150:0.1 בערב יום ראשון, ה-16 בינואר, שנת 29 לספירה, הגיעו אבנר ושליחיו של יוחנן לבית צידה ולמחרת החלו בפגישה משותפת עם אנדראס ושליחיו של ישוע. מן המטה שלהם בחברון, נהגו אבנר ועמיתיו לעלות לבית צידה מדי תקופה למפגשים אלה.
150:0.2 בין הנושאים הרבים אשר נדונו בוועידה משותפת זו היה גם הנוהג לסוך בשמנים מסוימים את החולים עת נאמרו התפילות להחלמתם[1]. שוב סרב ישוע להשתתף בדיוניהם או להביע את דעתו ביחס למסקנות אליהן הגיעו. שליחיו של יוחנן נהגו תמיד לסוך את החולים והסובלים בשמן והם ביקשו להפוך מנהג זה למנהג אחיד בשתי הקבוצות, אך שליחיו של ישוע סרבו לקבל על עצמם נוהג זה.
150:0.3 ביום שלישי, ה-18 בינואר, התאספו העשרים וארבעה בבית זבדיה שבבית צידה. ואליהם הצטרפו האוונגליסטים שצלחו את המבחן, כשבעים וחמישה במספר, כהכנה ליציאה למסע ההטפה השלישי בגליל, אשר נמשך כשבעה שבועות.
150:0.4 האוונגליסטים נשלחו בקבוצות של חמישה, ואילו ישוע והשניים עשר הלכו רוב הזמן יחד, כאשר השליחים מעת לעת, ועל-פי הצורך, יצאו זוגות זוגות להטביל מאמינים. במשך שלושה שבועות כמעט, עבדו גם אבנר ועמיתיו בצמוד לקבוצת האוונגליסטים, ייעצו להם והטבילו מאמינים. הם ביקרו במגדל, טבריה, נצרת וכל הערים והכפרים המרכזיים במרכז ובדרום הגליל, בכל המקומות בהם ביקרו קודם לכן וברבים אחרים. הייתה זו הפעם האחרונה בה בישרו בגליל, למעט בחלקיו הצפוניים[2].
¶ 1. סגל הנשים האוונגליסטיות
150:1.1 מכל הדברים הנועזים שעשה ישוע בימי חייו על-פני האדמה, המפתיע מכולם היה הכרזתו הפתאומית בערב ה-16 בינואר: ״מחר נמנה עשר נשים לשמש בעבודת סעד המלכות[3].״ בתחילתה של החופשה בת השבועיים, החופשה במהלכה היו מתוכננים השליחים והאוונגליסטים להיעדר מבית צידה, ביקש ישוע מדוד לזמן את הוריו חזרה לביתו ולשלוח שליחים אשר יקראו לבית צידה לעשר נשים מסורות אשר שימשו במנהלת המחנה ובמאהל בית החולים הקודם. כל הנשים הללו הקשיבו להנחיה שניתנה לאוונגליסטים הצעירים, אך מעולם לא עלה בדעתן או בדעתן מוריהן שישוע יעז להסמיך אותן ללמד את בשורת המלכות ולסעוד את החולים. עשרת הנשים שבחר והסמיך ישוע היו: שושנה, בתו של החזן לשעבר של בית הכנסת בנצרת; יוֹחָנָה, אֵשֶׁת כּוּזָא, סוֹכֵנו של הורדוס אנטיפס; אלישבע, בתו של יהודי עשיר מטבריה ומציפורי; מרתה, אחותם הבכורה של אנדראס ופטרוס; רחל, גיסתו של יהודה, אחיו של ישוע; נָסָנְטָה, בתו של אַלְמָן, הרופא הסורי. מילכּה, דודניתו של השליח תומאס; רות, בתו הבכורה של מתי לוי; סַלְטָה, בתו של קנטוריון רומי; ואָגָמָן, אלמנה מדמשק. לאחר מכן, הוסיף ישוע לקבוצה שתי משים נוסף – מרים המַגְדָּלִית, ורבקה, בתו של יוסף מן הרמתיים.
150:1.2 ישוע הסמיך את הנשים הללו לייסד הארגון משלהם והורה ליהודה להקצות כספים לציוד ולבהמות משא עבורן. העשר בחרו בשושנה לעמוד בראשן וביוחנה לגזברית. מכאן ואילך הן השיגו לעצמן את המשאבים הנדרשים; לעולם לא ביקשו שוב מיהודה לתמוך בן[4].
