ספר אורנטיה באנגלית הוא נחלת הכלל ברחבי העולם מאז 2006.
תרגומים: © 2018 הקרן של אורנטיה
JUST BEFORE THE CRUCIFIXION
ממש לפני הצליבה
1955 186:0.1 AS JESUS and his accusers started off to see Herod, the Master turned to the Apostle John and said: “John, you can do no more for me. Go to my mother and bring her to see me ere I die.” When John heard his Master’s request, although reluctant to leave him alone among his enemies, he hastened off to Bethany, where the entire family of Jesus was assembled in waiting at the home of Martha and Mary, the sisters of Lazarus whom Jesus raised from the dead.
2018 186:0.1 כשישוע ומאשימיו יצאו לכיוון הורדוס, פנה ׳המאסטר׳ אל השליח יוחנן ואמר: ״יוחנן, לא תוכל עוד לעשות עבורי דבר. לך לאימי והבא אותה שתראה אותי לפני שאמות.״ אף כי היסס לעזוב אותו לבד עם אויביו, כאשר שמע יוחנן את בקשתו של ׳המאסטר׳ הוא מיהר לבית עניא, שם התאספה כל משפחתו של ישוע והמתינה בביתן של מרתה ומרים, אחיותיו של אלעזר שהוקם לתחייה מן המתים.
1955 186:0.2 Several times during the morning, messengers had brought news to Martha and Mary concerning the progress of Jesus’ trial. But the family of Jesus did not reach Bethany until just a few minutes before John arrived bearing the request of Jesus to see his mother before he was put to death. After John Zebedee had told them all that had happened since the midnight arrest of Jesus, Mary his mother went at once in the company of John to see her eldest son. By the time Mary and John reached the city, Jesus, accompanied by the Roman soldiers who were to crucify him, had already arrived at Golgotha.
2018 186:0.2 מספר פעמים במהלך הבוקר הגיעו שליחים ומסרו למרים ומרתה עדכונים ביחס להתקדמות במשפטו של ישוע. אך משפחתו של ישוע הגיעה לבית עניא רק דקות ספורות לפני שהגיע לשם יוחנן ובפיו בקשתו של ישוע לראות את אימו בטרם יומת. לאחר שיוחנן זבדיה סיפר להם את כל מה שהתרחש מאז נעצר ישוע בחצות, יצאה מרים אימו מיד בלוויית יוחנן לראות את בנה הבכור. עד אשר הגיעו מרים ויוחנן לעיר, ישוע כבר הגיע לגולגותא, בלוויית החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו.
1955 186:0.3 When Mary the mother of Jesus started out with John to go to her son, his sister Ruth refused to remain behind with the rest of the family. Since she was determined to accompany her mother, her brother Jude went with her. The rest of the Master’s family remained in Bethany under the direction of James, and almost every hour the messengers of David Zebedee brought them reports concerning the progress of that terrible business of putting to death their eldest brother, Jesus of Nazareth.
2018 186:0.3 כאשר מרים אם ישוע יצאה עם יוחנן לראות את בנה, סירבה אחותו רות להישאר מאחור עם שאר בני המשפחה. מכיוון שהייתה נחושה להתלוות לאימהּ, התלווה אליה אחיהּ, יהודה. תחת פיקוחו של יעקב, נותרו שאר בני משפחתו של ׳המאסטר׳ בבית עניא וכמעט מדי שעה הגיעו שליחיו של דוד זבדיה לדווח על התקדמותם של המאורעות האיומים במהלכן הומת אחיהם הבכור, ישוע מנצרת.
¶ 1. סופו של יהודה איש-קריות
1. THE END OF JUDAS ISCARIOT
1. סופו של יהודה איש-קריות
1955 186:1.1 It was about half past eight o’clock this Friday morning when the hearing of Jesus before Pilate was ended and the Master was placed in the custody of the Roman soldiers who were to crucify him. As soon as the Romans took possession of Jesus, the captain of the Jewish guards marched with his men back to their temple headquarters. The chief priest and his Sanhedrist associates followed close behind the guards, going directly to their usual meeting place in the hall of hewn stone in the temple. Here they found many other members of the Sanhedrin waiting to learn what had been done with Jesus. As Caiaphas was engaged in making his report to the Sanhedrin regarding the trial and condemnation of Jesus, Judas appeared before them to claim his reward for the part he had played in his Master’s arrest and sentence of death.
2018 186:1.1 הדיון בפני פילטוס הסתיים בערך בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ששי זה, ׳והמאסטר׳ נמסר לחזקתם של החיילים הרומיים שנצטווו לצלוב אותו
[1]. מיד לאחר שישוע נמסר לידי הרומאים, חזר מפקד השומרים היהודיים עם אנשיו חזרה למפקדה שלהם במקדש. הכוהן הגדול ועמיתיו, חברי הסנהדרין, הלכו מעט אחרי השומרים הישר למקום המפגש הרגיל שלהם בלשכת הגזית שבמקדש. כאן הם פגשו חברי סנהדרין אחרים רבים להם סיפרו מה עלה בגורל ישוע. בזמן שכיפא עסק בדיווח לסנהדרין אודות משפטו וגזר דינו של ישוע, הופיע בפניהם יהודה כדי לתבוע את הפרס על חלקו במעצרו של ׳המאסטר׳ וגזר דין המוות שניתן לו.
