171:0.1 למחרת הדרשה הזכורה לטוב על ״מלכות השמים,״ הכריז ישוע שלמחרת יצאו הוא והשליחים לעשות את הפסח בירושלים ויבקרו בערים רבות בפראה בדרכם לשם[1][2].
171:0.2 הנאום על המלכות וההכרזה שהוא מתכוון לחגוג את הפסח גרם לחסידיו לחשוב שהוא מתכוון לעלות לירושלים על-מנת לכונן את המלכות העליונה של היהודים בעולם. בלי תלות למה שאמר ישוע בנוגע לאופייה הבלתי-חומרי של המלכות, הוא לא הצליח לשרש לגמרי ממוחותיהם של היהודים שהאזינו לו את הרעיון שהמשיח עתיד לכונן ממשלה לאומית מסוג שהוא שמרכזה בירושלים.
171:0.3 מרבית חסידיו רק התבלבלו יותר ממה שאמר ישוע בדרשה באותה השבת; רק מעטים ראו את האור שבדרשת ׳המאסטר׳. המנהיגים הבינו מעט ממה שלימד אודות המלכות הפנימית, ״מלכות השמים שבתוככם,״ אך הם גם ידעו שדיבר על מלכות אחרת, עתידית, והם האמינו שהוא עולה לירושלים על-מנת לכונן מלכות זו[3]. הם עדיין נתלו בתקווה זו אפילו כאשר נכזבה ציפייתם, כאשר דחו אותו היהודים, וכאשר הושמדה ירושלים כליל מאוחר יותר והאמינו בכנות ׳שהמאסטר׳ ישוב בקרוב לעולם בכוח גדול ובהדר מלכות על-מנת לכונן את המלכות המובטחת.
171:0.4 היה זה בשעות אחר הצהריים של יום ראשון זה ששלומית, אמם של יעקב ויוחנן זבדיה, באה לישוע ופנתה אליו כפנות אישה לשליט מזרחי. היא ביקשה את ישוע להבטיח מראש כי ייענה לכל בקשותיה[4]. אך ׳המאסטר׳ לא הסכים לכך; במקום זאת, שאל אותה, ״מה תרצי שאעשה עבורך?״ ענתה לו שלומית: ״׳מאסטר׳, כעת שאתה עולה לירושלים לכונן את המלכות, אבקשך להבטיח מראש שבנַי אלה יתכבדו אצלך, האחד יישב במלכות לימינך ואילו האחר יישב לשמאלך.״
171:0.5 כאשר שמע ישוע את בקשת שלומית, אמר: ״אישה, אינך יודעת את אשר תבקשי.״ ואז, התבונן הישר לעיניהם של שני השליחים מבקשי הכבוד ואמר: ״בגלל שאני מכיר אתכם מזמן ואוהב אתכם מזמן; בגלל שאפילו חייתי בבית אמכם; בגלל שאנדראס הציב אתכם להיות לצדי בכל עת; בגלל כל אלה אתם מרשים לאמכם לבוא אלי בסתר ולבקש בקשה בלתי ראויה זו. תנו לי לשאול אתכם: האם תוכלו לשתות מן הכוס שעתיד אני ללגום ממנה?״ בלא מחשבה, ענו יעקב ויוחנן, ״כן, ׳מאסטר׳, נוכל.״ אמר ישוע: ״מעציב אותי שאינכם יודעים מדוע אנו עולים לירושלים; מעציב אותי שאינכם מבינים את טיבהּ של מלכותי; אני מאוכזב מכך שהבאתם את אמכם לבקש זאת ממני; אך אני יודע שבלבכם אתם אוהבים אותי; משום כך אכריז שאכן תשתו מכוס המרורים ותחלקו בהשפלה שלי, אך לא אוכל להושיב אתכם מימיני ומשמאלי. כבוד זה שמור לאלה שבחר ׳אבי׳[5].״
171:0.6 עד אז סיפר מישהו על המפגש הזה לפטרוס ולשאר השליחים והם כעסו על יעקב ויוחנן שביקשו להתכבד לפניהם, ושהלכו עם אימם בסתר לבקש זאת. כשהחלו להתווכח בינם לבין עצמם, כינס אותם ישוע יחד ואמר: ״אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שָׂרֵי הגויים רודִים בָּהֶם וְהַגְּדוֹלִים שֹׁלְטִים עֲלֵיהֶם. לא כך יהיה במלכות השמים. כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת. וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם עָבֶד. כַּאֲשֶׁר ׳בֶּן הָאָדָם׳ לֹא בָא לְמַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּהוּ כִּי אִם לְשָׁרֵת; וכעת אעלה לירושלים לָתֵת אֶת נַפְשׁי בעשות רצון ׳האב׳ ובשירות אחי.״ שמעו השליחים דברים אלה ופרשו להתפלל. באותו ערב, בשל השתדלותו של פטרוס, התנצלו יעקב ויוחנן כראוי בפני העשרה והיחסים הטובים חזרו לשרור ביניהם.[6]
171:0.7 כאשר ביקשו להיות לימינו ולשמאלו של ישוע בירושלים, לא שיערו בני זבדיה שפחות מחודש יחלוף והמורה האהוב ייתלה על צלב רומי כשגנב גוסס מצדו האחד וחוטא מצדו האחר. אמם, אשר הייתה נוכחת בצליבה, זכרה היטב את בקשתה המטופשת מישוע בפלה ואת חוסר התבונה בה ביקשה שיכבד את בניה השליחים.
¶ 1. היציאה מפלה
171:1.1 בבוקר יום שני, ה-13 במרץ, יצאו ישוע ושניים עשר שליחיו בפעם האחרונה מן המחנה בפלה. הם יצאו דרומה והחלו במסעם דרך ערי דרום פראה, שם פעלו אבנר ועמיתיו. הם בילו יותר משבועיים בביקור אצל חבורת השבעים ומשם עלו הישר לירושלים, לחגיגות הפסח.