150:1.3 באותם הימים, כאשר אפילו נאסר על נשים להיכנס לאולם הראשי של בית הכנסת (הן היו מוגבלות לעזרת נשים), הם נדהמו כאשר הכיר בהן כמורות מוסמכות של בשורת המלכות החדשה. המשימה שהטיל ישוע עליהן כשמינה אותן ללמד את הבשורה ולסעוד היוותה הכרזת שחרור אשר שחררה מאותו יום ואילך את כל הנשים, ולתמיד; לא עוד יתנשא הגבר מעל האישה ויחשיב אותה לנחותה ממנו רוחנית. זה היה שוק אמתי, אפילו עבור שניים עשר השליחים. אפילו ששמעו פעמים רבות את ׳המאסטר׳ אומר כי ״במלכות השמים אֵין עוֹד עשיר ולא עני, אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן-חוֹרִין, אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כולכם אֶחָד בני האל ובנותיו,״ הם ממש נדהמו, פשוטו כמשמעו, כאשר הציע באופן רשמי להסמיך את עשרת הנשים הללו כמורות דת ואפילו להתיר להן להסתובב עמם[5]. הפעולה הזו עוררה הדים בכל האזור, וצידה את אויביו של ישוע בהרבה תחמושת, אך בכל מקום בו נשים האמינו בבשורות הטובות הן עמדו בעוז מאחורי אחיותיהן הנבחרות ולא הסתירו את תמיכתן בהכרה הזו במעמד האישה בעבודת הדת, אף אם זו אחרה לבוא. מיד לאחר עזיבתו של ׳המאסטר׳, המשיכו השליחים לתמוך בשחרור האישה, ולהכיר כראוי בנשים. אך בדורות שלאחר מכן חלה נסיגה למנהגים שמקדם. בראשית ימיה של הכנסייה הנוצרית כונו נשים מורות ונשים של כמורה בשם דִיקָאניוֹת, וככלל זכו להכרה[6]. אך למרות העובדה שהסכים לכל אלה בתיאוריה, פאולוס לעולם לא נקט בגישה זו בעצמו והתקשה לנהוג כך באופן אישי בפועל.
¶ 2. העצירה במגדל
150:2.1 הנשים הלכו מאחור עת יצאה חבורת השליחים מבית צידה. בזמן המפגש הן תמיד ישבו יחד, כקבוצה, בחזית ולימין הדובר. יותר ויותר נשים החלו להאמין בבשורת המלכות, ומקרים מביכים רבים אירעו כאשר הן ביקשו לשוחח באופן אישי עם ישוע או עם אחד מן השליחים. כל זה התשנה כעת. כאשר אחת מן המאמינות ביקשה לראות את ׳המאסטר׳ או להיוועד עם השליחים, היא הלכה לשושנה, ומשם ישירות לשוחח עם ׳המאסטר׳ או אחד משליחיו בלוויית אחת משתיים עשרה האוונגליסטיות.
150:2.2 במגדל הוכחה לראשונה יעילותן של הנשים וכמה חכם היה לבחור בן. אנדראס החמיר יחסית עם השליחים ביחס לעבודתם האישית עם נשים, ובייחוד עם המפוקפקות שבהן. כאשר נכנסה הקבוצה למגדל, עשר הנשים האוונגליסטיות היו חופשיות לבוא בשערי המקומות המפוקפקים ולבשר שם לכל שוכניהן את הבשורות הטובות. וכאשר ביקרו את הנשים החולות, נשים אלה יכלו לסעוד את אחיותיהן הנגועות מאוד מקרוב. כתוצאה מן הסעד של עשרת הנשים הללו (שלאחר מכן נודעו כשתיים עשר הנשים), הצטרפה למלכות מרים המגדלית. כתוצאה מכמה אירועי מזל ביש וכפועל יוצא מיחס החברה המכובדת כלפי נשים ששגו כך, מצאה עצמה אישה זו באחד מן המקומות המפוקפקים במגדל. היו אלה מרתה ורחל אשר הסבירו למרים בפשטות כי שערי המלכות פתוחים גם בפני אחת כמוה. מרים האמינה לחדשות הטובות ולמחרת הוטבלה בידי פטרוס.
150:2.3 מרים המגדלית הפכה לטובה שבמורות הבשורה מבין שתיים עשרה האוונגליסטיות שבקבוצה. היא הוסמכה לשרת כך, יחד עם רבקה, ביודפת, ארבע שבועות לערך לאחר שהומרה. במשך שארית חייו של ישוע על-פני האדמה, פעלו מרים ורבקה, יחד עם שאר חברות הקבוצה, בנאמנות וביעילות על-מנת להאיר את דרכן ולרומם את אחיותיהן הנדכאות; וכאשר התחוללה הסצנה האחרונה, הטרגית, בחייו של ישוע, אף כי כל השליחים למעט אחד נסו על נפשם, כל הנשים הללו היו נוכחות, ואף לא אחת מהן בגדה או נטשה אותו.[7]
¶ 3. שבת בטבריה
150:3.1 במצוות ישוע, הפקיד אנדראס את תפילת השבת של החבורה בידי הנשים. כמובן שבשל כך לא יכלו לערוך אותה בבית הכנסת החדש. הנשים בחרו את יוחנה להוביל, והמפגש נערך בחדר האוכל של ארמונו החדש של הורדוס[8]. הורדוס עצמו שהה במשכנו ביוליאס, בפראה. יוחנה קראה בתורה על עבודתן של הנשים בדת ישראל, והזכירה את מרים, דבורה, אסתר ואחרות.
150:3.2 מאוחר באותו ערב הרצה ישוע בפני כלל הקבוצה על ״קסמים ואמונות טפלות.״ באותם הימים, האמינו כי הופעתו בשמים של כוכב זוהר, חדש לכאורה, סימלה את הולדתו של אדם גדול על-פני האדמה[9]. מכיוון שכוכב כזה נצפה לאחרונה, שאל אנדראס את ישוע אם יש אמת באמונות אלה. בתשובתו הארוכה לשאלתו של אנדראס דן ׳המאסטר׳ ביסודיות בכלל הנושא של אמונותיו הטפלות של האדם. וכך ניתן לסכם במונחים של היום את מה שאמר ישוע באותו המפגש:
150:3.3 1. נתיבי הכוכבים אינם קשורים בשום צורה שהיא למאורעות בחיי האדם על-פני האדמה. האסטרונומיה הינה עיסוק מדעי ראוי, אך האסטרולוגיה הינה אסופת אמונות טפלות ואין לה מקום בבשורת המלכות.
150:3.4 2. בחינת אבריה הפנימיים של חיה שמתה לפני זמן מה איננה יכולה לגלות דבר לגבי מזג האוויר, מאורעות העתיד או מה שיקרה בחיי האדם.
150:3.5 3. רוחות המתים אינן שבות על-מנת לקשר עם החיים, עם מי מבני משפחותיהם או מי שהיו פעם חבריהם.
150:3.6 4. לקמעות ולחפצים קדושים אין כל יכולת לרפא מחלות, למנוע אסונות או להשפיע על רוחות רעות; האמונה שיש בשיטות חומריות כאלה השפעה על עולם הרוח איננה אלא אמונה טפלה מן המעלה הראשונה.
150:3.7 5. אף כי ניתן להשתמש בהגרלות כדי ליישב מחלוקות פעוטות, אין בהן כדי לגלות את רצון האל. תוצאות אלה נתונות למזל החומרי בלבד. הדרכים היחידות להתייחד עם עולם הרוח כוללות את מתת הרוח של האנושות, רוחו השוכנת של ׳האב׳, את הרוח השוטפת של ׳הבן׳, ואת השפעתה של הרוח האינסופית, שמצויה בכל מקום בעת ובעונה אחת.
150:3.8 6. חיזוי העתיד, כישוף ומעשי כשפים אינם אלא אמונות טפלות של אנשים בורים, וכך גם אשליות הקסם. האמונה במספרי קסם, סימנים למזל טוב ואותות למזל רע אינם אלא אמונה טפלה בלתי מבוססת.
150:3.9 7. פירוש חלומות הינה בעיקרה מערכת בלתי מבוססת של אמונה טפלה ושל השערות פנטסטיות. דבר לא משותף לבשורת המלכות ולכוהניהּ מגידי העתידות של הדת הפרימיטיבית.
150:3.10 8. הרוחות הטובות והרעות אינן יכולות לשכון בעצמים חומריים עשויים חמר, עץ או מתכת; צלמים אינן אלא החומר ממנו הם עשויים.
150:3.11 9. מנהגיהם של לוחשי הלחשים, המכשפים, הקוסמים, ועושי הכשפים מקורם באמונותיהם הטפלות של המצרים, האשורים, הבבלים והכנענים הקדומים. אין שום תוחלת לקמעות ולכל הלחשים למיניהם ואין להם שום יכולת לזכות בחסדן של הרוחות הטובות או לסלק את הרעות.
150:3.12 10. הוא חשף והוקיע את אמונותיהם בלחשים, בהתנסויות קשות, בכישוף, בקללות, באותות, בשימוש בדּוּדָא ובכל צורותיה האחרות, הבּוּרוֹת והמשעבדות, של האמונה הטפלה.
¶ 4. השליחים יוצאים זוגות זוגות
150:4.1 למחרת בערב, לאחר שקיבץ יחד את שניים עשר השליחים, את שליחיו של יוחנן, ואת סגל הנשים החדש שזה עתה הוסמך, אמר ישוע: ״הֵן הַקָּצִיר רַב וְהַפֹּעֲלִים מְעַטִּים[10][11]. לָכֵן, הִתְחַנֲנוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר וְיִשְׁלַח פֹּעֲלִים לִקְצִירוֹ. בעוד אני אשאר כאן לנחם ולהכשיר את המורים הצעירים, , זוגות זוגות אשלח אתכם, הוותיקים יותר. עִברו מהר ברחבי הגליל ובָּשרו את בשורת המלכות כל עוד זה ניתן והשקט שורר[12][13].״ ואז חילק את השליחים לזוגות לפי בחירתו: אנדראס ופטרוס, יעקב ויוחנן זבדיה, פיליפוס ונתנאל, תומאס ומתי, יעקב ויהודה חלפי, שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות.
150:4.2 ישוע קבע את תאריך המפגש של השניים עשר בנצרת, ובהיפרדו מהם אמר: ״במשימה זו אֶל דֶּרֶךְ הגויים אַל תֵּלֵכוּ וְאֶל עִיר השומרונים אַל תבואּו, אלא לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל[14]. וּבְלֶכְתְּכֶם קִרְאוּ לֵאמור מַלְכוּת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא, והודיעו על האמת הגואלת כי האדם בן האל הוא. זיכרו כי אֵין תַּלְמִיד נַעֲלֶה עַל רַבּוֹ וְעֶבֶד עַל אֲדונָיו. דַּיּוֹ לַתַּלְמִיד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ וְלָעֶבֶד לִהְיוֹת כאדוניו[15]. אִם לְבַעַל הַבַּיִת קָרְאוּ בַעַל-זְבוּל אַף כִּי לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ! עַל כֵּן, לֹא תִירְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין נֶעְלָם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדֵעַ[16]. אֵת אֲשֶׁר אֲנִי אֹמֵר לָכֶם בַּחשֶׁךְ דַּבְּרוּ בָאוֹר וַאֲשֶׁר יִלָּחֵשׁ לאוזניכם הַשְׁמִיעוּ מֵעַל הַגַּגּוֹת[17]. וְאַל תִּירְאוּ מִן ההורגים אֶת הַגּוּף וְאֶת הַנֶּפֶשׁ לֹא יוּכְלוּ לַהֲרֹג אַךְ תִּירְאוּ אֵת אֲשֶׁר יוּכַל לְאַבֵּד גַּם אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם אֶת הַגּוּף בגיהינום.
