצת בת ארבעה עשר חברי הסנהדרין פרשה כאיש אחד כאשר הוגשה הצעה חסרת-תקדים זו. אף שפרישתם נכנסה לתוקף רק שבועיים אחר-כך, ארבעה עשר החברים הללו פרשו מן הסנהדרין באותו יום ולא לשוב להתכנס בה. לאחר כניסתה התפטרות זו לתוקף, נזרקו מן הסנהדרין חמישה חברים נוספים בחשד שאהדו את ישוע. לאחר השלכתם של תשעה עשר הגברים הללו, הייתה הסנהדרין מוכנה לשפוט ולגזור את דינו של ישוע מתוך סולידריות שגבלה בתמימות דעים.
168:3.4 בשבוע שלאחר מכן זומנו אלעזר ואחיותיו לפני הסנהדרין. לאחר שנשמעה עדותם, לא היה כל ספק שאלעזר הוקם לתחייה. אף כי הדיונים של הסנהדרין הודו בתחייתו של אלעזר מן המתים, הרישום כלל החלטה שייחסה את כל אלה לנסיך השדים, זה אשר הוכרז שישוע חבר אליו.
168:3.5 בלא קשר למקור עוצמתו ויכולתו לחולל נפלאות, מנהיגי היהודים השתכנעו שאם לא ייעצר מיד, במהרה יאמינו בו כל פשוטי העם; וזה יסבך אותם קשות עם שלטונות רומי, שכן רבים ממאמיניו התייחסו אליו כאל המשיח, כאל גואל ישראל[25].
168:3.6 באותו מפגש של הסנהדרין, ביטא הכוהן הגדול קֵיפַא בפעם הראשונה את האמרה היהודית העתיקה, עליה חזר פעמים רבות: ״טוֹב אֲשֶׁר אִישׁ אֶחָד יֹאבַד בְּעַד כָּל-הָעָם[26].״
168:3.7 אף כי ישוע הוזהר ממעשי הסנהדרין בשעות אחר הצהריים של יום ששי אפל זה, הוא לא חשש כלל והמשיך לנוח בשבת עם חבריו בבית פגי, כפר ליד בית עניא. מוקדם בבוקר יום ראשון התאספו ישוע והשליחים, כפי שנקבע מראש בביתו של אלעזר, נפרדו מן המשפחה בבית עניא והחלו לעשות את דרכם אל עבר המחנה בפלה[27].
¶ 4. המענה לתפילה
168:4.1 בדרך מבית עניא לפלה שאלו השליחים את ישוע שאלות רבות. על כולן ענה ׳המאסטר׳ בחופשיות, למעט על אלה שהתייחסו לפרטים של תחיים המתים. סוגיות אלה היו מעבר ליכולת ההבנה של השליחים; ולפיכך סרב ׳המאסטר׳ לדון בסוגיות הללו עמם. מכיוון שיצאו מבית עניא בחשאי, הם היו לבד. ישוע ניצל אפוא את ההזדמנות לומר לעשרה דברים רבים שסבר שיכינו אותם לימי המבחן הקשים שעמדו לבוא.
168:4.2 דעתם של השליחים סערה. הם בילו זמן רב בדיון בחוויות האחרונות בהקשר של התפילה והמענה לה[28]. כולם זכרו את הצהרתו של ישוע באוזני השליח שהגיע מבית עניא לפילדלפיה, כשאמר בפשטות, ״הוא לא ימות ממחלה זו.״ למרות הבטחה זו, אלעזר למעשה מת. אותו היום, שבו לדון שוב ושוב בסוגיית המענה לתפילה.
168:4.3 כך ניתן לסכם את תשובותיו של ישוע לשאלותיהם הרבות:
168:4.4 1. התפילה הינה ביטוי למאמציהּ של הדעת הסופית להתקרב ׳לאינסופי׳. לפיכך, התפילה מוגבלת על-ידי ידיעותיו, חכמתו ותכונותיו של הסופי; בדומה לכך, את התשובה מָתְנות ראייתו, מטרותיו, האידאלים והזכויות של ׳האינסופי׳. לעולם לא נוכל להבחין ברצף מופעים חומריים אשר מחבר בין מעשה התפילה לתשובה הרוחנית המלאה עבורו.
168:4.5 2. כאשר התפילה לכאורה לא נענית, השהות מרמזת לעיתים קרובות על תשובה טובה יותר, כזו שמתעכבת מאוד מסיבה טובה כלשהיא. כאשר ישוע אמר שמחלתו של אלעזר לא תוביל למותו, היה זה אחת עשרה שעות לאחר מותו. שום תפילה כנה לא תיוותר ללא מענה, אלא כאשר נקודת המבט הגבוהה יותר של עולם הרוח גיבשה מענה טוב יותר, מענה אשר תואם את בקשתה של רוח האדם, ולא רק את התפילה שנושאת דעת האדם.
168:4.6 כאשר נישאות תפילות הזמן מעם הרוח ומתוך אמונה, לעיתים קרובות הן כה עצומות ורחבות עד שניתן להיענות להן רק בנצח; לעיתים לוקה הבקשה הסופית בתפישתו של האינסופית, עד כי המענה חייב להשתהות לזמן רב, עד שתיווצר היכולת ההולמת לקבלו; תפילת האמונה יכולה להיות כה רחבה כה כוללת, עד שהמענה יכול להתקבל רק בפרדיס.
168:4.7 לעיתים קרובות, יכולות תפילותיהּ של הדעת בת התמותה להיות כאלה שניתן לקבלן ולהכיר בהן רק לאחר שהדעת המתפללת הפכה לאלמותית. פעמים רבות, ניתן להיענות לתפילתו של היצור החומרי רק כאשר אותו אינדיבידואל התקדם לרמת הרוח.
168:4.8 הבורות והדעות הקדומות עלולות לעוות את תפילתו של אדם יודע-אל במידה כזו שהמענה עבורה יהיה בלתי רצוי בעליל. אז נדרשות הוויות הרוח המתווכות לתרגם תפילה שכזו, וכאשר מגיעה התשובה, המתפלל איננו מכיר בה כמענה לתפילתו.
168:4.9 כל תפילות האמת מופנות להוויות רוחניות, כל הבקשות חייבות להיענות במונחים רוחניים, וכל התשובות חייבות להיות מציאויות רוח. הוויות רוחניות אינן יכולה להעניק תשובות חומריות לבקשות הרוח, אף אם אלה מגיעות מהוויות חומריות. הוויות חומריות יכולות להתפלל ביעילות רק כאשר הן ״מתפללות מן הרוח.״[29]
168:4.10 שום תפילה לא יכולה לקוות למענה אלא אם נולדה מן הרוח והוזנה באמונה. אמונתכם הכנה פירושה שמראש הענקתם לשומעי תפילתכם את הזכות המלאה להיענות לבקשותיכם בהתאם לחכמה העילאית ולאהבה האלוהית שאמונתכם יודעת כי היא תמיד מניעה את ההוויות אליהן נישאות תפילותיכם[30].
168:4.11 כשהילד מתיימר לפנות להורה, זו תמיד זכותו; ההורה תמיד נוהג על-פי חובתו ההורית כלפי ילד בלתי-בשל כאשר הוא מחליטֿ בהתאם לחכמתו הרבה יותר, להשהות, לשנות, להפריד, להתעלות או לדחות את המענה עד לשלב אחר בתהליך ההתקדמות הרוחנית.
168:4.12 אל תהססו להתפלל את תפילות כמיהת הרוח; אל תפקפקו בכך שתקבלו את המענה לבקשותיכם. התשובות ממתינות לכן כפיקדון, ממתינות לכך שתגיעו בעתיד למלוא רמות הרוח של ההישג בפועל ביקום, בעולם זה או בעולמות אחרים, שם יתאפשר לכם להכיר בתשובות שהמתינו לכם כל אותו הזמן, שם תוכלו לנכס אותן כמענה לבקשות שביקשתם קודם לכן, בטרם-עת[31].
168:4.13 מענה מובטח לכל הבקשות הכנות שנולדו מן הרוח. בקשו ותיענו. אך ראוי לכם לזכור שאתם יצורים שמתקדמים בזמן ובמרחב; לכן, עליכם לקחת בחשבון בכל עת את גורם הזמן-מרחב אשר משפיע על האופן בו תתנסו בקבלת מענה מלא למגוון תפילותיכם ובקשותיכם[32].
¶ 5. מה עלה בגורלו של אלעזר
168:5.1 אלעזר נותר בביתו בבית עניא. הבית ריכז עניין רב והגיעו אליו מאמינים כנים כמו גם סקרנים רבים. הוא שהה שם עד לימי צליבתו לישוע, עת הוזהר שהסנהדרין ציווה על מותו. מנהיגי היהודים היו נחושים לעצור את המשך התפשטותה של תורת ישוע. הם היטיבו להבין שיהיה זה חסר תוחלת להמית את ישוע אם יתירו לאלעזר, זה אשר ייצג את פסגת נפלאותיו, להמשיך לחיות ולהעיד על העובדה שישוע הקים אותו לתחייה. אכן, כבר בעבר רדפו את אלעזר בעקשנות.
168:5.2 וכך נפרד אלעזר מאחיותיו ומבית עניא, נס על נפשו דרך יריחו ומעבר לירדן. הוא לא נח עד שהגיעה לפילדלפיה. אלעזר הכיר היטב את אבנר, ושם הרגיש בטוח מפני מזימותיה הרצחניות של הסנהדרין.
168:5.3 מעט לאחר מכן מכרו מרתה ומרים את אדמותיהן בבית עניא והצטרפו לאחיהן בפראה. בינתיים הפך אלעזר לגזבר הכנסייה בפילדלפיה. הוא הפך לתומך גדול באבנר בעימות שלו עם פאולוס ועם הכנסייה בירושלים. הוא מת, לבסוף, בגיל 67 ומאותה מחלה ממנה נפטר כשהיה אדם צעיר יותר, בבית עניא.
¶ הפניות
- ↑ מרתה פוגשת את ישו: יוח 11:20.
- ↑ לזרוס מת ארבעה ימים: יוח 11:17.
- ↑ הודעת מסנג'ר: יוח 11:4.
- ↑ חברים מתאספים להתאבל: יוח 11:18-19.
- ↑ "אלעזר יקום": יוח 11:20-24.
- ↑ אני התחייה והחיים: יוח 11:25-27.
- ↑ מי שמאמין לעולם לא מת: דנ 12:2; מתי 19:16,29; מתי 25:46; מר 10:17,30; לו 10:25; לו 18:18,30; יוח 3:15-16,36; יוח 4:14,36; יוח 5:24,39; יוח 6:27,40,47; יוח 6:54,68; יוח 8:51-52; יוח 10:28; יוח 11:25-26; יוח 12:25,50; יוח 17:2-3; השל 13:46-48; הר 2:7; הר 5:21; הר 6:22-23; הג 6:8; טי א׳ 1:16; טי א׳ 6:12,19; טי 1:2; טי 3:7; יו א׳ 1:2; יו א׳ 2:25; יו א׳ 3:15; יו א׳ 5:11,13,20; יהודה 1:21; יוחנן 22:5.
- ↑ ישוע שולח למרי: יוח 11:28-31.
- ↑ ישו ומריה מתאבלים: יוח 11:32-33.
- ↑ איפה הנחת אותו?: יוח 11:34.
- ↑ ישוע בוכה, הולך לקבר: יוח 11:35-38.
- ↑ מדוע ישוע בכה?: יוח 11:35.
- ↑ לא למוות: יוח 11:4.
- ↑ איפה הנחת אותו?: יוח 11:34.
- ↑ קח את האבן: יוח 11:39a.
- ↑ למה? גוף מפורק: יוח 11:39b.
- ↑ תאמין ותראה תהילת אלוהים: יוח 11:40.
- ↑ אבן התגלגלה משם: יוח 11:41a.
- ↑ תחיית המתים והחיים: יוח 11:25.
- ↑ תפילה ו"צא": יוח 11:41b-43.
- ↑ שחרר אותו, תן לו ללכת: יוח 11:44.
- ↑ תחיית המתים והחיים: יוח 11:25.
- ↑ אמונה ואי-אמונה: יוח 11:45-47.
- ↑ מה עושים עם ישו?: יוח 11:47b.
- ↑ ישו נתפס כאיום: יוח 11:48.
- ↑ עדיף שאדם אחד ימות: יוח 11:49-50; יוח 18:14.
- ↑ ישו נסוג: יוח 11:53-54.
- ↑ מחלה לא למוות: יוח 11:4.
- ↑ להתפלל ברוח: יוח 4:23-24; הר 8:26-27; הק א׳ 14:14-19; הא 6:18.
- ↑ ניזון מאמונה: מתי 21:21-22; מר 11:24.
- ↑ געגועים רוח: יע 5:15-16.
- ↑ בקש וקבל: מתי 7:7-8; מתי 21:22; מר 11:24; לו 11:9-10; יוח 14:13-14; יוח 16:24.