171:1.2 עת יצא ׳המאסטר׳ מפֵּלה, עקבו אחריו כאלף מן התלמידים ששהו במחנה לצד שליחיו. בערך מחצית מהם עזבו אותו בדרך ליריחו, לאחר שהבינו שפניו מועדות לחשבון ולאחר ששמעו את הדרשה על ״מהו המחיר.״ אלה המשיכו לירושלים, ואילו האחרים עקבו אחריו במשך שבועיים וביקרו יחד עמו בערי דרום פראה.
171:1.3 ככלל, הבינו רוב חסידיו הקרובים של ישוע שהמחנה בפלה ננטש, אך לאמתו של דבר סברו שעובדה זו מעידה על כך ׳שהמאסטר׳ התכוון לעלות לירושלים ולטעון לכס המלך דוד. החלק הארי של חסידיו לא הצליח מעודו לתפוש שום מושג אחר אודות המלכות; בלא קשר למה שלימד אותם, הם לא הסכימו לזנוח את הרעיון היהודי ביחס למלכות.
171:1.4 בהתאם להוראות שקיבל מן השליח אנדראס, סגר דוד זבדיה את מחנה האורחים בפלה ביום רביעי, ה-15 במרץ. באותה עת התארחו בו כארבעת אלפים מבקרים, נוסף לכאלף שהתארחו עם השליחים במה שכונה מחנה המורים והלכו דרומה יחד עם השניים עשר. על אף סלידתו מן הרעיון, מכר דוד את כל הציוד למספר רב של קונים, עלה עם התמורה לירושלים ומאוחר יותר הפקיד אותה בידי יהודה איש-קריות.
171:1.5 דוד נכח בירושלים בשבוע הטרגי האחרון, ונטל עמו את אמו חזרה לבית צידה לאחר הצליבה. בעודו ממתין לישוע ולשליחים, עצר דוד בבית עניא אצל אלעזר ונסער מאוד בשל האופן בו החלו הפרושים לרדוף ולהציק לו לאחר תחייתו מן המתים. אנדראס הנחה את דוד לסיים את פעולתו של שירות השליחים; עבור רבים, היה זה סימן לרשאית כינונהּ של המלכות בירושלים. דוד נותר ללא תעסוקה, והחליט למנות את עצמו לשומר ראשו של אלעזר כאשר זה נס בבהלה לפילדלפיה. וכך, זמן מה לאחר תחייתו של ישוע מן המתים ולאחר מות אמו, עבר דוד לפילדלפיה. בהתחלה סייע למרתה ומרים למכור את נכסי הנדל״ן שברשותן; ושם, יחד עם אבנר ואלעזר, חיי את שארית חייו והפך למנהל הפיננסי של כלל נכסיה המרובים של המלכות, אשר מרכזהּ בימי חייו של אבנר היה בפילדלפיה.
171:1.6 זמן קצר לאחר שהושמדה ירושלים, הפכה אנטיוכיה למטה של הנצרות של פאולוס, ואילו פילדלפיה נותרה המרכז של מלכות השמים של אבנר. גרסתו של פאולוס לתורתו של ישוע ולחייו נפוצה מאנטיוכיה לכל רחבי העולם המערבי; הגרסה של אבנר למלכות המשים נפוצה מפילדלפיה באמצעות שליחיו שיצאו לכל רחבי מסופוטמיה וחצי האי ערב, עד לימים המאוחרים יותר כאשר השליחים הללו, שלא אבו להתפשר על תורת ישוע, נכנעו אל מול עלייתו הפתאומית של האיסלם.
¶ 2. על מהו המחיר
171:2.1 כאשר הגיעו ישוע והחבורה בת כאלף חסידים שעקבה אחריו למצר בית עניא שבירדן, אשר כונתה לעתים בית בָּרַה, הבינו תלמידיו שהוא איננו מתכוון לעלות הישר לירושלים[7]. בעודם מהססים ודנים בינם לבין עצמם, עלה ישוע על סלע ענק ונשא באזניהם את הדרשה אשר נודעה לאחר מכן בשם ״על מהו המחיר[8][9].״ כה אמר ׳המאסטר׳:
171:2.2 ״כל מי שיילך אחרי מכאן ואילך חייב להיות מוכן לשלם את המחיר של הקדשה מלאה לעשיית רצון ׳אבי׳. כל מי שחפץ להיות תלמידי, חייב להיות נכון לנטוש את אביו, אמו, אשתו, ילדיו, אחיו ואחיותיו. כל מי שיבקש כעת להיות תלמידי חייב להיות מוכן להקריב את חייו ממש כשם ׳שבן האדם׳ עתיד למסור את נפשו להשלמת המשימה של עשיית רצון ׳האב׳ על-פני האדמה ובדמות בשר ודם.
171:2.3 ״לא תוכלו להיות תלמידי אם לא תהיו נכונים לשלם את מלוא המחיר[10]. לפני שתמשיכו הלאה, חייב כל אחד מכם לשבת ולהעריך את מחיר היותו תלמידי. כִּי מִי מִכֶּם הֶחָפֵץ לִבְנוֹת מִגְדָּל לֹא יֵשֵׁב רִאשׁוֹנָה וִיחַשֵּׁב אֶת הַהוֹצָאוֹת אִם הַשֵׂג תַּשִׂיג יָדוֹ לְהַשְׁלִימוֹ? פֶּן יְיַסֵּד וְלֹא יוּכַל לְכַלּתוֹ וְהָיָה כָּל רֹאָיו יָקוּמוּ וְלָעֲגוּ לוֹ לֵאמֹר, ׳הָאִישׁ הַזֶּה הֵחֵל לִבְנוֹת וְלֹא יָכול לְכַלּוֹת[11].׳ אוֹ מִי הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּם לְהִתְגָּרוֹת מִלְחָמָה בְּמֶלֶךְ אַחֵר וְלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה ויתייעץ אִם יוּכַל לַעֲרֹךְ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לִקְרַאת הַבָּא עָלָיו בְּעֶשְׂרִים אָלֶף? וְאִם לֹא יוּכַל וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים בְּעוֹדֶנּוּ מֵרָחוֹק לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם.[12]
171:2.4 ״כעת, אפוא, יישב נא כל אחד מכם ויעריך את מחיר היותו תלמידִי. מכאן ואילך, לא תוכלו לעקוב אחרינו, להאזין לשיעור ולראות את המעשה; תידרשו לעמוד אל מול רדיפות מרות ולהעיד על בשורה זו אל מול אכזבה עמוקה. אם לא תהיו מוכנים לוותר על כל אשר לכם, אינכם ראויים להיות תלמידִי[13]. אם כבר רכשתם שליטה על עצמכם פנימה בלב, אין לכם ממה לחשוש מן הניצחון אשר יידרש מכם כלפי חוץ כאשר ידחו הכוהנים הראשיים והצדוקים את ׳בן האדם׳ וימסרו אותו לידי חסרי האמונה הלועגים.
171:2.5 ״כעת עליכם לבחון את עצמכם פנימה ולמצוא מה מניע אתכם להיות תלמידי[14]. אם תבקשו כבוד ותהילה, אם אתם עסוקים בענייני העולם, אינכם אלא כמלח תפל[15]. ואם טוֹב הַמֶּלַח וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יְתֻקָּן? גַּם לָאֲדָמָה גַּם לַדֹּמֶן לֹא יִצְלַח; הַחוּצָה יַשְׁלִיכֻהוּ. כעת הזהרתי אתכם, שובו בשלום לבתיכם אם אינכם מוכנים לשתות מן הכוס שמכינים כעת. שוב ושוב אמרתי לכם שמלכותי איננה מן העולם הזה, אך לא האמנתם לי. מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע את דברי.״
171:2.6 מיד לאחר דבריו אלה, הוביל ישוע את השניים עשר אל עבר חשבון. אחריהם הלכו כחמש מאות איש. לאחר הפסקה קצרה, עלתה המחצית השנייה של ההמון לירושלים. גם שליחיו וגם המובילים בתלמידיו, הרהרו רבות במילים הללו. אך הם המשיכו להאמין שלאחר תקופה קצרה זו של קושי ומבחן תכונן וודאי המלכות בקווים הכלליים של מה שייחלו לו משכבר.
¶ 3. המסע בפראה
171:3.1 במשך יתר משבועיים, הלכו ברחבי דרום פראה ישוע והשניים עשר ובעקבותיהם המון בן כמה מאות תלמידים. הם ביקרו בכל העיירות בן פעלו השִבעים. באזור חיו גויים רבים, ומכיוון שאך מעטים התכוונו לעלות לירושלים לפסח, מבשרי המלכות המשיכו לפעול, ללמד ולהטיף.
171:3.2 ישוע נפגש עם אבנר בחשבון, ואנדראס הנחה את השבעים להמשיך ולפעול ללא הפסקה במהלך הפסח; ישוע הציע שהשליחים ימשיכו לפעול בלא קשר למה שעתיד להתרחש בירושלים. הוא ייעץ לאבנר להתיר לסגל הנשים, לפחות לאלה שחפצו בכך, לעלות לירושלים לפסח. הייתה זו הפעם האחרונה בא ראה אבנר את ישוע בגוף. ברכת הפרידה שלו מאבנר הייתה: ״בני, אני יודע שאתה תהיה נאמן למלכות, ואני מתפלל ׳שהאב׳ ייתן לך את החכמה לאהוב ולהבין את אחיך.״
171:3.3 בעודם צועדים מעיר לעיר, רבים מאלה שעקבו אחריהם נטשו ועלו לירושלים. עד לזמן שבו יצא ישוע לחג הפסח, יום יום התמעט מספר אלה שהלכו אחריהם וירד לפחות ממאתיים.
171:3.4 השליחים הבינו שישוע מתכוון לעלות לירושלים לפסח. הם ידעו שהסנהדרין הכריזה עליו כבן מוות ושלחה הודעה כאמור לכל קהילות ישראל באשר הן. כל מי שידע על מקום הימצאו הצטווה לדווח על כך לסנהדרין; ואף-על-פי-כן ולמרות כל זאת, הם לא חששו כמו בפעם ההיא בה הכריז בפילדלפיה שהוא הולך לבית עניא לבקר את אלעזר. השינוי שחל בגישתם, מפחד גדול לצפייה שקטה, נבע בעיקר בשל תחייתו של אלעזר מן המתים. הם הגיעו למסקנה שישוע יכול בשעת חירום להשתמש בעוצמתו האלוהית ולבייש את אויביו. תקווה זו, אליה נלוותה האמונה העמוקה והבשלה יותר בעליונותו הרוחנית של ׳המאסטר׳, גרמה לחסידיו הקרובים להפגין כלפי חוץ אומץ. הם עמדו כעת ללכת בעקבותיו לירושלים אל מול ההכרזה הציבורית של הסנהדרין כי עליו למות.
171:3.5 מרבית שליחיו ורבים מן החסידים במעגל הקרוב לא האמינו שישוע יכול באמת למות; הם האמינו שהוא ״התחייה והחיים,״ סברו שהוא בן אלמוות ושכבר הכניע את המוות[16].
¶ 4. מלמדים בבית רמתה
171:4.1 לאחר שהשלימו את מסעם בערי דרום פראה ועשו את דרכם לירושלים, חנו ישוע וחסידיו בערב יום רביעי, ה-29 במרץ, בבית רמתה. במהלך הלילה בו שהו בבית רמתה ששמעון הקנאי ושמעון פטרוס קיבלו לידיהם יותר ממאה חרבות, כפי שתכננו מבעוד מועד. הם חילקו את החרבות לכל מי שחפץ לקבלן וחגרו אותן בסתר מתחת לשכמותיהם. שמעון פטרוס עדיין חגר את חרבו בליל הבגידה של ׳המאסטר׳ בגן.
171:4.2 מוקדם בבוקר יום חמישי, לפני שאחרים התעוררו, קרא ישוע את אנדראס אליו ואמר: ״הער את אחיך! אני רוצה לומר להם משהו.״ ישוע ידע אודות החרבות ומי מבין שליחיו נשא אותן, אך הוא מעולם לא גילה להם שידע על כל אלה. לאחר שאנדראס העיר את עמיתיו והם נקבצו בפרטיות, אמר להם ישוע: ״ילדי, אתם הייתם איתי זה זמן רב, ולימדתי אתכם הרבה דברים שתזדקקו להם כעת. אבל עכשיו אני מזהיר אתכם – במבחנים שאנו עומדים לעבור, אל תבטחו בחוסר הוודאות של הגוף ואל תסתמכו על המגננה השבירה של האדם. קראתי לכם שוב באופן פרטי כדי להגיד לכם בפשטות כי אנו עולים לירושלים, ואתם יודעים ׳שבן האדם׳ נידון בה למוות. שוב אומר לכם כי ׳בן האדם׳ יימסר לידי הכוהנים הראשיים ומנהיגי הדת; שהם יחרצו את דינו וימסרו אותו לגויים. ואלה יהתלו ׳בבן האדם׳ ואפילו ירקו בפניו ויתעללו בו. ולאחר שימיתו את ׳בן האדם׳, אל נא תחששו, כי אני מכריז באזניכם שביום השלישי קום יקום[17]. זכרו כל אלה. זכרו את הזהרתי זו.״
171:4.3 ושוב הוכו השליחים בתדהמה; אך הם לא הצליחו לגרום לעצמם להתייחס לדבריו כפשוטם; הם לא הצליחו להבין ׳שהמאסטר׳ התכוון בדיוק למה שאמר[18]. אמונתם העיקשת במלכות בת-חלוף על-פני האדמה אשר מרכזה בירושלים, עיוורה אותם במידה כזו שפשוט לא יכלו – לא הרשו לעצמם – לקבל את דבריו כפשוטם. כל אותו היום הם הרהרו בכך והפכו בדעתם - למה יכול היה ׳המאסטר׳ להתכוון בדבריו המוזרים. אך איש מהם לא העז לשאול אותו בנוגע לדבריו. רק לאחר מותו, הבינו השליחים הנבוכים ׳שהמאסטר׳ דיבר אליהם בפשטות ובישירות משום שצפה את צליבתו שלו עצמו.
171:4.4 מעט לאחר ארוחת הבוקר, כאן בבית רמתה, ניגשו כמה פרושים שאהדו את ישוע ואמרו לו: ״ברח מהר מכאן. הורדוס גמר אומר לרצוח אותך, ממש כפי שעשה ליוחנן. הוא חושש מהתקוממות של העם והחליט להרוג אותך[19]. אנחנו באים להזהיר אותך כדי שתוכל לברוח.״
171:4.5 היה זה נכון בחלקו. תחייתו של אלעזר מן המתים הפחידה והדאיגה את הורדוס. הוא ידע שהסנהדרין העזה לצוות על מותו של ישוע אפילו בטרם נשפט, והורדוס גמר אומר בלבו או להרוג את ישוע או לסלק אותו ממחוז שלטונו. מכיוון שפחד ממנו מאוד, הוא באמת קיווה לסלק אותו. הוא קיווה שלא ייאלץ להוציא אותו להורג.
171:4.6 ענה ישוע לאחר ששמע את דברי הפרושים: ״אני מכיר היטב את הפחד של הורדוס מבשורת המלכות. אך אל תטעו, הוא יעדיף ׳שבן האדם׳ יעלה לירושלים, ושהכוהנים הראשיים יענו אותו ויוציאו אותו להורג; לאחר שהכתים את ידיו בדמו של יוחנן, אין הוא שש להיות אחראי למותו של ׳בן האדם׳. על-כן, לכו לשועל הזה ואמרו לו ׳שבן האדם׳ מטיף היום בפראה, הולך מחר ליהודה, ולאחר מספר ימים תושלם לגמרי משימתו על-פני האדמה והוא יתכונן לעלות ׳לאב׳[20].״
171:4.7 אז נפנה ישוע אל השליחים ואמר: ״משכבר הימים הומתו הנביאים בירושלים, ואך ראוי ׳שבן האדם׳ יעלה לעיר בה נמצא בית ׳האב׳ ויועלה כקורבן הצביעות האנושית, הדעות הקדומות הדתיות והעיוורון הרוחני. יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם ההורגת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסּוקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ. כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כתרנגולת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת אפרוחיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם[21]. הִנֵּה בֵיתְכֶם ייעזב לָכֶם שָׁמֵם[22]. כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי. תבקשוני ולא תמצאוני.״ ולאחר דברים אלה, נפנה לאלה שסביבו ואמר: ״אף-על-פי-כן, נעלה לירושלים לחגיגות הפסח ונעשה את שנדרש מאתנו כדי למלא את רצון ׳האב׳ שבשמים.״
171:4.8 קבוצת המאמינים שהלכה באותו יום אחר ישוע ליריחו הייתה מבולבלת ונבוכה. השליחים הצליחו להבחין רק בנימה מסוימת של ניצחון בהכרזותיו של ישוע בנוגע למלכות; הם פשוט לא הצליחו להביא את עצמם למקום בו היו נכונים לתפוש את האזהרות בנוגע לצרה הממשמשת ובאה. כאשר דיבר ישוע על ״לקום ביום השלישי,״ הם נתפשו לכך כאל הוכחה ברורה לניצחון המלכות לאחר קרב התחלתי ולא נעים עם מנהיגי היהודים[23]. עבור היהודים, משמעות הביטוי הנפוץ ״היום השלישי״ הייתה של ״מיד״ או ״מעט לאחר מכן״. כאשר דיבר ישוע על ״קימה,״ הם סברו שהוא התייחס ״לכינונה של המלכות.״
171:4.9 המאמינים הללו קיבלו את ישוע כמשיח, והיהודים לא הכירו כלל במציאות של משיח סובל. הם לא הבינו שבמותו עתיד ישוע להגשים דברים רבים שלעולם לא היה מצליח להגשים בחייו. ואף כי מה שהעניק לשליחים את האומץ לעלות לירושלים הייתה תחייתו של אלעזר, הזיכרון שניחם את ׳המאסטר׳ עצמו בתקופה המאתגרת ביותר של משימת המתת שלו, היה זיכרון הטרנספיגורציה.
¶ 5. העיוור ביריחו
171:5.1 בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום חמישי, ה-30 במרץ, החבורה בראשה צעדו ישוע והשליחים, וכמאתיים איש בעקבותיהם, התקרבו לחומות יריחו[24]. כשהתקרבו לשערי העיר, פגשו קבוצת קבצנים וביניהם אדם בשם בָּרְתִימאוּס, זקן אשר התעוור בצעירותו[25]. העיוור שמע רבות על ישוע וידע על כך שריפא את יאשיהו העיוור בירושלים. לא נודע לו על הביקור האחרון של ישוע ביריחו עד שכבר היה בדרכו לבית עניא. ברתימאוס החליט שהוא לא ייתן לישוע לבקר שוב ביריחו בלא שיבקש ממנו להשיב לו את מאור עיניו.
171:5.2 החדשות אודות התקרבותו של ישוע נפוצו ברחבי יריחו, ומאות מתושביה יצאו לקבל את פניו. כאשר ההמון ליווה חזרה את ׳המאסטר׳ לעיר, שמע ברתימאוס את הלמות הצעדים הכבדים וידע שמשהו בלתי שגרתי מתרחש. הוא שאל אנשים שעמדו לידו לפשר הדבר. אחד מן הקבצנים ענה, ״ישוע מנצרת חולף לידינו[26].״ כאשר שמע ברתימאוס שישוע מתקרב, נשא את קולו והחל לצעוק, ״ישוע, ישוע, רחם עלי!״ הוא המשיך לצעוק יותר ויותר חזק, וכמה מאלה שהיו בסמוך לישוע ניגשו אליו וגערו בו, ביקשו ממנו להשתתק; אך ללא הואיל; הוא המשיך לצעוק יותר ובקול רם יותר.
171:5.3 ישוע נעצר כאשר שמע את זעקות העיוור. כאשר ראה אותו, אמר לחבריו, ״הביאו את האדם אלי.״ הם נגשו לברתימאוס ואמרו לו: ״תתנהג יפה; בוא אתנו, כי ׳המאסטר׳ קורא לך.״ שמע ברתימאוס את המילים הללו, השליך הצדה את מעילו, קפץ לאמצע הדרך ואלה שסמוך לו הובילו אותו לישוע. פנה ישוע לברתימאוס ואמר: ״מַה תִּרְצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לָּךְ?״ ענה לו העיוור, ״אֲדֹנִי אֲשֶׁר תִּפָּקַחְנָה עֵינָי.״ שמע ישוע את בקשת האיש וראה את אמונתו, ואמר׃ ״תִּפָּקַחְנָה עֵינֶיךָ; לך לדרכך; אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ[27].״ מיד נפקחו עיניו, והוא נותר לצד ישוע להלל את אלוהים, עד ליום המחרת, כאשר יצא ישוע לירושלים והוא צעד לפני ההמון והכריז באוזני כל כיצד שב אליו מאור עיניו ביריחו.
¶ 6. הביקור אצל זָכִּי
171:6.1 סמוך לשעת השקיעה נכנסה תהלוכת ׳המאסטר׳ ליריחו, והוא החליט ללון את הלילה בהּ. כשחלף ישוע ליד בית המכס, היה בו באותה העת זכי, המוכס הראשי, או גובה המס. הוא מאוד רצה לפגוש את ישוע. המוכס הראשי היה אדם אמיד מאוד ושמע רבות אודות הנביא מן הגליל. הוא החליט לגלות איזה מן אדם היה בפעם הבא בה יבקר ביריחו; וכך, ביקש זכי לחצות ההמון ולא צלח, הם היו רבים מדי, ובשל קומתו הנמוכה לא הצליח לראות מעל לראשיהם. וכך, הלך המוכס הראשי אחר ההמון עד סמוך למרכז העיר, לא רחוק מביתו. כשהבין שלא יוכל לחדור את ההמון, ומכיוון שחשש שמא ישוע פשוט יחלוף דרך העיר בלא שיעצור בה, רץ הוא קדימה וטיפס על ענפיו של שקמה אשר צמח מעל לדרך[28]. הוא ידע שכך יוכל להיטיב להתבונן ׳במאסטר׳ בעודו חולף. והוא לא התאכזב, שכן כאשר עבר שם ישוע הוא עצר, התבונן למעלה בזכי ואמר, ״הזדרז ורד, זכי, כי הלילה אני חייב ללון בביתך[29].״ זכי נדהם לשמע הדברים וכמעט נפל מרוב המהירות בה ירד. הוא ניגש לישוע והביע את אושרו הגדול על כך שזה נאות ללון בביתו.
171:6.2 הם הלכו מיד לבית זכי, ותושבי יריחו הופתעו מאוד מכך שישוע הסכים להתגורר אצל המוכס הראשי. וכאשר ׳המאסטר׳ ושליחיו עמדו במפתן דלת ביתו של זכי, אמר אחד מן הפרושים תושבי יריחו שעמד בסמוך: ״תראו איך הוא הולך להתגורר עם חוטא, עם כופר בן אברהם שסוחט ושודד את בני עמו.״ שמע זאת ישוע, השפיל מבטו אל זכי וחייך. אז עמד זכי על שרפרף ואמר: ״ תושבי יריחו, הקשיבו לי! אולי אני חוטא ומוכס, אך המורה הגדול בא לון בביתי; ולפני שיבוא בשעריו, אני מכריז באוזניכם שאני אתרום את מחצית מרכושי לעניים, והחל ממחר בבוקר, אם גביתי ממאן דהו שלא כדין, אשיב לו פי ארבעה. אני מבקש גאולה בכל לבי ומאודי ומבקש ללמוד לחיות ביושר תחת עינו הפקוחה של האל.״[30]
171:6.3 כאר סיים זכי את דבריו, אמר ישוע: ״הגאולה אכן באה היום לבית זה, ואתה אכן הפכת לבן אברהם.״ ישוע נפנה לקהל שסבב אותם ואמר: ״ואל תתפלאו ממה שאומר ואל תיעלבו ממה שאעשה, כי זה מכבר הכרזתי ׳שבן האדם׳ בא לגאול את שאבד[31].״
171:6.4 באותו לילה לנו בביתו של זכי. למחרת, קמו ועשו את דרכם במעלה ״דרך השודדים״ לבית עניא, ולחגיגות הפסח בירושלים.
¶ 7. ״ בדרכו של ישוע ״
171:7.1 ישוע שימח את כל אשר ראה בדרכו. הוא היה מלא בחסד ובאמת[32]. עמיתיו לא הפסיקו להתפעל ממילות החסד שבקעו מפיו. אפשר לטפח חינניות, אך טוב הלב הינו הנינוח של הרֵעות שנובעת מנשמה גדושה באהבה.
171:7.2 טוּב הלב תמיד מזכה בכבוד, אך כאשר הוא נעדר את החסד, לעתים קרובות יוצר דחיה. הטוּב מושך רק כאשר הוא מלא בחסד. הטוּב מועיל רק כאשר הוא מושך.
171:7.3 ישוע באמת הבין את בני האדם; לכן היה מסוגל להפגין אהדה אמתית וחמלה כנה. אך רק לעתים רחוקות נתן מקום לרחמים. חמלתו הייתה אינסופית, אך אהדתו הייתה מעשית, אישית ובונה. הוא לעולם לא נתן להכרות האינטימית שלו עם הסבל לגרום לו להיות אדיש, והוא הצליח לסעוד נשמות במצוקה בלא להעצים את רחמיהן העצמיים.
171:7.4 ישוע הצליח לסייע לבני האדם משום שאהב אותם בכנות. הוא באמת אהב כל גבר, אישה וילד. בשל הבוננות היוצאת דופן שלו – הוא ידע בדיוק מה היה בלב ובעת האדם - הוא יכול היה להיות רֵע של אמת. הוא היה מתבונן מעוניין, חד. הוא היה מומחה להבנת צורכי האדם, ובפקחותו הבין את הכמיהה האנושית.
171:7.5 ישוע מעולם לא מיהר. תמיד היה לו זמן לנחם את רעיו, ״על הדרך[33].״ הוא תמיד גרם לחבריו להרגיש בנוח. הוא היה מאזין מקסים. הוא מעולם לא חיטט בנשמות חבריו. וגם כאשר ניחם את דעתם הרעבה של אנשים וסעד את מצא נשמותיהם, כל אלה שקיבלו מחסדו לא הרגישו שהם מתוודים לפניו אלא שהם מתייעצים אתו. ומשום שהם ראו עד כמה האמין בהם, הם בטחו בו באופן מוחלט.
171:7.6 לעולם לא הייתה תחושה שהוא היה סקרן לגבי אנשים, הוא מעולם לא ביטא רצון להנחות אותם, לנהל אותם או לעקוב אחריהם. הוא עורר תחושה עמוקה של ביטחון-עצמי ואומץ רב בקרב כל מי שנהנה מחברתו. כאשר חייך למישהו, אותו אדם הרגיש שיש לו יותר יכולת לפתור את שלל הבעיות שלו.
171:7.7 ישוע אהב אנשים כל כך עד שלעולם לא היסס לנהוג בהם בחומרה כאשר זה נדרש. לעתים קרובות ביקש לסייע לאדם אחר בכך שביקש את עזרתו. כך עורר באדם השני עניין ונגע בהיבטים הטובים יותר של טבע האדם.
171:7.8 ׳המאסטר׳ יכול היה להבחין באמונתה הגואלת של האישה שביקשה להירפא ונגעה מתוך דעה קדומה בשולי כותנתו[34]. הוא תמיד היה מוכן לעצור את דרשה או את מהלך הקבוצה כאשר נדרש לסעוד אדם יחיד, אפילו ילד קטן. הדברים הגדולים התרחשו לו רק בגלל שאנשים האמינו בישוע, אלא גם בשל אמונתו הגדולה של ישוע בהם.
171:7.9 נדמה שרוב הדברים חשובים באמת שישוע אמר או עשה אכן קרו במקרה, ״על הדרך[35].״ משימת הסעד הארצית של ׳המאסטר׳ כלל לא הייתה מקצועית, מתוכננת היטב או מתוכננת מראש. הוא הפיץ בריאות ואושר באופן טבעי ובחן, תוך כדי החיים. אכן נכון, פשוטו כמשמעו, כי ״הוא הסתובב ועשה טוב[36].״
171:7.10 ראוי לחסידיו של ׳המאסטר׳ בכל העידנים ללמוד לסעוד ״על הדרך״ – לעשות טוב באופן בלתי אנוכי כחלק מחיי היום יום.
¶ 8. משל הכיכרות
171:8.1 הם לא יצאו לדרכם עד צהרי היום, שכן עד לשעות הלילה המאוחרות לימד ישוע את משפחתו של זכי את בשורת המלכות. בערך במחצית הדרך העולה לבית עניא, עצרה החבורה לארוחת הצהריים בעוד ההמונים המשיכו לירושלים – הם לא ידעו שישוע והשליחים התכוונו ללון באותו הלילה על הר הזיתים.
171:8.2 שלא כמשל הכישורים, אשר כוון לכל התלמידים, כוון משל הכיכרות יותר עבור השליחים. המשל הסתמך ברובו על ההתנסות של ארכלאוס וניסיונו הכושל לתפוש את השלטון של מלכות יהודה. היה זה אחד מן המשלים הבודדים ׳שהמאסטר׳ ביסס על דמות היסטורית אמתית. לא היה זה מוזר שארכלאוס עצמו היה במחשבותיהם – ביתו של זכי ביריחו שכן בסמוך לארמון המפואר של ארכלאוס ומוביל המים שלו מוקם לאורך הדרך ממנה יצאו מיריחו.
171:8.3 ״אתם חושבים ׳שבן האדם׳ עולה לירושלים לקבל מלכות, אך אני מכריז באוזניכם שאתם עתידים להתאכזב. האם לא תזכרו אות אותו נסיך שהלך לארץ רחוקה כדי לקבל עליו עול מלכות, אך אפילו בטרם הספיק לשוב, שלחו אליו תושבי המחוז, אשר בלבם כבר דחו אותו, שליח ומסרו לו, ׳לא ניתן לאדם זה למלוך עלינו?׳ וכמו שדחו את אותו המלך כשליט בעולם, כך עתיד ׳בן האדם׳ להידחות כשליט רוחני. ושוב אכריז באוזניכם שמלכותי איננה מן העולם הזה; אך אם ׳בן האדם׳ היה מתקבל כשליטם הרוחני של בני עמו, הוא היה מקבל על עצמו מלכות זו של נשמות בני האדם והיה מולך בלבבותיהם. ועל-אף שדחו את שלטון הרוח שלי בם, אני אשוב ואקבל מידֵי אחרים מלכות רוח זו אשר כעת נמנעה ממני. היום אתם תראו ׳שבן האדם׳ יידחה, אך בעידן אחר יתקבל ויתרומם מה שכעת דחו בני אברהם.[37]
171:8.4 ״וכעת, כמו האציל במשל, אקרא לפני את שניים עשר משרתי, סוכניי המיוחדים, אתן ביד כל אחד מכם ככר שקל אחת ואתריע בכם למלא היטב את הוראותיי ולהשתמש כראוי בכספים שהופקדו בידיכם בעת היעדרותי כדי שתוכלו להצדיק את מלאכתכם לכשאשוב ואדרוש דין וחשבון.[38]
171:8.5 ״ואפילו אם לא ישוב אותו ׳בבן׳ שנדחה, יישלח ׳בן׳ אחר במקומו לקבל את מלכותו, ׳ובן׳ זה יזמן את כולכם, ידרוש מכם דין וחשבון על מלאכתכם וישמח ברווח שהרווחתם.[39]
171:8.6 ״וכאשר ייקראו הסוכנים ללת דין וחשבון, יבוא הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ הֵבִיא עֲשֶׂרֶת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֱטִיבוֹתָ לַעֲשׂוֹת הָעֶבֶד הַטּוֹב תַּחַת אֲשֶׁר הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר הֱיֵה שַׁלִּיט עַל-עֶשֶׂר עָרִים.׳ וַיָּבֹא הַשֵּׁנִי וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמֵשֶׁת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר ׳גַּם לָזֶה אַף אַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.׳ וַיָּבֹא הָאַחֵר וַיֹּאמַר, ׳הֵא לְךָ מָנֶה שֶׁלָּךְ אֲשֶׁר-הָיָה אֶצְלִי צָרוּר בְּסוּדָר. מִיִּרְאָתִי אֹתְךָ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אָתָּה לֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרָעְתָּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו, ׳עַל פִּיךָ אֶשְׁפָּטְךָ. הָעֶבֶד הָרָע אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲנִי אִישׁ קָשֶׁה לֹקֵח אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. וְלָמָה לֹא נָתַתָּ אֶת כַּסְפִּי לַשֻּׁלְחָנִי וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּמַרְבִּית.׳[40]
171:8.7 ״ואז אמר השליט אֶל העומדים שָׁם: ׳שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ אֶל אֲשֶׁר לוֹ עֲשֶׂרֶת הַמָּנִים.׳ וכשהזכירוּ לו כי יֶשׁ לוֹ עֲשֶׂרֶת מָנִים, אמר: ׳הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי כָל אִישׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ יינתן לוֹ וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת אֲשֶׁר לוֹ.׳״[41]
171:8.8 וכאשר ביקשו השליחים לדעת את ההבדל במשמעות בין משל זה לבין המשל על הכישורים, ישוע הקשיב לכל שאלותיהם ורק אמר: ״שקלו היטב בלבבכם את המילים הללו, וכל אחד מכן ימצא את המשמעות האמתית.״
171:8.9 שנים לאחר מכן, נתנאל היה זה שלימד היטב את משמעותם של שני המשלים. ניתן לסכם את שלימד כך:
171:8.10 1. היכולת הינה אמת המידה להזדמנויות שניתנות בחיים. לעולם לא תתבקש לשאת באחריות להשיג דבר מה שהוא מעבר ליכולותיך.
171:8.11 2. נאמנות מעידה באופן מהימן על מידת האמינות של האדם. אדם שמגלה נאמנות בדברים הקטנים סביר שיגלה את אותה נאמנות בכל אשר יעשה.
171:8.12 3. כאשר ההזדמנויות שוות, ׳המאסטר׳ גומל פחות את זה שגילה נאמנות קטנה יותר.
171:8.13 4. כשההזדמנות קטנה יותר, הוא גומל גמול שווה לאותה מידת נאמנות.
171:8.14 כשסיימו את ארוחתם, ולאחר שההמונים המשיכו בדרכם לירושלים, עמד ישוע אל מול השליחים בצלו של מדף סלע לצד הדרך, בשמחה והוד של מלכות הניף את אצבעו מערבה ואמר: ״בואו, אחי, נעלה לירושלים, ונקבל את שממתין לנו; כך נמלא את רצון ׳אבינו׳ שבשמים.״
171:8.15 וכך המשיכו ישוע ושליחיו בדרכם לירושלים, הפעם האחרונה אליה בא ׳המאסטר׳ בלבוש בשר ודם.[42]
¶ הפניות
- ↑ דרשה על המלכות: מתי 13:3-9,18-53.
- ↑ ממלכת השמים: מתי 3:2; מתי 4:17; מתי 5:3,10,19-20; מתי 7:21; מתי 8:11; מתי 10:7; מתי 11:11-12; מתי 13:11,24,31-52; מתי 16:19; מתי 18:1-4,23; מתי 19:14,23; מתי 20:1; מתי 22:2; מתי 23:13; מתי 25:1,14.
- ↑ מלכות שמים בתוכך: לו 17:21.
- ↑ אמא מבקשת מושבים מועדפים: מתי 20:20-21; מר 10:35-37.
- ↑ ישוע דוחה בקשה: מתי 20:22-23; מר 10:38-40.
- ↑ ישוע מרגיע שליחים: מתי 20:24-28; מר 10:41-45.
- ↑ איפה זה קרה: יוח 1:28.
- ↑ ישוע פונה לקהל: לו 14:25.
- ↑ דברו על ספירת העלות: מתי 10:21,37; לו 14:26.
- ↑ אתם שעוקבים חייבים לשלם מחיר: מתי 10:38; מתי 16:24; מר 8:34; לו 9:23; לו 14:27.
- ↑ עלות מגדל שמירה: לו 14:28-30.
- ↑ עלות המלחמה: לו 14:31-32.
- ↑ התחייבות כוללת: מתי 8:21-22; מתי 19:21-22; מר 10:21-22; לו 9:59-62; לו 14:33; לו 18:22-23.
- ↑ מניעים לא ראויים: לו 14:33-35.
- ↑ מלח שמאבד את הטעם: מתי 5:13; מר 9:50; לו 14:34-35.
- ↑ תחיית המתים והחיים: יוח 11:25.
- ↑ אזהרה על צליבה ותחיית המתים: מתי 16:21; מתי 17:22-23a; מתי 20:17-19; מתי 27:63; מר 8:31; מר 9:31; מר 10:32-34; לו 9:22,31,43b-44; לו 18:31-33; לו 24:7,46; יוח 14:28a; יוח 20:9.
- ↑ השליחים לא מבינים: מר 9:32; לו 9:45; לו 18:34.
- ↑ ישו מוזהר מפני מזימה להרוג: לו 13:31.
- ↑ המסר של ישוע להורדוס: לו 13:32.
- ↑ ישוע מתאבל על ירושלים: מתי 23:37-39a.
- ↑ דבר עם שליחים: לו 13:33-35a.
- ↑ עולה ביום השלישי: מתי 16:21; מתי 17:23a; מתי 20:19; מתי 27:63; מר 8:31; מר 9:31; מר 10:34; לו 9:22; לו 18:33; לו 24:7,46; יוח 20:9.
- ↑ עוקבים עזבו את יריחו: מתי 20:29.
- ↑ איש עיוור מנעור: מר 10:46; לו 18:35.
- ↑ עיוור ננזף: מתי 20:30-31; מר 10:47-48; לו 18:36-39.
- ↑ הראייה שוחזרה על ידי אמונה: מתי 20:32-34; מר 10:49-52; לו 18:40-43.
- ↑ זכאוס במעלה עץ: לו 19:1-4.
- ↑ ישו מזמין את עצמי לבקר: לו 19:5-6.
- ↑ גיור זכאוס: לו 19:7-8.
- ↑ ישו בא להציל אבודים: לו 19:9-10.
- ↑ מלא חסד ואמת: יוח 1:14.
- ↑ כשישוע עבר ליד: מתי 20:30; מר 2:14; מר 11:20; יוח 9:1.
- ↑ אמונתה של אישה ריפאה אותה: מתי 9:20-22; מר 5:25-34; לו 8:43-48.
- ↑ כשישוע עבר ליד: מתי 20:30; מר 2:14; מר 11:20; יוח 9:1.
- ↑ ישוע הלך ועשה טוב: השל 10:38.
- ↑ משל לירות: לו 19:11-12,14.
- ↑ משל לקילוגרמים, המשך.: לו 19:13.
- ↑ משל לקילוגרמים, המשך.: לו 19:15a.
- ↑ משל לקילוגרמים, המשך.: מתי 25:19-27; לו 19:15b-23.
- ↑ משל לירות, הסתיים: מתי 25:28-29; לו 19:24-26.
- ↑ המסע התחדש: לו 19:28.