1955 186:1.2 All of these Jews loathed Judas; they looked upon the betrayer with only feelings of utter contempt. Throughout the trial of Jesus before Caiaphas and during his appearance before Pilate, Judas was pricked in his conscience about his traitorous conduct. And he was also beginning to become somewhat disillusioned regarding the reward he was to receive as payment for his services as Jesus’ betrayer. He did not like the coolness and aloofness of the Jewish authorities; nevertheless, he expected to be liberally rewarded for his cowardly conduct. He anticipated being called before the full meeting of the Sanhedrin and there hearing himself eulogized while they conferred upon him suitable honors in token of the great service which he flattered himself he had rendered his nation. Imagine, therefore, the great surprise of this egotistic traitor when a servant of the high priest, tapping him on the shoulder, called him just outside the hall and said: “Judas, I have been appointed to pay you for the betrayal of Jesus. Here is your reward.” And thus speaking, the servant of Caiaphas handed Judas a bag containing thirty pieces of silver—the current price of a good, healthy slave.
2018 186:1.2 כל היהודים הללו תיעבו את יהודה; כל מה שהרגישו כלפי הבוגד היה בוז גמור. במהלך משפטו של ישוע בפני כיפא ובמהלך הופעתו בפני פילטוס, התנהגותו הבוגדנית של יהודה הציקה למצפונו[2]. הוא החל להתפכח במידת מה מן האשליה ביחס לפרס שעתיד לקבל על בגידתו בישוע. הוא סלד מן הקרירות והריחוק שהפגינו השלטונות היהודיים; אף-על-פי-כן, הוא ציפה לגמול נדיב על מעשה הפחדנות שלו. הוא ציפה שיקראו לו בפני האסיפה הכללית של הסנהדרין ושם ישמיעו שבחו בפניו ויעטירו עליו כבוד גדול על השירות הכביר שהעניק לאומה, כך החמיא לעצמו. לכן, תארו לעצמכם עד כמה הופתע הבוגד האנוכי הזה כאשר משרתו של הכוהן הגדול נגע בכתפו, לקח אותו אל מחוץ לאולם ואמר: ״יהודה, מינו אותי לשלם לך על בגידתו של ישוע. הנה הגמול שלך.״ ובעודו מדבר, נתן משרתו של כיפא ליהודה שק ובו שלושים מטבעות כסף - המחיר באותה העת של עבד טוב ובריא[3].
1955 186:1.3 Judas was stunned, dumfounded. He rushed back to enter the hall but was debarred by the doorkeeper. He wanted to appeal to the Sanhedrin, but they would not admit him. Judas could not believe that these rulers of the Jews would allow him to betray his friends and his Master and then offer him as a reward thirty pieces of silver. He was humiliated, disillusioned, and utterly crushed. He walked away from the temple, as it were, in a trance. He automatically dropped the money bag in his deep pocket, that same pocket wherein he had so long carried the bag containing the apostolic funds. And he wandered out through the city after the crowds who were on their way to witness the crucifixions.
2018 186:1.3 יהודה היה המום, הלום. הוא רץ חזרה וביקש להיכנס ללשכה אך נחסם בידי השוער. הוא ביקש לערער בפני הסנהדרין אך הם לא התירו לו להיכנס. יהודה לא האמין ששליטי היהודים יאפשרו לו לבגוד בחבריו ׳ובמאסטר׳ שלו ואז יציעו לו שלושים מטבעות כסף כפרס על מעשיו. הוא הרגיש מושפל, מיואש ושבור לגמרי. הוא החל לצעוד הלאה מן המקדש כאילו היה שרוי תחת טרנס. הוא שלשל אוטומטית את השק לכיסו העמוק, אותו הכיס בו נשא את השק שהכיל את כספי קבוצת השליחים במשך זמן כה רב. והוא הסתובב בעיר והלך אחרי ההמונים שהיו בדרך לצפות בצליבות.
1955 186:1.4 From a distance Judas saw them raise the cross piece with Jesus nailed thereon, and upon sight of this he rushed back to the temple and, forcing his way past the doorkeeper, found himself standing in the presence of the Sanhedrin, which was still in session. The betrayer was well-nigh breathless and highly distraught, but he managed to stammer out these words: “I have sinned in that I have betrayed innocent blood. You have insulted me. You have offered me as a reward for my service, money—the price of a slave. I repent that I have done this; here is your money. I want to escape the guilt of this deed.”
2018 186:1.4 מרחוק, ראה אותם יהודה מרימים אל על את הצלב ועליו מוסמר ישוע, ולמראה המחזה הזה רץ חזרה למקדש, פרץ בכוח דרך השומר ומצא עצמו אל מול חברי הסנהדרין, שעדיין הייתה מכונסת[4]. הבוגד היה כמעט חסר נשימה ונסער מאוד, אך הוא הצליח למלמל את המילים הבאות: ״חטאתי בכך שבגדתי בחף מפשע. אתם העלבתם אותי. הצעתם לי כסף כפרס על השירות שלי – את מחירו של עבד. אני מתחרט על מה שעשיתי; הנה כספכם. אני רוצה לחמוק מן האשמה של מה שעשיתי.״
1955 186:1.6 As Judas left the Sanhedrin chamber, he removed the thirty pieces of silver from the bag and threw them broadcast over the temple floor. When the betrayer left the temple, he was almost beside himself. Judas was now passing through the experience of the realization of the true nature of sin. All the glamor, fascination, and intoxication of wrongdoing had vanished. Now the evildoer stood alone and face to face with the judgment verdict of his disillusioned and disappointed soul. Sin was bewitching and adventurous in the committing, but now must the harvest of the naked and unromantic facts be faced.
2018 186:1.6 בעת שעזב את לשכת הסנהדרין, הוא הוציא את שלושים מטבעות הכסף וזרק אותם על רצפת המקדש[6]. כשיצא מן המקדש, הבוגד כבר כמעט יצא מדעתו. יהודה כעת התנסה בהבנה של מהו חטא באמת. נעלמו לגמרי כל התהילה, המשיכה והשיכרון של מעשה העוולה. כעת, עמד הרשע לבדו פנים אל פנים מול גזר הדין של נשמתו המיואשת והמאוכזבת. בזמן ביצוע החטא הרגיש כמכושף, זו הייתה כהרפתקה, אך כעת עליו לקצור את הפירות הבלתי רומנטיים של העובדות לאשורן.
1955 186:1.7 This onetime ambassador of the kingdom of heaven on earth now walked through the streets of Jerusalem, forsaken and alone. His despair was desperate and well-nigh absolute. On he journeyed through the city and outside the walls, on down into the terrible solitude of the valley of Hinnom, where he climbed up the steep rocks and, taking the girdle of his cloak, fastened one end to a small tree, tied the other about his neck, and cast himself over the precipice. Ere he was dead, the knot which his nervous hands had tied gave way, and the betrayer’s body was dashed to pieces as it fell on the jagged rocks below.
2018 186:1.7 מי שפעם היה שליח של מלכות השמים עלי אדמות הלך כעת ברחובות ירושלים בודד וגלמוד. הייאוש שאחז בו היה כמעט מוחלט. הוא המשיך ללכת דרך העיר, יצא מן החומות וירד מטה לבדידות האיומה של גיא בן הינום, שם עלה על המדרון התלול, נטל את חגורת הגלימה שלו וקשר אותה לעץ קטן ואת הקצה השני כרך סביב צווארו והשליך עצמו לתהום. לפני שמת, הקשר שקשר בידיים עצבניות נפרם וגופו של הבוגד נקרע לחלקים בזמן שנפל על הסלעים המשוננים שמתחת[7].
¶ 2. גישתו של ׳המאסטר׳
2. THE MASTER’S ATTITUDE
2. גישתו של ׳המאסטר׳
1955 186:2.1 When Jesus was arrested, he knew that his work on earth, in the likeness of mortal flesh, was finished. He fully understood the sort of death he would die, and he was little concerned with the details of his so-called trials.
2018 186:2.1 כאשר ישוע נעצר, הוא ידע שעבודתו עלי אדמות בלבוש בשר ודם הגיעה לסיומה. הוא הבין לגמרי איזה סוג של מוות מצפה לו, ולא התעניין כלל ועיקר בפרטי המשפט-לכאורה שעשו לו.
1955 186:2.2 Before the Sanhedrist court Jesus declined to make replies to the testimony of perjured witnesses. There was but one question which would always elicit an answer, whether asked by friend or foe, and that was the one concerning the nature and divinity of his mission on earth. When asked if he were the Son of God, he unfailingly made reply. He steadfastly refused to speak when in the presence of the curious and wicked Herod. Before Pilate he spoke only when he thought that Pilate or some other sincere person might be helped to a better knowledge of the truth by what he said. Jesus had taught his apostles the uselessness of casting their pearls before swine, and he now dared to practice what he had taught. His conduct at this time exemplified the patient submission of the human nature coupled with the majestic silence and solemn dignity of the divine nature. He was altogether willing to discuss with Pilate any question related to the political charges brought against him—any question which he recognized as belonging to the governor’s jurisdiction.
2018 186:2.2 ישוע סירב ישוע לענות לעדויות השקר של העדים שהעידו נגדו כשעמד בפני הסנהדרין[8]. בין אם נשאל בידי חבר או אויב, רק שאלה אחת תמיד זכתה לתשובה – זו שנגעה לטיבה ואלוֹהיוּתהּ של משימתו עלי-אדמות. הוא תמיד ענה כאשר נשאל אם היה ׳בן האל׳[9]. הוא סירב בהתמדה לענות להורדוס הסקרן והמרושע[10]. הוא דיבר אל פילטוס רק כאשר חשב שפילטוס או אדם כנה אחר יכלו להיעזר בדבריו ולהיטיב ללמוד מהם על האמת. ישוע לימד את שליחיו על חוסר התוחלת של השלכת פנינים לרגלי החזירים, וכעת העז לתרגל את שלימד[11]. התנהגותו כעת העידה על הכניעות הסבלנית של הטבע האנושי אשר השתלבה בדממה המלכותית והמכובדות השקולה שהפגין הטבע האלוהי. הוא היה מוכן לשוחח עם פילטוס על כל שאלה שנגעה להאשמות הפוליטיות שהוטחו בו – כל שאלה שלדעתו נגעה לתחום הסמכות של המושל.
1955 186:2.3 Jesus was convinced that it was the will of the Father that he submit himself to the natural and ordinary course of human events just as every other mortal creature must, and therefore he refused to employ even his purely human powers of persuasive eloquence to influence the outcome of the machinations of his socially nearsighted and spiritually blinded fellow mortals. Although Jesus lived and died on Urantia, his whole human career, from first to last, was a spectacle designed to influence and instruct the entire universe of his creation and unceasing upholding.
2018 186:2.3 ישוע היה משוכנע שהיה זה רצון ׳האב׳ שיזרום עם הזרימה הטבעית של המאורעות האנושיים ממש כמו כל בן תמותה אחר, ולכן סירב אפילו להשתמש בכושר השכנוע האנושי שלו כדי להשפיע על מהלך האירועים שהובילו אחיו בני התמותה, אלה שהפגינו קוצר-ראייה בהיבט החברתי והיו עיוורים בהיבט הרוחני. אף כי ישוע חי ומת באורנטיה, כל מהלך הקריירה האנושית שלו, מתחילתה ועד סופה, היה מופע שתכליתו להשפיע וללמד את כלל היקום שברא וממשיך לעד לקיים.
1955 186:2.4 These shortsighted Jews clamored unseemlily for the Master’s death while he stood there in awful silence looking upon the death scene of a nation—his earthly father’s own people.
2018 186:2.4 היהודים הללו, קצרי הרואי, תבעו בגסות את מותו של ׳המאסטר׳ בעוד הוא עומד בדממה נוראית וצופה במותה של אומה – מותו של עם אבותיו שבארץ.
1955 186:2.5 Jesus had acquired that type of human character which could preserve its composure and assert its dignity in the face of continued and gratuitous insult. He could not be intimidated. When first assaulted by the servant of Annas, he had only suggested the propriety of calling witnesses who might duly testify against him.
2018 186:2.5 ישוע רכש וניחן באופי של אדם אשר יכול היה לעמוד שלוו ולשמור על כבודו גם מול עלבון בלתי-מוצדק ומתמשך. לא ניתן היה להפחידו. כאשר משרתיו של חנן החלו לעלוב בו, כל מה שהציע היה כי ראוי שיקראו לעדים שיוכלו להעיד כנגדו.
1955 186:2.6 From first to last, in his so-called trial before Pilate, the onlooking celestial hosts could not refrain from broadcasting to the universe the depiction of the scene of “Pilate on trial before Jesus.”
2018 186:2.6 לאורך כל המשפט ששפט אותו לכאורה פילטוס, מתחילתו ועד סופו, הצופים השמימיים לא יכלו להימנע מלשדר ליקום את תיאור הסצנה ״פילטוס עומד למשפט של ישוע.״
1955 186:2.7 When before Caiaphas, and when all the perjured testimony had broken down, Jesus did not hesitate to answer the question of the chief priest, thereby providing in his own testimony that which they desired as a basis for convicting him of blasphemy.
2018 186:2.7 כאשר עמד מול כיפא, ולאחר שכל עדויות השקר התמוססו, ישוע לא היסס לענות על שאלתו של הכוהן הגדול ולהעניק להם בעדותו זאת הבסיס להרשעתו בחילול הקודש.
1955 186:2.8 The Master never displayed the least interest in Pilate’s well-meant but halfhearted efforts to effect his release. He really pitied Pilate and sincerely endeavored to enlighten his darkened mind. He was wholly passive to all the Roman governor’s appeals to the Jews to withdraw their criminal charges against him. Throughout the whole sorrowful ordeal he bore himself with simple dignity and unostentatious majesty. He would not so much as cast reflections of insincerity upon his would-be murderers when they asked if he were “king of the Jews.” With but little qualifying explanation he accepted the designation, knowing that, while they had chosen to reject him, he would be the last to afford them real national leadership, even in a spiritual sense.
2018 186:2.8 ׳המאסטר׳ לא הפגין שום עניין בניסיונותיו של פילטוס לנסות לשחרר אותו, שכוונתו הייתה טובה אך פעולתו הייתה רפה. הוא באמת ריחם על פילטוס ואכן ניסה להאיר את חשכת דעתו. הוא היה פסיבי לחלוטין ביחס לפניותיו של המושל הרומי ליהודים שיבטלו את כתב האישום הפלילי נגדו. במהלך כל המאורע המצער, הוא המשיך להתנהג בפשטות מכובדת ובהדר נטול כל יומרה. כאשר כינו אותו ״מלך היהודים,״ הוא לא הטיל שום ספק בחוסר כנותם של מי שעתידים להיות רוצחיו. הוא קיבל את הכינוי ללא הסברים מיותרים, אף כי ידע שאף כי הם בחרו לדחות אותו, הוא יהיה האדם האחרון שיכול היה להנהיג באמת את האומה, גם במובן הרוחני.
1955 186:2.9 Jesus said little during these trials, but he said enough to show all mortals the kind of human character man can perfect in partnership with God and to reveal to all the universe the manner in which God can become manifest in the life of the creature when such a creature truly chooses to do the will of the Father, thus becoming an active son of the living God.
2018 186:2.9 במהלך המשפטים הללו אמר ישוע אך מעט, אך אמר מספיק כדי להדגים לכל בני התמותה איזה סוג אופי יכול האדם לגבש בשותפות עם האל וכדי לגלות לכלל היקום את האופן בו יכול האל להתגלם בחייו של יצור כאשר אותו היצור בוחר באמת לעשות את רצון ׳האב׳, ובכך הופך באופן פעיל לבנו של האל החי.
1955 186:2.10 His love for ignorant mortals is fully disclosed by his patience and great self-possession in the face of the jeers, blows, and buffetings of the coarse soldiers and the unthinking servants. He was not even angry when they blindfolded him and, derisively striking him in the face, exclaimed: “Prophesy to us who it was that struck you.”
1955 186:2.11 Pilate spoke more truly than he knew when, after Jesus had been scourged, he presented him before the multitude, exclaiming, “Behold the man!” Indeed, the fear-ridden Roman governor little dreamed that at just that moment the universe stood at attention, gazing upon this unique scene of its beloved Sovereign thus subjected in humiliation to the taunts and blows of his darkened and degraded mortal subjects. And as Pilate spoke, there echoed throughout all Nebadon, “Behold God and man!” Throughout a universe, untold millions have ever since that day continued to behold that man, while the God of Havona, the supreme ruler of the universe of universes, accepts the man of Nazareth as the satisfaction of the ideal of the mortal creatures of this local universe of time and space. In his matchless life he never failed to reveal God to man. Now, in these final episodes of his mortal career and in his subsequent death, he made a new and touching revelation of man to God.
2018 186:2.11 פילטוס דיבר אמת גדולה משידע כאשר הציג את ישוע להמון לאחר שהולקה וקרא ״תראו את האדם!״ אכן, המושל הרומי אחוז הפחדים לא העלה על דעתו שבאותו רגע ממש היקום עמד דום והתבונן במחזה הייחודי - ׳הריבון׳ האהוב מושפל בלעג ובמכות נתיניו החשוכים והמפגרים בני התמותה[13]. בזמן שפילטוס דיבר, הדהדה ברחבי נבאדון כולה הקריאה ״תראו את האל והאדם!״ ברחבי יקום, אינספור מיליונים מאז אותו יום המשיכו לראות את אותו אדם, ואילו אל האוונה, השליט העליון של יקום היקומים, מקבל את האדם מנצרת כהתממשות האידאלית של היצורים בני התמותה ביקום המקומי הזה של זמן ומרחב. בכל חייו שאין כדוגמתם, הוא הצליח תמיד לגלות את האל לאדם. כעת, באירועי חייו האחרונים כאדם ובמותו הקרב, הוא גילה התגלות חדשה ונוגעת ללב של האדם לאל.
¶ 3. דוד זבדיה המהימן
3. THE DEPENDABLE DAVID ZEBEDEE
3. דוד זבדיה המהימן
1955 186:3.1 Shortly after Jesus was turned over to the Roman soldiers at the conclusion of the hearing before Pilate, a detachment of the temple guards hastened out to Gethsemane to disperse or arrest the followers of the Master. But long before their arrival these followers had scattered. The apostles had retired to designated hiding places; the Greeks had separated and gone to various homes in Jerusalem; the other disciples had likewise disappeared. David Zebedee believed that Jesus’ enemies would return; so he early removed some five or six tents up the ravine near where the Master so often retired to pray and worship. Here he proposed to hide and at the same time maintain a center, or co-ordinating station, for his messenger service. David had hardly left the camp when the temple guards arrived. Finding no one there, they contented themselves with burning the camp and then hastened back to the temple. On hearing their report, the Sanhedrin was satisfied that the followers of Jesus were so thoroughly frightened and subdued that there would be no danger of an uprising or any attempt to rescue Jesus from the hands of his executioners. They were at last able to breathe easily, and so they adjourned, every man going his way to prepare for the Passover.
2018 186:3.1 מעט לאחר שישוע נמסר לידי החיילים הרומיים, עם תום הדיון בפני פילטוס, מיהרה קבוצה של שומרי המקדש לגת שמנים כדי לפזר או לעצור את חסידיו של ׳המאסטר׳. אך החסידים הללו נפוצו הרבה לפני הגעתם. השליחים נסוגו למקומות המסתור שנקבעו להם; היוונים התפזרו והלכו למספר בתים בירושלים; שאר התלמידים נפוצו אף הם. דוד זבדיה האמין שאויביו של ישוע יחזרו; לכן, עוד לפני כן העלה ומיקם כמה מן האוהלים במעלה המצוק, סמוך למקום אליו נהג לעתים תכופות לפרוש ׳המאסטר׳ כדי להתפלל ולסגוד. הוא התכוון להתחבא שם וגם להפעיל מרכז, מעין תחנת תיאום, לשירות השליחים שלו. שומרי המקדש הגיעו ממש מעט לאחר שיצא מן המחנה. מכיוון שלא מצאו שם איש, הם הסתפקו בשריפת המחנה ושבו למקדש. הסנהדרין שמעה את דיווחם, וקבעה שמכיוון שחסידיו של ישוע הופחדו והוכנעו, לא תהיה סכנת התקוממות או סכנה לחילוצו של ישוע מיד אלה שיועדו להוציאו להורג. סוף סוף יכלו לנשום לרווחה, ולכן סיימו את הישיבה והתפזרו איש לדרכו להכנות לסדר הפסח.
1955 186:3.2 As soon as Jesus was turned over to the Roman soldiers by Pilate for crucifixion, a messenger hastened away to Gethsemane to inform David, and within five minutes runners were on their way to Bethsaida, Pella, Philadelphia, Sidon, Shechem, Hebron, Damascus, and Alexandria. And these messengers carried the news that Jesus was about to be crucified by the Romans at the insistent behest of the rulers of the Jews.
2018 186:3.2 מיד עם מסירתו של ישוע לצליבה בידי החיילים הרומיים, מיהר שליח לגת שמנים כדי להודיע לדוד, ותוך חמש דקות יצאו רצים בדרכם לבית צידה, פלה, פילדלפיה, צידון, שכם, חברון, דמשק ואלכסנדריה. השליחים הללו נשאו עמם את הבשורה שישוע עומד להיצלב בידי הרומאים בשל התעקשותם הנחרצת של שליטי היהודים.
1955 186:3.3 Throughout this tragic day, until the message finally went forth that the Master had been laid in the tomb, David sent messengers about every half hour with reports to the apostles, the Greeks, and Jesus’ earthly family, assembled at the home of Lazarus in Bethany. When the messengers departed with the word that Jesus had been buried, David dismissed his corps of local runners for the Passover celebration and for the coming Sabbath of rest, instructing them to report to him quietly on Sunday morning at the home of Nicodemus, where he proposed to go in hiding for a few days with Andrew and Simon Peter.
2018 186:3.3 במהלך היום הטרגי הזה ועד צאתו של המסר האחרון, ׳שהמאסטר׳ הובא למנוחות, מדי חצי שעה דוד שלח רצים עם דיווחים לשליחים, ליוונים ולבני משפחתו הארצית של ישוע אשר התאספו בביתו של אלעזר בבית עניא. כאשר השליחים יצאו עם ההודעה שישוע הובא למנוחות, דוד פיזר את סגל הרצים המקומיים למשך חגיגות הפסח ומנוחת השבת, והנחה אותם להתייצב אצלו בשקט בבוקר יום ראשון בביתו של ניקודמוס, שם הוא עצמו התכוון להסתתר במשך מספר ימים יחד עם אנדראס ופטרוס.
1955 186:3.4 This peculiar-minded David Zebedee was the only one of the leading disciples of Jesus who was inclined to take a literal and plain matter-of-fact view of the Master’s assertion that he would die and “rise again on the third day.” David had once heard him make this prediction and, being of a literal turn of mind, now proposed to assemble his messengers early Sunday morning at the home of Nicodemus so that they would be on hand to spread the news in case Jesus rose from the dead. David soon discovered that none of Jesus’ followers were looking for him to return so soon from the grave; therefore did he say little about his belief and nothing about the mobilization of all his messenger force on early Sunday morning except to the runners who had been dispatched on Friday forenoon to distant cities and believer centers.
2018 186:3.4 דוד זבדיה זה, אשר ניחן בדעת ייחודית, היה היחיד מבין תלמידיו הבכירים של ישוע שהתייחס פשוטו כמשמעו לקביעה של ׳המאסטר׳ שהוא ימות ״ויקום לתחייה ביום השלישי[14].״ דוד שמע אותו פעם אחת חוזה כך, ומשום שנטה להתייחס לדברים כפשוטם, התכוון כעת לאסוף את שליחיו ביום ראשון בבוקר בביתו של ניקודמוס כדי שיהיו זמינים להפיץ את החדשות למקרה שישוע יקום לתחייה מן המתים. מהר מאוד גילה דוד שאיש מחסידיו לא ציפה שיקום מן הקבר כל כך מהר; לכן, שמר על אמונתו לעצמו ולא סיפר על כוונתו לאסוף את סגל השליחים מוקדם בבוקר יום ראשון לאיש פרט לשליחים ששלח בבוקר יום ששי לערים ולמרכזי המאמינים המרוחקים.
1955 186:3.5 And so these followers of Jesus, scattered throughout Jerusalem and its environs, that night partook of the Passover and the following day remained in seclusion.
2018 186:3.5 וכך, מפוזרים ברחבי ירושלים וסביבותיה, עשו באותו לילה חסידיו של ישוע את הסדר ונותרו למחרת במסתור.
¶ 4. הכנות לצליבה
4. PREPARATION FOR THE CRUCIFIXION
4. הכנות לצליבה
1955 186:4.1 After Pilate had washed his hands before the multitude, thus seeking to escape the guilt of delivering up an innocent man to be crucified just because he feared to resist the clamor of the rulers of the Jews, he ordered the Master turned over to the Roman soldiers and gave the word to their captain that he was to be crucified immediately. Upon taking charge of Jesus, the soldiers led him back into the courtyard of the praetorium, and after removing the robe which Herod had put on him, they dressed him in his own garments. These soldiers mocked and derided him, but they did not inflict further physical punishment. Jesus was now alone with these Roman soldiers. His friends were in hiding; his enemies had gone their way; even John Zebedee was no longer by his side.
2018 186:4.1 לאחר שפילטוס רחץ את ידיו אל מול ההמון, וביקש כך לחמוק מן האשמה בכך שציווה על צליבתו של אדם חף מפשע רק משום שחשש לעמוד מול תביעותיהם של מנהיגי היהודים, הוא ציווה למסור את ׳המאסטר׳ לידי החיילים הרומיים ופקד על מפקדם לצלוב אותו מיד[15][16]. כשקיבלו החיילים את ישוע לידיהם, הם הובילו אותו חזרה לחצר הפרטוריום, הסירו את הגלימה שהלביש אותו הורדוס והלבישו אותו בבגדיו. החיילים הללו לעגו וסנטו לו, אך לא פגעו בו פיזית[17]. כעת היה ישוע לבד עם החיילים הרומיים הללו. חבריו היו במסתור; אויביו הלכו לדרכםֲ אפילו יוחנן זבדיה כבר לא היה לצדו.
1955 186:4.2 It was a little after eight o’clock when Pilate turned Jesus over to the soldiers and a little before nine o’clock when they started for the scene of the crucifixion. During this period of more than half an hour Jesus never spoke a word. The executive business of a great universe was practically at a standstill. Gabriel and the chief rulers of Nebadon were either assembled here on Urantia, or else they were closely attending upon the space reports of the archangels in an effort to keep advised as to what was happening to the Son of Man on Urantia.
2018 186:4.2 פילטוס מסר את ישוע לידי החיילים מעט לאחר שמונה בבוקר ומעט לפני תשע בבוקר יצאו לזירת הצליבה[18]. במשך יותר מחצי השעה הזו, ישוע לא הוציא הגה מפיו. כלל עבודת הניהול של יקום עצום כמעט ועמדה מלכת. גבריאל וראשי השליטים של נבאדון היו או באורנטיה או צמודים לשידורי החלל של רבי-המלאכיות במאמץ להיות מעודכנים לגבי הקורות את ׳בן האדם׳ באורנטיה.
1955 186:4.3 By the time the soldiers were ready to depart with Jesus for Golgotha, they had begun to be impressed by his unusual composure and extraordinary dignity, by his uncomplaining silence.
2018 186:4.3 עד לזמן בו החיילים היו מוכנים לצאת עם ישוע לגולגותא, הם כבר התחילו להתרשם משלוותו הבלתי רגילה והמכובדות היוצאת דופן שלו, ומכך שלא התלונן בדממה.
1955 186:4.4 Much of the delay in starting off with Jesus for the site of the crucifixion was due to the last-minute decision of the captain to take along two thieves who had been condemned to die; since Jesus was to be crucified that morning, the Roman captain thought these two might just as well die with him as wait for the end of the Passover festivities.
1955 186:4.5 As soon as the thieves could be made ready, they were led into the courtyard, where they gazed upon Jesus, one of them for the first time, but the other had often heard him speak, both in the temple and many months before at the Pella camp.
2018 186:4.5 מיד כשהוכנו הגנבים, הם הובלו לחצר, שם ראו את ישוע. אחד מהם ראה אותו לראשונה ואילו השני שמע אותו לעתים תכופות, הן במקדש והן חודשים רבים לפני כן במחנה בפלה.
¶ 5. הקשר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח
5. JESUS’ DEATH IN RELATION TO THE PASSOVER
5. הקשר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח
1955 186:5.1 There is no direct relation between the death of Jesus and the Jewish Passover. True, the Master did lay down his life in the flesh on this day, the day of the preparation for the Jewish Passover, and at about the time of the sacrificing of the Passover lambs in the temple. But this coincidental occurrence does not in any manner indicate that the death of the Son of Man on earth has any connection with the Jewish sacrificial system. Jesus was a Jew, but as the Son of Man he was a mortal of the realms. The events already narrated and leading up to this hour of the Master’s impending crucifixion are sufficient to indicate that his death at about this time was a purely natural and man-managed affair.
2018 186:5.1 אין קשר ישיר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח. אכן, ישוע הקריב את חייו הארציים ביום זה, ערב חג הפסח ובערך בזמן בו הוקרב השה לעולה במקדש. אך צירוף המקרים הזה איננו מעיד בשום צורה ואופן על כך שמותו של ׳בן האדם׳ עלי אדמות קשור באופן כלשהו למערכת הקורבנות היהודית. ישוע היה יהודי, אך ׳כבן האדם׳, היה בן תמותה בעולם. מספיק להתבונן על המאורעות שכבר סופרו, ואשר מובילים לרגע הזה, ממש לפני צליבתו המתקרבת של ׳המאסטר׳, כדי להסיק שמותו בשעה הזו היה אירוע טבעי ומעשה ידי אם בלבד.
1955 186:5.2 It was man and not God who planned and executed the death of Jesus on the cross. True, the Father refused to interfere with the march of human events on Urantia, but the Father in Paradise did not decree, demand, or require the death of his Son as it was carried out on earth. It is a fact that in some manner, sooner or later, Jesus would have had to divest himself of his mortal body, his incarnation in the flesh, but he could have executed such a task in countless ways without dying on a cross between two thieves. All of this was man’s doing, not God’s.
2018 186:5.2 היה זה האדם ולא האל אשר תכנן והוציא לפעול את מותו של ישוע על הצלב. ׳האב׳ אכן סירב להתערב בסדר המאורעות האנושיים באורנטיה, אך ׳האב׳ בפרדיס לא ציווה, לא תבע ולא דרש שמותו של ׳בנו׳ יתבצע כפי שזה אירע בארץ. עובדה היא שבמוקדם או במאוחר נדרש היה ישוע לוותר על הגוף הפיזי, על ההתגשמות שלו בגוף, אך הוא היה יכול לעשות זאת באינספור דרכים בלא להזדקק למות על הצלב בין שני גנבים. כל אלה היו מעשה ידי אדם, ולא מעשה ידי אלוהים.
1955 186:5.3 At the time of the Master’s baptism he had already completed the technique of the required experience on earth and in the flesh which was necessary for the completion of his seventh and last universe bestowal. At this very time Jesus’ duty on earth was done. All the life he lived thereafter, and even the manner of his death, was a purely personal ministry on his part for the welfare and uplifting of his mortal creatures on this world and on other worlds.
2018 186:5.3 ׳המאסטר׳ השלים עד לזמן בו הוטבל את כל מה שנדרש להתנסות בו עלי אדמות ובגוף שהיה נחוץ כדי להשלים את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו ביקום. באותו רגע ממש, הושלמה חובתו של ישוע על הארץ. כל החיים שחי לאחר מכן, ואפילו האופן בו מת, היו סעד אישי לגמרי שבחר להעניק כדי לרומם את יצוריו בני התמותה, בעולם הזה כמו גם בעולמות אחרים.
1955 186:5.5 All that the Son of Man said or did on earth greatly embellished the doctrines of sonship with God and of the brotherhood of men, but these essential relationships of God and men are inherent in the universe facts of God’s love for his creatures and the innate mercy of the divine Sons. These touching and divinely beautiful relations between man and his Maker, on this world and on all others throughout the universe of universes, have existed from eternity; and they are not in any sense dependent on these periodic bestowal enactments of the Creator Sons of God, who thus assume the nature and likeness of their created intelligences as a part of the price which they must pay for the final acquirement of unlimited sovereignty over their respective local universes.
2018 186:5.5 כל מה אמר או עשה ׳בן האדם׳ עלי אדמות ייפַּה עד מאוד את הדוקטרינות אודות היות האדם בן האלוהים ואודות אחוות האדם, אך מערכות היחסים הבסיסיות הללו, בין האדם לאל, נובעות מטבע העובדה שהאל אוהב את יצוריו ומרחמנותם הטבעית של ׳בניו׳ האלוהיים. מאז ומעולם, בעולם הזה ובכל האחרים ברחבי היקום, התקיימו מערכות היחסים הללו בין האדם ׳לבוראו׳, יחסים נוגעים ללב, יחסים בעל יופי אלוהי; ואין הן תלויות בשום אופן במשימות המתת התקופתיות של ׳בני האל הבוראים׳, אשר מתגלמים בדמות ההוויות התבוניות שבראו כחלק מן המחיר שהם עצמם נדרשים לשלם כדי לרכוש סופית את הריבונות הבלתי-מוגבלת, כל אחד ביקומו שלו.
1955 186:5.6 The Father in heaven loved mortal man on earth just as much before the life and death of Jesus on Urantia as he did after this transcendent exhibition of the copartnership of man and God. This mighty transaction of the incarnation of the God of Nebadon as a man on Urantia could not augment the attributes of the eternal, infinite, and universal Father, but it did enrich and enlighten all other administrators and creatures of the universe of Nebadon. While the Father in heaven loves us no more because of this bestowal of Michael, all other celestial intelligences do. And this is because Jesus not only made a revelation of God to man, but he also likewise made a new revelation of man to the Gods and to the celestial intelligences of the universe of universes.
2018 186:5.6 ׳האב׳ שבשמים אהב את בני התמותה שבארץ בדיוק באותה המידה לפני חייו ומותו של ישוע באורנטיה כמו לאחר המופע הטרנסצנדנטלי של שותפות-בצוותא בין האדם לאל. אף כי אין במעשה הכביר הזה, של התגלמות האל של נבאדון בלבוש בשר ודם באורנטיה כדי להרחיב את תכונותיו של ׳האב׳ הנצחי, האינסופי והאוניברסלי, יש בו והוא אכן העשיר והאיר את כל שאר המנהלים והיצורים ביקום של נבאדון. אף כי ׳האב׳ שבשמיים לא אוהב אותנו יותר בשל משימת המתת של מיכאל, כל שאר ההוויות התבוניות השמימיות כן אוהבות אותנו יותר. הסיבה לכך היא שלא רק שישוע מימש התגלות של האל לאדם, אלא משום שהוא גם גילה התגלות חדשה של האדם להוויות התבוניות שביקום היקומים.
1955 186:5.7 Jesus is not about to die as a sacrifice for sin. He is not going to atone for the inborn moral guilt of the human race. Mankind has no such racial guilt before God. Guilt is purely a matter of personal sin and knowing, deliberate rebellion against the will of the Father and the administration of his Sons.
1955 186:5.8 Sin and rebellion have nothing to do with the fundamental bestowal plan of the Paradise Sons of God, albeit it does appear to us that the salvage plan is a provisional feature of the bestowal plan.
2018 186:5.8 החטא והמרד אינם כלל קשורים למשימת המתת הבסיסית של ