169:0.1 מאוחר בערב יום שני, ה-6 במרץ, הגיעו ישוע ועשרת השליחים למחנה בפלה. היה זה השבוע האחרון לשהותו של ישוע שם, והוא היה פעיל מאוד בהוראת ההמונים והנחייתם השליחים. כל אחר הצהריים הטיף להמונים וכל ערב ענה לשאלות השליחים וכמה מן התלמידים המתקדמים יותר אשר שהו במחנה.
169:0.2 החדשות אודות תחייתו של אלעזר הגיעו למחנה יומיים לפני הגעתו של ׳המאסטר׳, וכל האסופה הייתה כמרקחה. מאז האכלתם של החמשת אלפים לא אירע דבר שהסעיר כל כך את דמיונם של האנשים. וכך, בשיאה של התקופה השנייה בה פעלו בציבור למען המלכות, תכנן ישוע ללמד במשך שבוע קצר אחד בפלה ואז להתחיל במסע בדרום פראה שהוביל הישר למאורכות הסיום הטרגי של השבוע האחרון בירושלים.
169:0.3 הפרושים והכוהנים הראשיים החלו לנסח את טענותיהם ולגבש את אישומיהם. התנגדותם לתורתו של ׳המאסטר׳ נסבה על שלושת הטענות הבאות:
169:0.4 1. הוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים; הוא מקבל את הטמאים ואפילו סועד עמם[1].
169:0.5 2. הוא כופר; הוא מדבר על אלוהים כאילו היה ׳אביו׳ וחושב שהוא שווה ערך לאלוהים[2].
169:0.6 3. הוא מפר חוק[3]. הוא מרפא בשבת ומזלזל בחוקי ישראל בדרכים רבות נוספות[4][5].
169:0.7 4. שהוא חבר לשדים[6]. הוא מחולל נפלאות ונדמה כאילו עושה נסים וכל אלה בזכות כוחו של בעל-זבוב, נסיך השדים.
¶ 1. המשל אודות הבן האבוד
169:1.1 בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, נש ישוע דברים באזני ההמון על הנושא ״חסד הגאולה.״ במהלך הדרשה סיפר שוב את הסיפור אודות הכבשה שאבדה והמטבע שאבד ואז הוסיף את המשל החביב עליו, אודות הבן הנבחר. אמר ישוע:
169:1.2 ״משמואל ועד יוחנן הזהירו אתכם הנביאים תמיד לבקש אחר האל – לרדוף את האמת[7]. תמיד אמרו, ׳בקשו את אלוהים בכל מקום בו יימצא.׳ ראוי לשים לב לכל ההנחיות הללו. אבל אני באתי כדי להראות לכם שבזמן שאתם מחפשים את אלוהים, אלוהים גם מבקש אתכם. פעמים רבות סיפרתי לכם אודות הרועה הטוב שעזב את תשעים ותשע הכבשים שבעדר כדי לבקש את האחת שאבדה, ואיך כאשר מצא את הכבש התועה, הרים אותה, הניח אותה על כתפיו ונשאהּ חזרה לדיר. זוכרים אתם שלאחר שהשיבהּ לדיר קרא הרועה הטוב לחבריו וביקש מהם לשמוח בשמחתו על כך שנמצאה הכבש האובדת. אומר לכם שוב, בשמיים שמחים יותר על חרטתו של חוטא אחד מאשר על תשעים ותשעה כאלה שלא דורשים חרטה. העובדה שנשמות אובדות רק מגבירה את עניינו של ׳האב׳ שבשמיים. באתי לעולם לעשות כמצוות ׳אבי׳, ונכון נאמר על ׳בן האדם׳ שהוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים[8].
169:1.3 ״לימדו אתכם שאלוהים מקבל אתכם רק לאחר שהתחרטתם וכתוצאה מכל הקורבנות והכפרות שלכם, אך אני מבטיח לכם ׳שהאב׳ מקבל אתכם אפילו לפני שהתחרטתם ושולח את ׳הבן׳ ואת עמיתיו למצוא אתכם ולהשיב אתכם בשמחה, הביתה, חזרה למלכות של היותכם בנים, למלכות הקדמה הרוחנית. אתם ככבשים תועות, ואני באתי לחפש ולהציל את אלה שאבדו[9].
169:1.4 ״ראוי גם שתזכרו את הסיפור אודות האישה שצרפה עשר פיסות כסף לכדי מחרוזת ואיבדה את אחת הפיסות. איך הדליקה את המנורה וטאטאה את הבית כולו עד שמצאה את פיסת הכסף שאבדה. וכשמצאה את המטבע שאבדה, קראה לחבריה ושכניה ואמרה, ׳שמחו עמי, כי מצאתי את הפיסה שאבדה[10][11].׳ לכן, אומר לכם שוב, המלאכיות שבשמים תמיד שמחות על חוטא שמתחרט וחוזר לחיק ׳האב׳. אני מספר לכם את הסיפור הזה כדי להדגיש ׳שהאב׳ ׳ובנו׳ יוצאים לחפש את אלה שאבדו, ובחיפוש הזה אנו עושים שימוש בכל מה שיכול לסייע במאמצינו הנחושים למצוא את אלה שאבדו, אלה הנדרשים לגאולה. וכך, ׳בן האדם׳ יוצא לשדות לחפש את הכבש שאבדה, אך גם מחפש אחר המטבע שאבדה בבית. הכבש תועה שלא במתכוון; את המטבע מכסים אבק הזמן והחפצים שצובר האדם.
169:1.5 ״וכעת אספר לכם אודות הבן הבלתי מתחשב של איכר אמיד אשר עזב במתכוון את בית אביו ונדד לארץ רחוקה, שם הסתבך בצרות רבות. וודאי תזכרו שהכבש אבדה שלא במתכוון, אך צעיר זה עזב את בית אביו בכוונה תחילה. הסיפור הולך כך:
169:1.6 ״לאדם אחד היו שני בנים; הצעיר היה שמח ונטול דאגות, תמיד ביקש לשמוח ולברוח מאחריות, ואילו הבוגר היה רציני, שקול, חרוץ ומוכן לשאת באחריות. שני האחים לא הסתדרו טוב ביניהם; תמיד רבו והתווכחו. הצעיר היה שמח ובעל חיוּת, אך עצלן ולא מהימן; הבוגר היה יציב וחרוץ, ויחד עם זאת מרוכז בעצמו, חמוץ ותככן. הצעיר נהנה לשחק והתחמק מעבודה; הבוגר הקדיש עצמו לעבודה ושיחק רק לעתים רחוקות. הקשר ביניהם הפך לאיום כל כך עד שהבן הצעיר בא לאביו ואמר: ׳אבא, תן לי שליש מרכושך אשר לי. תן לי לצאת לעולם ולבקש את מזלי[12].׳ שמע האב את הבקשה, וביודעו כמה אומלל היה הצעיר בבית, לצד אחיו הבוגר, חילק את רכושו ונתן לצעיר את חלקו.
169:1.7 ״תוך שבועות מספר קיבץ הצעיר את כל כספו ויצא למסע לארץ רחוקה. כיוון שלא מצא שם כיצד להתפרנס בהנאה, התהולל ובזבז את כל כספו תוך זמן קצר. לאחר שאזל הכסף כולו, החל רעב גדול באותה הארץ, והוא מצא עצמו חסר כל. מתוך רעב וצרה, מצא עבודה אצל אחד מאזרחיה של אותה מדינה אשר שלח אותו לשדות להאכיל חזירים[13]. הצעיר אכל מן החרובים שאכלו החזירים ואיש לא נתן לו דבר.
169:1.8 ״יום אחד, כשהיה רעב מאוד, התעשת ואמר לעצמו: ׳לאבי משרתים רבים שאוכלים טוב, ואני כאן מת ברעב, מאכיל חזירים בארץ רחוקה! אקום ואלך לאבי אומר לו: אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך. אינני ראוי עוד להיקרא בנך; אנא עשה אותי לאחד ממשרתיך.׳ לאחר שהחליט הצעיר כך, קם והלך לבית אביו[14].
169:1.9 ״התאבל האב רבות על בנו; הוא התגעגע לנער העליז, הפוחז. האב אהב את בנו ועמד על המשמר בכל עת לשובו. ביום בו התקרב לבית, עדיין מרחוק, ראה אותו אב. נכמר עליו ליבו, רץ לקראתו, חיבק ונישק אותו בהתרגשות. לאחר שנפגשו, הסתכל הבן בפניו העצובות של אביו ואמר: ׳אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך; נקליתי מהיקרא בנך׳ – אך בטרם ניתנה לו ההזדמנות לסיים את הווידוי, קרא האב השמח למשרתיו שרצו כעת לקראתו: ׳הביאו מהר את בגדיו הטובים, את אלה ששמרתי עבורו, הלבישו אותו, ענדו את טבעת הבן על אצבעו ותנו סנדלים לרגליו.׳[15]
169:1.10 ״ואז, לאחר שהוביל האב השמח את בנו העייף מצעוד חזרה הביתה, קרא למשרתיו: ׳הביאו את העגל המפוטם ושחטוהו. הבה ונשמח, כי זהו בני שחישבתי אותו למת ושב ונמצא[16].׳ התקבצו כולם סביב לאב לשמוח על שובו של בנו.
169:1.11 ״בזמן שחגגו, שב הבן הבכור מעבודת יומו בשדה, וכשהתקרב אל הבית שמע את המוזיקה והמחולות. כשנכנס בדלת האחורית, שאל את אחד המשרתים לפשר השמחה הזו. אמר לו המשרת: ׳אחיך שאבד מזמן שב הביתה, אביך שחט את העגל המפוטם לשמוח על שובו בשלום של אחיך. בוא וברך את אחיך לשלום, קבל אותו חזרה לבית אביך.׳[17]
169:1.12 אך כאשר שמע זאת האח הבכור, הוא נפגע וכעס ומיאן להיכנס הביתה. שמע האב על כעסו על שוב אחיו ויצא לדבר על לבו. אך הבן הבכור לא רצה להשתכנע. ענה לאביו ואמר: ׳הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אָנֹכִי עֹבֵד אֹתְךָ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי אֶת מִצְוָתֶךָ וְאַתָּה מִיָּמַי לֹא נָתַתָּ לִּי גְּדִי לְמַעַן אָשִׂישׂ עִם רֵעָי. נשארתי כאן לדאוג לך במשך כל השנים הללו, ולעולם לא שמחת בשירות הזה, וְעַתָּה בָּא בִנְךָ, זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אֶת נַחֲלָתְךָ עִם-הַזֹּנוֹת וַתִּזְבַּח לוֹ אֶת עֵגֶל הַמַּרְבֵּק.׳[18]
169:1.13 ״מכיוון שהאב באמת אהב את שני בניו, ניסה לשכנע את הבכור ואמר: ׳אבל בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד עִמָּדִי וְכֹל אֲשֶׁר לִי לְךָ הוּא. יכולת לקבל גדי ולשמוח עם רעיך בכל עת. אֲבָל אָחִיךָ הִנֵּה רָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ עָלָיו כִּי הָיָה מֵת וַיֶּחִי וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא!״[19]
169:1.14 היה זה אחד מן המשלים היותר נוגעים ללב, היותר יעילים שישוע סיפר מעודו למאזיניו כדי לשכנע אותם על נכונותו של ׳האב׳ לקבל את כל אלה אשר מבקשים להיכנס בשערי מלכות השמים.
169:1.15 ישוע נהג לספר את שלושת הסיפורים הללו בעת ובעונה אחת. הוא הציג את הסיפור אודות הכבשה כדי להדגים את העובדה שכאשר בני האדם סוטים שלא במתכוון מדרך החיים, ׳האב׳ דואג לאלה שאבדו ויוצא לחפש, יוצא לבקש את הכבשה שאבדה יחד עם ׳בניו׳, רועי העדר הטובים[20]. אז נהג לספר את הסיפור אודות המטבע שאבד בבית כדי להדגים עד כמה יסודי החיפוש האלוהי אחר כל המבולבלים, המסובכים או אלה שלקו בעיוורון רוחני בשל דאגות החומר וכל מה שצברו בחיים[21]. ואז נהג לצלול למשל אודות הבן האבוד, שובו של הבן האהוב, כדי להדגים עד כמה שלמה חזרתו של הבן האובד לבית אביו, וללבו[22].
169:1.16 במהלך השנים שלימד, שוב ושוב ופעמים רבות מאוד סיפר ישוע את הסיפור אודות הבן האהוב. משל זה, כמו גם המשל אודות השומרוני הטוב, היו בין השיטות האהובות עליו כשלימד אודות אהבת ׳האב׳ והרעות בין בני האדם.
¶ 2. המשל אודות המשרת הפיקח
169:2.1 ערב אחד, העיר שמעון הקנאי על אחת מאמרותיו של ישוע ואמר, ״׳מאסטר׳, למה התכוונת כאשר אמרת היום שרבים מילדי הדור של היום חכמים יותר מילדי המלכות משום שהם אוהבים יותר את ממון העוולה?״ ענה ישוע:[23]
169:2.2 ״לפני שבאתם בשערי המלכות, חלק מכם הפגין פקחות רבה ביחס לאנשים עמם בא ביחסי מסחר. גם אם הייתם בלתי צודקים ולעיתים קרובות בלתי הוגנים, בחכמה ומתוך ראייה מרחיקת ראות הייתם ממוקדים אך ורק ברווח שלכם בהווה ובביטחונכם בעתיד. בדומה לכך, כעת ראוי שתארגנו את חייכם במלכות כך שתדאגו הן לשמחתה בהווה והן כדי לוודא שתיהנו בעתיד מן האוצרות שצברתם בשמים. אם הייתם חרוצים כל כך בצבירת רווח לעצמכם בשירות העצמי, כעת שאתם פועלים בשירותה של אחוות האדם ומשרתים את האל, למה שלא תהיו חרוצים באותה המידה ברכישתן של נשמות עבור המלכות?[24]
169:2.3 ״ראוי לכם ללמוד שיעור מן הסיפור אודות אדם עשיר אחד אשר לו סוכן פיקח ובלתי הגון. הסוכן לא רק ניצל את לקוחותיו של אדונו לשם הפקת רווח לעצמו, אלא גם בזבז במישרין את רכושו וכספו של אדונו. כאשר נודע לאדון על כל אלה, זימן את הסוכן לפניו, שאל אותו לפשר השמועות ותבע ממנו למסור מיד דין וחשבון על התנהלותו ולהכין עצמו להעביר את הטיפול בענייני האדון לאחר.[25]
169:2.4 ״אמר הסוכן הבלתי נאמן בלבו: ׳מָה אֶעֱשֶׂה כִּי ייקח אֲדֹנִי מִמֶּנִּי אֶת הַפְּקֻדָּה? לַעֲדֹר לֹא אוּכַל וְלַחֲזוֹר עַל הַפְּתָחִים אֲנִי בוֹשׁ. יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַן יַאַסְפוּנִי אֶל בָּתֵּיהֶם בְּעֵת אִם הוּסַרְתִּי מִפְּקֻדָּתִי.׳ וַיִּקְרָא אֶל כָּל אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשָׁה בָהֶם אדוניו וַיֹּאמֶר אֶל הָרִאשׁוֹן, ׳כַּמָּה אַתָּה חייב לַאדֹנִי?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מֵאָה בַת שָׁמֶן.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּמַהֵר שֵׁב וְכָתַבְתָּ חֲמִשִּׁים.׳ וְאֶל אַחֵר אָמַר, ׳כַּמָּה אַתָּה חייב?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מְאַת כֹּר חִטִּים.׳ וַיֹּאמֶר, ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּכְתֹב שְׁמֹנִים.׳ כך עשה עם חייבים רבים אחרים. ואת זאת עשה הסוכן הרמאי על-מנת לרכוש לעצמו חברים ליום בו תאבד משרתו. לאחר מכן, כאשר גילה אדוניו את עשה, נאלץ אף הוא להודות בפקחותו של סוכן העוולה על התושייה שהפגין כדי להבטיח את עתידו.[26]
169:2.5 כך לפעמים מגלים בני העולם חכמה יתרה מזו של בני האור באופן בו יתכוננו לעתיד[27]. לאלה המתיימרים לרכוש אוצרות בשמים אומר כך: למדו מאלה שחוברים לממון העוולה ויישמו זאת בחייכם כדי לחבור לנצח לכוחות היושר. וכך, תתקבלו בשמחה למשכנות הנצח כאשר ייכשלו כל הדברים שבארץ.
169:2.6 ״אני מכריז כי הַנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם בְּהַרְבֵּה וְהַמְעַוֵּל בִּמְעַט מִזְעָר מְעַוֵּל גַּם בְּהַרְבֵּה[28]. אם לא גיליתם יושרה ולא ראיתם את הנולד בכל הנוגע לענייני העולם הזה, כיצד תוכלו לקוות להיות נאמנים וחכמים עת יופקדו בידכם אוצרות האמת של מלכות השמים? אם לֹא הֱיִיתֶם סוכנים ובנקאים נֶאֱמָנִים, אִם לא הייתם נאמנים בַּדָּבָר אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים, מי יהיה טיפש דיו להפקיד בידכם אוצר גדול?[29]
169:2.7 ״ושוב אקבע כי לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים; כִּי יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד וְיֶאֱהַב אֶת הָאַחֵר אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד וְיִבְזֶה אֶת הָאַחֵר[30]. לֹא תּוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת האלוהים וְאֶת הַמָּמוֹן.״
169:2.8 לשמע הדברים הללו, החלו הפרושים שבין הנוכחים לבוז וללעוג[31]. הם אהבו לעסוק ברכישת ממון. אותם מאזינים בלתי אוהדים ביקשו להיכנס לוויכוח חסר תוחלת עם ישוע, אך הוא סרב להתווכח עם אויביו. כאשר החלו הפרושים להתווכח בינם לבין עצמם, משכו קולות הוויכוח הרמים המונים מבין תושבי המחנה שחנו סביב; וכאשר החלו אלה להתווכח עם אלה, פרש ישוע לאוהלו לשנת הלילה.
¶ 3. העשיר והקבצן
169:3.1 כאשר המפגש הפך לקולני מדי, עמד שמעון פטרוס, נטל את הפיקוד ואמר: ״אנשים, אחים, אין זה ראוי תתווכחו זה עם זה. אלה דבריו של ׳המאסטר׳, וטוב תעשו אם תהרהרו בהם. אין אלה דברים חדשים. האם לא שמעתם את המשל שמספרים הנזירים על העשיר והקבצן? חלקנו שמע את יוחנן המטביל מרעים בדבריו ומזהיר את אוהבי הממון והעושר שהושג שלא ביושר. אף כי המשל הישן הזה אינו תואם לבשורה שאנו מטיפים לה, ראוי לכם ליישם את השיעור עד שתוכלו להבין את אורה החדש של מלכות השמים. את הסיפור סיפר יוחנן כך:
169:3.2 ״היה היה אִישׁ עָשִׁיר הָיָה וְהוּא לָבוּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וַיִּתְעַנֵּג וַיִּשְׂמַח יוֹם יוֹם. וְאִישׁ אֶבְיוֹן וּשְׁמוֹ אלַעְזָר מֻשְׁכָּב פֶּתַח שַׁעַר בֵּיתוֹ וְהוּא מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת. וַיִּתְאָו לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנֹּפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר וְגַם הַכְּלָבִים בָּאוּ וַיָּלֹקּוּ אֲבַעְבֻּעוֹתָיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת הָאֶבְיוֹן וַיִּשָׂאוּהוּ הַמַּלְאָכִים אֶל חֵיק אַבְרָהָם וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וַיִּקָּבַר ברוב פאר והדר. אך כאשר עבר העשיר מן העולם הגיע לשְׁאוֹל וּכְאֵבוֹ גָּדוֹל מְאֹד וַיִּשָׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אלַעְזָר בְּחֵיקוֹ. וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: ׳אָבִי אַבְרָהָם, חָנֵּנִי וּשְׁלַח נָא אֶת אלַעְזָר וְיִטְבֹּל אֶת רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם לְקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי נֶעֱצַבְתִּי בַּמּוֹקֵד הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בְּנִי, זְכֹר כִּי אַתָּה לָקַחְתָּ טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאלַעְזָר לָקַח אֶת הָרָעוֹת וְעַתָּה הוּא יְנֻחַם וְאַתָּה בְמַעֲצֵבָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגֵּיא גָדוֹל מַפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לַעֲבוֹר הַחֲפֵצִים לָלֶכֶת מִפֹּה אֲלֵיכֶם וְגַם לֹא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ.׳ וַיֹּאמֶר העשיר לאברהם: ׳אִם כֵּן אָבִי שֹׁאֵל אֲנִי מֵאִתְּךָ לִשְׁלֹחַ את אלעזר אֶל-בֵּית אָבִי. כִּי חֲמִשָּׁה אַחִים לִי וְיָעֵד בָּהֶם פֶּן יָבֹאוּ גַם הֵם אֶל מְקוֹם הַמַּעֲצֵבָה הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בני, יֵשׁ לָהֶם משֶׁה וְהַנְּבִיאִים אֲלֵיהֶם יִשְׁמָעוּן.׳ וַיֹּאמֶר העשיר: ׳לֹא כֵן אַבְרָהָם אָבִי! כִּי אִם יָבֹא אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן-הַמֵּתִים אָז יָשׁוּבוּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אברהם: ׳אִם לֹא יִשְׁמְעוּ אֶל משֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים גַּם כִּי יָקוּם אֶחָד מִן הַמֵּתִים לֹא יַאֲמִינוּ.׳״[32][33]
169:3.3 לאחר שפטרוס סיפר את המשל העתיק הזה שמקורו באחוות הנזירים, ומכיוון שהקהל נרגע, קם אנדראס ופיזר אותם לאותו ערב. ואף כי השליחים והתלמידים שאלו לעיתים תכופות את ישוע שאלות בנוגע למשל אודות העשיר ואלעזר, הוא לעולם לא הסכים לדבר עליו מילה.
¶ 4. ׳האב׳ ומלכותו
169:4.1 תמיד התקשה ישוע להסביר לשליחים שאף כי הם הטיפו לכינונהּ של מלכות האל, ׳האב׳ שבשמיים לא היה מלך. בתקופה בחי ישוע בגוף ולימד על-פני האדמה, הכירו תושביה של אורנטיה בעיקר מלכים וקיסרים ששלטו בממשלות האומות, ואילו היהודים הגו זה מכבר בכינונהּ של מלכות האל. מסיבות אלה, כמו גם אחרות, סבר ׳המאסטר׳ שמוטב כי יכנה את אחוות האדם בשם מלכות השמיים ואת הרוח העומדת בראש אחווה זו בשם ׳האב׳ שבשמים. בשיחות האינטימיות שקיים עם השליחים הוא תמיד התייחס לעצמו ׳כבן האדם׳ וכאחיהם הבכור. הוא התייחס לכלל חסידיו כמשרתיהּ של האנושות וכמבשריהּ של בשורת המלכות.
169:4.2 ישוע לעולם לא לימד את שליחיו באופן מסודר אודות אישיותו ותכונותיו של ׳האב׳ שבשמים. הוא מעולם לא ביקש מהם להאמין ׳באביו׳; היה לו מובן מאליו שכך עשו. ישוע מעולם לא הקטין עצמו תוך שהוא מציע טיעונים שמוכיחים את מציאותו של ׳האב׳. מה שלימד ביחס ׳לאב׳ סבב סביב ההכרזה שהוא ׳ואביו׳ חד הם; שמי ראה את ׳הבן׳ ראה את ׳האב׳; ׳שהאב׳, כמו ׳הבן׳, יודע את כל הדברים; שרק ׳הבן׳, ומי ׳שהבן׳ מגלה לו, יודעים באמת את ׳האב׳; שמי שיודע את ׳הבן׳ יודע גם את ׳האב׳; ׳ושהאב׳ שלח אותו לעולם לגלות את טיבם המשולב ולהדגים את עבודתם המשותפת[34][35][36][37][38][39][40][41]. הוא מעולם לא הכריז כל הכרזה אחרת ביחס ׳לאביו׳, למעט באוזני האישה השומרונית, בבאר יעקב, לה אמר, ״אלוהים הוא רוח[42].״
169:4.3 מישועֿ, אתם לומדים על אלוהים תוך התבוננות באלוֹהיוּתם של חייו, ולא על סמך מה שלימד. כל אחת ואחד מכם יוכל לשאוב מתוך חייו של ׳המאסטר׳ את המושג אודות האל אשר מיצג את יכולתו להבחין במציאויות רוחניות ואלוהיות, באמתות מציאותיות ונצחיות. לעולם לא יוכל הסופי להבין את ׳האינסופי׳, אלא באופן בו התמקד ׳האינסופי׳ באישיותו בזמן ובמרחב של ההתנסות הסופית של חייו האנושיים של ישוע מנצרת.
169:4.4 היטב ידע ישוע שניתן לדעת את האל רק באמצעות מציאות ההתנסות; לעולם לא ניתן להבין אותו מתוך משהו שהדעת למדה עליו. ישוע לימד את שליחיו שאף כי לעולם לא יוכלו להבין את האל באופן מלא, הם בהחלט יוכלו לדעת אותו, ממש כפי שהם ידעו את ׳בן האדם׳. אתם יכולים לדעת את האל, אך לא מתוך ההבנה של מה שישוע אמר, אלא מתוך ידיעה של מה שישוע היה. ישוע היה התגלות של האל.
169:4.5 למעט כאשר ציטט מן המקורות העבריים, ישוע התייחס לאלוהות רק באמצעות שני שמות: אלוהים ׳ואבא׳. כאשר התייחס ׳המאסטר׳ ׳לאביו׳ כאלוהים, על-פי-רוב השתמש במילה העברית שמציינת את האלוהים ברבים (השילוש) ולא במילה יהוה, אשר התייחסה למושג המתפתח אודות אל השבט של היהודים.
169:4.6 ישוע מעולם לא קרא ׳לאב׳ מלך, והוא הצטער מאוד שתקוותם של היהודים לכינונה מחדש של המלכות, כמו גם הכרזתו של יוחנן על המלכות הקרבה אילצו אותו לכנות את אחוות האדם הרוחנית בשם מלכות השמים[43][44][45][46]. למעט יוצא דופן אחד – ההכרזה כי ״האלוהים הוא רוח״ – ישוע מעולם לא התייחס לאלוהות אלא תוך שימוש בשם תואר למערכת היחסים האישית שלו עם ׳המקור והרכז הראשון׳ בפרדיס[47].
169:4.7 ישוע השתמש במילה אלוהים כדי לציין את הרעיון אודות האלוהות ובמילה ׳אב׳ כדי לציין את ההתנסות של ידיעת האל. כשמשתמשים במילה ׳אב׳ כדי לציין את האל, ראוי להבין כי זה נעשה במשמעות הנרחבת מכולם. מכיוון שלא ניתן להגדיר את המילה אלוהים, היא מייצגת את המושג האינסופי אודות ׳האב׳ ואילו במושג ׳אב׳, אשר ניתן להגדירו חלקית, ניתן להשתמש כדי לייצג את המושג האנושי אודות ׳האב׳ האלוהי באופן בו הוא מלווה את האדם במהלך חייו כבן תמותה.
169:4.8 עבור היהודים, אלוהים היה אל כל האלים, ואילו יהוה היה אלוהי ישראל. ישוע קיבל את המושג אודות אלוהים וכינה קבוצת הוויות עליונה זו בשם אלוהים. במקום המושג אודות יהוה, האל של הגזע, הוא הציג את המושג אודות אבהות האל ואחוות כלל כל בני האדם בעולם. הוא רומם את המושג אודות יהוה, של ׳אב׳ אלוהי עבור גזע, לכדי רעיון של ׳אבא׳ לכלל ילדי האדם, ׳אביו׳ האלוהי של כל אחת ואחד מן המאמינים. עוד לימד כי אל היקומים ׳והאב׳ הזה, של כלל בני האדם, היו אותה ׳אלוהות פרדיס׳ בדיוק.
169:4.9 ישוע מעולם לא טען שהוא ההתגשמות של אלוהים בגוף. הוא מעולם לא הכריז שהוא היה התגלות של אלוהים לעולמות. הוא מעולם לא לימד שמי שראה אותו ראה את אלוהים. אך הוא כן הכריז על עצמו כהתגלות ׳האב׳ בגוף, והוא כן אמר שמי שראה אותו ראה את ׳האב׳. בהיותו ׳הבן׳ האלוהי, הוא התיימר לייצג רק את ׳האב׳.
169:4.10 הוא אכן היה אפילו ׳בנם׳ של אלוהים; אך בדמותו כבשר ודם ולטובת בניו בני התמותה של האל, הוא בחר להגביל את תיאור אופיו של ׳אביו׳ כך שהתגלות זו תישאר מובנת לאדם בן תמותה. בנוגע לאופיים של שאר האישיויות ׳בשילוש פרדיס׳, עלינו להסתפק בנאמר שהם כמות ׳אב׳, זה אשר הוצג והתגלה באופן אישי בחייו של בנו שהתגשם בגוף, ישוע מנצרת.
169:4.11 אף שישוע גילה את טיבו האמתי של ׳האב׳ שבשמים במהלך חייו הארציים, הוא לימד אודותיו אך מעט. למעשה, הוא לימד רק שני דברים: שאלוהים עצמו הוא רוח, ושככל שזה נוגע ליחסיו עם יצורים, הוא ׳אב׳. באותו הערב, הכריז ישוע את הכרזתו האחרונה על יחסו עם אלוהים, ואמר: ״מֵאֵת ׳הָאָב׳ יָצָאתִי וָאָבֹא לָעוֹלָם; אָשׁוּבָה אָסוּר מִן הָעוֹלָם וְאֵלֵךְ אֶל ׳אָבִי׳[48].״
169:4.12 אך שימו לב! ישוע מעולם לא אמר, ״מי ששמע אותי שמע את אלוהים.״ אך הוא כן אמר, ״כל הרואה אותי ראה את ׳האב׳[49].״ שמיעת תורת איננה שקולה לידיעת האל, אך מי שראה את ישוע חווה חוויה אשר כשלעצמה הינה התגלות ׳האב׳ לנשמה. אלוהי היקומים מולך בבריאה עצומת ממדים, אך ׳האב׳ שבשמים הוא זה אשר שולח את רוחו לשכון בדעתם שלכם.
169:4.13 ישוע הינו העדשה הרוחנית בלבוש בשר ודם אשר הופכת ׳אותו׳, את שאיננו נראה, לנראה עבור היצור החומרי. הוא אחיכם הבכור, וכשיתגשם בגוף יאפשר לכם לדעת הוויה בעלת תכונות אינסופיות אשר אפילו ההוויות השמימיות לא מתיימרות להבין אותה במלואה. אך כל אלה חייבים להיות מנת חלקה של ההתנסות האישית של המאמין היחיד. האלוהים שהוא רוח יכול להיות נודע רק בהתנסות רוחנית[50]. ׳הבן׳ האלוהי של עולמות הרוח יכול לגלות את אלוהים לבנים הסופיים של עולמות החומר, אך רק ׳כאב׳. תוכלו לדעת את ׳הנצחי׳ ׳כאב׳; תוכלו לסגוד לו כאלוהי היקומים, ׳הבורא׳ האינסופי של כל מה שקיים.
¶ הפניות
- ↑ אוכל עם מוכסים וחוטאים: מתי 9:10-11; מתי 11:19a; מר 2:15-16; לו 5:30; לו 7:34; לו 15:1-2.
- ↑ מגדף: אומר שווה עם אלוהים: יוח 1:1; יוח 5:17-18; יוח 10:30,38; יוח 12:44-45; יוח 14:7-11,20; יוח 17:11,21-22.
- ↑ קוטפים תירס בשבת: מתי 12:1-2; מר 2:23-24; לו 6:1-2.
- ↑ מרפא בשבת: מתי 12:9-14; מר 3:1-5; לו 6:6-11; לו 13:10-16; לו 14:1-4; יוח 5:5-16; יוח 9:1-7,16.
- ↑ שליחים לא רחצו ידיים: מתי 15:1-2; מר 7:1-6; לו 11:37-41.
- ↑ בליגה עם השדים: מתי 12:22-28; מר 3:22; לו 11:14-20.
- ↑ חפש את האדון: יש 55:6.
- ↑ משל לכבשה אבודה: מתי 18:12-14; לו 15:3-7.
- ↑ ישוע בא לחפש ולהציל אבודים: מתי 18:11; לו 19:10.
- ↑ המטבע האבוד: לו 15:8-9.
- ↑ מלאכים שמחים על הישועה: לו 15:7,10.
- ↑ אבא חילק עיזבון לבן: לו 15:11-12.
- ↑ הבן בזבז את שלו על חיים מתפרעים: לו 15:13-16.
- ↑ החלטת הבן לחזור: לו 15:17-20a.
- ↑ ברוך הבא של אבא: לו 15:20b-22.
- ↑ החגיגה: לו 15:23-24.
- ↑ הבן הבכור שומע רעש שמח: לו 15:25-27.
- ↑ חפצי אח: לו 15:28-30.
- ↑ אבא שמח: לו 15:31-32.
- ↑ משל לכבשה אבודה: מתי 18:12-13; לו 15:3-7.
- ↑ משל למטבע אבוד: לו 15:8-10.
- ↑ משל לבן אובד: לו 15:11-32.
- ↑ השאלה של סיימון זלוטס: לו 16:8-9.
- ↑ חכם מבחינה רוחנית: מתי 6:19-21; לו 12:33-34.
- ↑ משל לדייל לא ישר: לו 16:1-2.
- ↑ שמר על עצמי: לו 16:3-8a.
- ↑ עשה מבחינה רוחנית מה שבני העולם הזה עושים עם עושר: לו 16:8b-9.
- ↑ נאמן במעט, גם נאמן בהרבה: מתי 13:12; מתי 25:21,23,29; מר 4:25; לו 8:18; לו 16:10; לו 19:16-19,26.
- ↑ היו דיילים טובים: לו 16:10-12.
- ↑ אין אדם יכול לשרת שני אדונים: מתי 6:24; לו 16:13.
- ↑ פרושים מגחכים: לו 16:14.
- ↑ אנשים לא מאמינים: לו 16:22-31.
- ↑ משל לעשיר וקבצן: לו 16:19-21.
- ↑ ישו ואבא הם אחד: יוח 1:1; יוח 5:17-18; יוח 10:30,38; יוח 12:44-45; יוח 14:7-11,20; יוח 17:11,21-22.
- ↑ מי שראה בן, ראה את אבא: יוח 12:45; יוח 14:7-11.
- ↑ האב והבן יודעים הכל: לו 10:22; יוח 5:20; יוח 16:30; יו א׳ 3:20.
- ↑ רק הבן מכיר את האב: מתי 11:27; לו 10:22; יוח 1:18; יוח 10:15.
- ↑ האב נחשף על ידי הבן: מתי 5:45-48; מתי 6:1,4,6; מתי 11:25-27; מר 11:25-26; לו 6:35-36; לו 10:22; יוח 1:18; יוח 3:31-34; יוח 4:21-24; יוח 6:45-46; יוח 14:6-11,20; יוח 15:15; יוח 16:25; יוח 17:8,25-26.
- ↑ מי שמכיר בן, מכיר את אבא: יוח 8:19; יוח 14:7-9; יוח 16:3.
- ↑ לחשוף טבע משולב: יוח 1:18; יוח 3:31-35; יוח 5:17,22-23; יוח 7:16,28-29; יוח 12:49-50; יוח 13:3; יוח 15:24; יוח 17:1-10,25-26.
- ↑ הצג עבודת קונדזשונט: יוח 5:43; יוח 7:28-29; יוח 8:42; יוח 12:49-50; יוח 14:10; יוח 16:15; יוח 17:8-10.
- ↑ אלוהים הוא רוח: יוח 4:24; הר 8:9; הק ב׳ 3:16-17.
- ↑ ממלכה: מתי 9:35; מתי 24:14.
- ↑ מלכות אלוהים: מתי 6:33; מתי 12:28; מתי 19:24; מתי 21:31,43; מר 1:14-15; מר 4:11,26,30; מר 9:1,47; מר 10:14-15,23-25; מר 12:34; מר 14:25; מר 15:43; לו 4:43; לו 6:20; לו 7:28; לו 8:1,10; לו 9:2,11,27; לו 9:60,62; לו 10:9-11; לו 11:20; לו 12:31-32; לו 13:18,20,28-29; לו 14:15; לו 16:16; לו 17:20-21; לו 18:16-17,24-25; לו 19:11; לו 21:31; לו 22:16,18; לו 23:51; יוח 3:3,5; הר 14:17; הק א׳ 4:20; הק א׳ 6:9.
- ↑ הכרוז של ג'ון: מתי 3:1-2.
- ↑ מלכות שמים: מתי 3:2; מתי 4:17,23; מתי 5:3,10,19-20; מתי 7:21; מתי 8:11; מתי 10:7; מתי 11:11-12; מתי 13:11,24,31-52; מתי 16:19; מתי 18:1-4,23; מתי 19:14,23; מתי 20:1; מתי 22:2; מתי 23:13; מתי 25:1,14.
- ↑ אלוהים הוא רוח: יוח 4:24; הר 8:9; הק ב׳ 3:16-17.
- ↑ באתי מאבא, אלך אליו: יוח 16:28.
- ↑ מי שראה אותי, ראה את אבא: יוח 12:45; יוח 14:7-9.
- ↑ אלוהים הוא רוח: יוח 4:24; הר 8:9; הק ב׳ 3:16-17.