150:4.3 ״הֲלֹא יימכרו שני דרורים בפרוטה? אומר אני לכם כי אֵין אַחַת מֵהֶן נִשְׁכַּחַת לִפְנֵי האלוהים. הלא תדעו גַּם שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁכֶם נִמְנוֹת כֻּלָּן? לָכֵן אַל תִּירָאוּ, יְקַרְתֶּם מִצִּפֳּרִים רַבּוֹת[18]. אל תתביישו בתורתי; לכו והטיפו לשלום ולרצון טוב, אף אל תשלו את עצמכם – לא תמיד זה יעבור שלום. באתי להטיל שלום על הארץ, אך כאשר ידחו את מתנתי התוצאה תהא פירוד וסערה[19]. שלום של אמת ישכון בבית בו כל בני המשפחה מקבלים את בשורת המלכות; אך כאשר מי במני המשפחה יבוא בשערי המלכות ואחרים ידחו את הבשורה, פירוד כזה עלול לגרום רק לצער ויגון. השתדלו לפעול בכדי להציל את כל המשפחה, למען לא ישנאו אותו בני ביתו של אדם. אך לאחר שעשיתם ככל יכולתם למען כל בן משפחה, אומר לכם כי הָאֹהֵב אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מאשר בשורה זו אינו ראוי למלכות[20].״
150:4.4 לאחר ששמעו מילים אלה, התכוננו ליציאה[21]. והם לא נפגשו שוב עד לזמן המפגש בנצרת, בהתאם למה שקבע ׳המאסטר׳ עם שאר התלמידים.
¶ 5. מה אני נדרש לעשות בכדי להיגאל?
150:5.1 ערב אחד, בשׁוּנֵם, לאחר ששליחיו של יוחנן שבו לחברון ולאחר ששליחיו של ישוע נשלחו זוגות זוגות, כאשר ׳המאסטר׳ לימד קבוצה של שניים עשר אוונגליסטים צעירים אשר פעלו תחת הנחיתו של יעקב ושל שתיים עשרה הנשים, שאלה רחל את ישוע את השאלה הבאה: ״׳מאסטר׳, מה נענה לנשים ששואלות אותנו מה עלי לעשות כדי להיגאל?״ שמע ישוע את השאלה וענה:
150:5.2 ״כאשר גברים ונשים שואלים מה עליהם לעשות כדי להיגאל, עליכם לענות, האמינו בבשורת המלכות; קבלו את מחילת האל[22]. הכירו באמונה את רוחו של האל השוכנת בכם ואשר הופכת אתכם לבני האל[23]. האם לא קראתם בתורה ככתוב, ׳אַךְ בַּיהוָה לִי אָמַר, צְדָקוֹת וָעֹז[24][25].׳ וכן, את ׳שהאב׳ אומר, ׳קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי, וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ[26].׳ ׳תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי[27][28].׳ האם לא קראתם גם את שאומר ׳האב׳ שמו ׳אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ, יְהוָה צִדְקֵנוּ.׳ ׳הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים של הצדקנות-עצמית וְהַלְבֵּשׁ בני מַחֲלָצוֹת צדקת אלוה וגאולת עד.׳ לנצח נכון הוא כי, ׳צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.׳ הכניסה למלכות ׳האב׳ חופשית לגמרי, אך הקִדמה – גדילה בחסד – הכרחית על-מנת להישאר בה.
150:5.3 ״גאולה הינה מתת האב והיא מתגלה ׳בבניו׳[29]. אם תקבלו באמונה תהפכו לשותפים לטבע האלוהי, לבן או לבת האל. באמונה תצדקו; באמונה תיגאלו; ובאותה אמונה ממש תתקדמו לנצח בדרכי הקדמה והשלמות האלוהיות[30]. באמונה הצטדק אברהם ונגלו לו דרכי הגאולה בדמות תורת מלכי-צדק. לכל אורך הדורות, הייתה זו אותה האמונה אשר הצילה את בני האדם, אך כעת בא מעִם ׳האב׳ ׳בן׳, להפוך את הגאולה לאמתית ומקובלת יותר.״
150:5.4 שמחה גדולה פרצה בקרב מאזיניו כשסיים ישוע דברי חסד אלה, ובימים שלאחר מכן המשיכו כולם לבשר את בשורת המלכות בעוצמה חדשה ובאנרגיה והתלהבות מחודשים. ויותר מכל שמחו הנשים, שכן כעת ידעו שגם הן נכללו בתכניות ייסוד המלכות על-פני האדמה.
150:5.5 לסיכום דבריו אמר ישוע: ״לא תוכלו לקנות גאולה; לא תוכלו להרוויח צדיקות. גאולה הינה מתת האל, וצדיקות הינה הפרי הטבעי של חיים שנולדו מן הרוח של בן במלכות. אינכם נגאלים בשל שחייתם חיי צדיק; אלא, אתם חיי חיי צדיק משום שכבר נגאלתם, כבר הכרתם במתת האל של היותכם בנים ובשירות במלכות כתענוג העילאי של החיים עלי אדמות. אדם המאמין בבשורה, אשר הינה התגלות טובו של האל, יובל להתחרט מרצונו על כל חטאיו הידועים. ההכרה בכך שהוא בן איננה תואמת לתשוקה לחטוא. מאמינים במלכות רעבים לצדיקות וצמאים לשלמות אלוהית.״
¶ 6. שיעורי הערב
150:6.1 בדיוני הערב שוחח ישוע אודות נושאים רבים. עד לסיום המסע – עד למועד בו שבו כולם לנצרת – הוא דן ב-״אהבת האל,״ ״חלומות וחזיונות,״ ״רוע,״ ״ענווה וצנעה,״ ״אומץ ונאמנות,״ ״מוסיקה וסגידה,״ ״שירות וציות,״ ״גאווה והתיימרות,״ ״סליחה הקשורה לחרטה,״ ״שלום ושלמות,״ ״דברי בלע וקנאה,״ ״רוע, חטא ופיתוי,״ ״ספק וחוסר-אמונה,״ ״חכמה וסגידה.״ היעדרם של השליחים הוותיקים עודד את קבוצות הגברים והנשים הצעירים יותר לדון בחופשיות בנושאים אלה עם ׳המאסטר׳.
150:6.2 לאחר שבילה יומיים או שלושה עם קבוצה אחת של שניים אוונגליסטים, עבר ישוע והצטרף לקבוצה אחרת. שליחיו של דוד עדכנו אותו על תנועותיהן של הקבוצות ועל מיקומן. בשל העובדה שהיה זה להן המסע הראשון, הנשים נותרו רוב הזמן עם ישוע. שירות ההודעות איפשר לכל אחת מן הקבוצות להתעדכן באופן מלא בנוגע להתקדמותו של המסע, והחדשות שהגיעו מן הקבוצות האחרות תמיד היוו מקור לעידוד עבור העוסקים במלאכה בקבוצות השונות אשר היו פזורות באזור.
150:6.3 בטרם נפרדו, סוכם כי שניים עשר השליחים, האוונגליסטים וסגל הנשים יתאספו בנצרת ביום ששי, ה-4 במרץ, ושם יפגשו ׳במאסטר׳[31]. בהתאם לכך, בערך בזמן המיועד החלו כל קבוצות השליחים והאוונגליסטים לנוע אל עבר נצרת מכל חלקי מרכז הגליל ודרומו. עד לשעות אחר הצהריים המוקדמות הגיעו האחרונים, אנדראס ופטרוס, למחנה שהוקם על-יד ראשוני המגיעים ומוקם בגבעות שמצפון לעיר. הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקר ישוע בנצרת מאז שהחל בעבודתו הציבורית.
¶ 7. השהייה בנצרת
150:7.1 באותו יום ששי אחר הצהריים, צעד ישוע ברחבי נצרת, ובמידה רבה לא הבחינו בו ולא הכירו אותו. הוא חלף ליד בית ילדותו וליד הנגרייה ובילה חצי שעה על הגבעה שכל כך אהב בנערותו. מאז היום בו הוטבל בידי יוחנן בנהר הירדן לא שטפו את נשמתו של ׳בן האדם׳ רגשות אנושיים רבים כל כך. עת ירד מן הגבעה, שמע את קולהּ המוכר של החצוצרה המבשרת את שקיעת החמה, קולות ששמע פעמים רבות כל כך כנער שגדל בנצרת. לפני ששב למחנה, חלף ליד בית הכנסת בו למד ובדעתו צפו ועלו זיכרונות רבים מימי ילדותו. מוקדם יותר באותו יום, שלח ישוע את תומאס לתאם עם רב בית הכנסת כדי שיוכל לשאת דברים בתפילת הבוקר של אותה השבת.
150:7.2 תושבי נצרת מעולם לא נודעו באדיקותם וצדקתם. בחלוף השנים, הלך הכפר והזדהם באמות המוסר הנמוכות של ציפורי השכנה. במהלך נערותו של ישוע ושנותיו כאדם צעיר, נחלק הכפר בדעתו כלפיו; המעבר שלו לכפר נחום עורר תרעומת רבה. ואף כי תושבי נצרת שמעו על מעשיו של הנגר שלהם משכבר הימים, הם נעלבו שהוא מעולם לא כלל את כפר הולדתו במסעות ההטפה הקודמים. הם אכן שמעו על הפרסום שזכה לו ישוע, אך רוב התושבים כעסו על כך שלא חולל את מעשיו המופלאים בעיר בחרותו. תושבי נצרת דיברו רבות על ישוע במשך חודשים, אך דעת הרוב לא נטתה לטובתו.
150:7.3 וכך זכה ׳המאסטר׳ לא לקבלת פנים אוהבת אלא ליחס עוין וביקורתי מאוד. וזה לא היה הכול. אויביו, אשר ידעו שהוא עתיד לבלות את השבת בנצרת ושיערו שהוא מתכנן לשאת דברים בבית הכנסת, שכרו כמות גדולה של בריונים גסים להציק לו ולגרום לצרות בכל דרך אפשרית.
150:7.4 רבים מחבריו הישנים של ישוע, וביניהם החזן המורה שאהב אותו בצעירותו, כבר הלכו לעולמם או עזבו את נצרת, והדור הצעיר יותר התמרמר על הפרסום לו זכה וקינא בו. הם לא זכרו את מסירותו למשפחתו בנערותו, והם ביקרו אותו במרירות על כך שלא ביקר את אחיו ואת אחיותיו הנשואות שהתגוררו בנצרת. גם גישתם של בני משפחתו של ישוע כלפיו תרמה להתגברות הטינה שחשו התושבים. האדוקים שבין היהודים אף התיימרו לבקר את ישוע משום שצעד מהר מדי אל בית הכנסת בדרך לתפילת הבוקר באותה השבת.
¶ 8. תפילת השבת
150:8.1 שבת זו הייתה יום יפהפה, ונצרת כולה, חברים כמו אויבים, התכנסה לשמוע את התושב לשעבר נושא דברים בבית הכנסת[32]. חלק גדול מחבורת השליחים נותרה מחוץ לבית הכנסת; לא היה מקום לכל מי שבא לשמוע אותו. כשהיה עוד איש צעיר, נשא ישוע דברים לעתים קרובות בבית התפילה הזה, ובזה הבוקר, כאשר מסר רב בית הכנסת לידיו את מגילת כתבי הקודש על-מנת שיקרא את השיעור, נדמה כי איש מן הנוכחים לא זכר שהיה זה בדיוק אותו כתב יד שהוא עצמו העניק לבית הכנסת.
150:8.2 התפילה באותו היום התנהלה ממש כפי שהיה בזמן שישוע היה נער. הוא עלה לדוכן הנואמים יחד עם הרב, והתפילה החלה בשתי הברכות הבאות: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה', אלוהינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ. עושֶׂה שָׁלום וּבורֵא אֶת הַכּל; הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. תִּתְבָּרַךְ ה' אלוהינוּ עַל כָּל שֶׁבַח מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ וְעַל מְאורֵי אור שֶׁיָּצַרְתָּ הֵמָּה יְפָאֲרוּךָ. סֶּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוצֵר הַמְּאורות.״
150:8.3 לאחר המתנה של רגע, המשיכו והתפללו: ״אַהֲבַת עולָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אלוהינוּ. חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדול וּבַעֲבוּר אֲבותֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בָךְ וַתְּלַמְּדֵמו חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן תְּחָנֵּנוּ אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן. רַחֵם נָא עָלֵינוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְותֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד. כִּי אֵל פּועֵל יְשׁוּעות אַתָּה, וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון. וְקֵרַבְתָּנוּ באמת לְשִׁמְךָ הַגָּדול – סלה - בְּאַהֲבָה לְהודות לָךְ וּלְיַחֶדְךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוחֵר בְּעַמּו יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה.״
150:8.4 ואז קראה הקהילה את קריאת השמע, הצהרת האמונה היהודית. קריאה זו כוללת ציטוט של מספר רב של פסוקים מן התורה המעידים על התכוונותם של המאמינים ליטול על עצמם עול מלכות שמים, ואף את עול המצוות, ביום ובלילה.
150:8.5 לאחר מכן נאמרה התפילה השלישית: ״אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אלוהינוּ וֵאלוהֵי אֲבותֵינוּ; מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבותֵינוּ; גּואֲלֵנוּ גּואֵל אֲבותֵינוּ. יוצְרֵנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ; פּודֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעולָם. הוּא שְׁמֶךָ וְאֵין לָנוּ עוד אלוהים זוּלָתְךָ. שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדול עַל שְׂפַת הַיָּם יַחַד כֻּלָּם הודוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ: ה' ימלוךְ לְעולָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל.״
150:8.6 רב בית הכנסת תפש אז את מקומו אל מול התיבה, או הארון , בו שמורים כתבי הקודש, והחל להתפלל את תשע עשרה הברכות. במקרים כמו היום, בהם היה רצוי לקצר את משך התפילה על-מנת שהאורח הנכבד יוכל לשאת דברים באריכות, נאמרו רק התפילה הראשונה והאחרונה. הראשונה הייתה: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה', אלוהינוּ וֵאלוהֵי אֲבותֵינוּ, אֱלוהֵי אַבְרָהָם. אֱלוהֵי יִצְחָק וֵאלוהֵי יַעֲקב. הָאֵל הַגָּדול הגיבור וְהַנּורָא. קונֵה הַכּל וְזוכֵר חַסְדֵי אָבות. וּמֵבִיא גּואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה. מֶלֶךְ עוזֵר וּמושִׁיעַ וּמָגֵן! בָּרוּךְ אַתָּה ה', מָגֵן אַבְרָהָם.״
150:8.7 ואז נאמרה התפילה האחרונה: ״שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם. וְטוֹב לְבָרֵךְ כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בכל עת ובכל שעה. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.״ הקהל לא התבונן ברב בעת התפילה. לאחר הברכות, נשא תפילה לא רשמית המתאימה למאורע, וכאשר כל תמו כל אלה, הצטרפה הקהילה כולה ואמרה אמן.
150:8.8 אז ניגש החזן לארון, הוציא מגילה ומסר לידי ישוע, על-מנת שיקרא את שיעור התורה[33]. נהוג היה לקרוא עד לשבעה אנשים, שכל אחד מהם היה קורא לפחות שלושה פסוקים מן התורה, אך הפעם לא נהגו כך, וניתן לאורח לקרוא שיעור לבחירתו. ישוע עמד, נטל את המגילה והחל לקרוא מספר דברים: ״כִּי המצווה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מצווךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא, לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וייקחהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא, לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לעשותוֹ[34].״
150:8.9 וכשסיים לקרוא מן התורה, פנה לספר ישעיהו והחל לקרוא:״רוּחַ אֲדֹנָי יֱהוֹה עָלָי יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵׂר ענווים[35]. שְׁלָחַנִי לַחֲבשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וּלְעִוְורִים פְּקַח-קוֹחַ לְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיְהוָֹה[36].״
150:8.10 סגר ישוע את הספר, ולאחר שמסר אותו לידי רב בית הכנסת, התיישב והחל לשאת דברים באזני הקהל. הוא החל את דבריו במילים: ״היום התממש הכתוב בפסוקים הללו[37].״ ואז דיבר ישוע במשך כמעט חמש עשרה דקות על ״בני ובנות האל.״ רבים מן הנוכחים אהבו את הדרשה והתפלאו על חכמתה וחינה[38][39].
150:8.11 בבית הכנסת היה נהוג שנושא הדרשה נשאר בתום התפילה, כך שהמעוניינים יוכלו לשאול אותו שאלות. וכך, בבוקר יום השבת הזה ירד ישוע לתוך הקהל אשר ניגש אליו לשאול שאלות. בתוך הקבוצה הזו היו אינדיבידואלים רבים שדעתם נסערה והם חיפשו צרות, ובשוליים הסתובבו האנשים המושחתים שנשכרו לגרום לישוע צרות. רבים מן השליחים והאוונגליסטים אשר נותרו בחוץ נדחקו כעת להיכנס לתוך בית הכנסת ובמהרה הבחינו בצרות המתרחשות. הם ביקשו להוביל את ׳המאסטר׳ הרחק משם, אך הוא סרב ללכת עמם.
¶ 9. הדחייה בנצרת
150:9.1 ישוע מצא עצמו בבית הכנסת מוקף בקהל גדול של אויבים ומעט מחסידיו, ובתשובה לשאלות הגסות ולהצקות המרושעות, העיר חצי בהומור: ״כן, אני בנו של יוסף; אני הנגר, ואינני מופתע שאתם מזכירים לי את הפתגם, ׳רופא, רפא את עצמך,׳ ושאתם מאתגרים אותי לעשות בנצרת את ששמעתם שעשיתי בכפר נחום; אך אני קורא לכם לזכור שאפילו התורה מצהירה על כך ׳שאין כבוד לנביא בעירו ובביתו[40].׳״[41]
150:9.2 הם המשיכו להציק לו, הפנו אליו אצבע מאשימה ואמרו: ״אתה חושב שאתה טוב מתושבי נצרת; התרחקת מאתנו, אך אחִיך עדיין פועל פשוט ואחיותיך חיות בקרבנו. אנחנו מכירים את אמך, מרים. איפה כולם היום? אנחנו שומעים עליך דברים גדולים, אך כשאתה חוזר, אתה לא מחולל שום נס.״ ענה להם ישוע: ״אני אוהב את תושבי העיר בה גדלתי, והייתי שמח אילו כולכם הייתם באים בשערי מלכות שמים, אך נפלאות דרכי האל. החסד נעשה בתגובה לאמונה חיה של אלה שיקבלוהו[42].״
150:9.3 אלמלא טעות טקטית של אחד משליחיו, שמעון הקנאי, היה ישוע מצליח להתנהל מול ההמון בטוב, והיה מרסן אפילו את האלימים שבאויביו. שמעון ונחור ,אחד האוונגליסטים הצעירים, אספו בינתיים מקרב ההמון קבוצה של חבריו הישנים של ישוע, והחלו בתקיפות להודיע לאויביו של ׳המאסטר׳ ללכת משם. זה מכבר לימד ישוע את השליחים שמענה רך ישיב חמה, אך חסידיו לא היו רגילים לראות את המורה האהוב, לו קראו מרצונם ׳מאסטר׳, מקבל יחס לא ראוי ומביש שכזה[43]. זה היה יותר מדי עבורם, והם פשוט נתנו ביטוי לתרעומת חזקה וזועמת. כל אלה גרמו לרוח האספסוף להתעורר בקרב הקבוצה הגסה והשפלה הזו. וכך, בהנהגת אלה שנשכרו לכך, תפשו הבריונים את ישוע, דחקו אותו מחוץ לבית הכנסת ואל מצוק סמוך, שם חשבו להשליכו מטה למותו. אך ממש בעת שעמדו להשליך אותו מטה, נפנה ישוע לפתע אל שוביו ושילב בשקט את ידיו[44]. הוא לא אמר דבר, אך חבריו נדהמו כאשר החל לצעוד קדימה וההמון פתח לו דרך לצעוד ללא הפרעה.
150:9.4 ישוע, ושליחיו אחריו, המשיכו אל עבר המחנה. שם סופר הסיפור כולו[45]. במצוות ישוע, החלו כבר באותו הערב בהכנות לצאת חזרה לכפר נחום. סיומו הסוער של מסע ההטפה השלישי גרם להתפכחות בקרב חסידיו של ישוע. הם החלו להבין את משמעות חלק מן הדברים שלימד; הם החלו להבין את העובדה שהמלכות תבוא רק לאחר הרבה צער ואכזבות מרות רבות.
150:9.5 הם עזבו את נצרת ביום ראשון בבוקר, והלכו בדרכים שונות, עד שנקבצו כולם בבית צידה בצהרי יום חמישי, ה-10 במרץ. הקבוצה שהתאספה התפכחה והפכה לקבוצת מטיפי בשורת אמת רצינית ושקולה ומפוכחת, ולא חבורה נלהבת של צלבנים כובשים ומנצחים.
¶ הפניות
- ↑ מושחים חולים בשמן: מר 6:13b; יע 5:14.
- ↑ סיור הטפה שלישי: מתי 9:35; לו 8:1.
- ↑ חיל הנשים: לו 8:2-3.
- ↑ מימון הנשים: לו 8:3b.
- ↑ שוויון בני אדם: דה ב׳ 19:7; איוב 34:19; בן-ס 35:12; השל 10:34; הר 2:11; הג 2:6; הג 3:28; הא 6:9; הק 3:11.
- ↑ השקפתו של פול על נשים: הק א׳ 11:1-15; הק א׳ 14:34-35; טי א׳ 2:9-12; פט א׳ 3:1-6.
- ↑ נשים נאמנות: מתי 27:55-56,61; מר 15:40-41,47; לו 8:2-3; לו 23:49; לו 24:10-11; יוח 19:25.
- ↑ ג'ואנה, אשתו של חוזה: לו 8:3.
- ↑ אמונות טפלות בכוכבים: מתי 2:1-2.
- ↑ שליחים מתאספים: מתי 10:1; מר 3:14-15; לו 9:1-2.
- ↑ קציר בשפע, פועלים מעטים: מתי 9:37-38; לו 10:2.
- ↑ שלח שליחים שניים שניים: מר 6:7; לו 10:1.
- ↑ שליחים בשם: מתי 10:2-4; מר 3:16-19; לו 6:14-16; השל 1:13.
- ↑ להטיף לבית ישראל: מתי 10:5-7.
- ↑ יחסי אדון ומשרת: מתי 10:24-25a; לו 6:40; יוח 13:16; יוח 15:20.
- ↑ בעל זבוב: מתי 10:25b.
- ↑ שום דבר לא נסתר שלא יידע: מתי 10:26-28; לו 12:2-5.
- ↑ דרורים נופלים; שערות ראשך ממוספרות: מתי 10:29-31; לו 12:6-7.
- ↑ אין שלום, אלא צער עלי אדמות: מתי 10:34-37a; לו 12:51-53.
- ↑ אוהב את הבשורה יותר מאשר משפחה: לו 14:26.
- ↑ השליחים עוזבים ללמד: מר 6:12-13; לו 9:6.
- ↑ בשורת המלכות: מתי 4:23; מתי 9:35; מתי 24:14; מר 1:14-15. ישועה: להאמין, לקבל: יוח 1:12; הר 3:21--4:5.
- ↑ פשוט יחיה באמונה: חב 2:4.
- ↑ באדון יש לי צדקה: יש 45:24.
- ↑ הזרועות שלי עוטפות אנשים: יש 51:5.
- ↑ נשמה שמחה באהבת אלוהים: יש 61:10.
- ↑ ה' צדקנו: יר 23:6; יר 33:16.
- ↑ הלבישו את הבן בחלוק האלוהי: יש 61:10; זכ 3:4.
- ↑ ישועה, מתנה שגילתה בנים: הא 2:8.
- ↑ נשמר באמונה: מר 16:16; יוח 3:36; השל 13:39; הר 5:1; הג 3:24.
- ↑ חזרה לנצרת: מר 6:1; לו 4:16a.
- ↑ קהל בבית הכנסת: מתי 13:54a; מר 6:2a; לו 4:16b.
- ↑ ישו מסר מגילה: לו 4:17a.
- ↑ מצוות לא נסתרה: דב 30:11-14.
- ↑ ישוע קורא נביאים: לו 4:17-19.
- ↑ רוח האדון עלי: יש 61:1-2a.
- ↑ היום מתגשמים כתבי קודש: לו 4:21.
- ↑ אנשים מרוצים: לו 4:20-22a.
- ↑ אנשים נדהמים: מתי 13:54b; מר 6:2b.
- ↑ ההתנגדות גוברת: מתי 13:55-57; מר 6:3-4; לו 4:22b-24.
- ↑ ישוע מצטט כתבי קודש: יוח 4:44.
- ↑ בלי ניסים: מתי 13:58; מר 6:5-6.
- ↑ תשובה רכה מעוררת כעס: מש 15:1.
- ↑ ישו בורח מאספסוף: לו 4:28-30.
- ↑ חזרה לכפר נחום: לו 4:31.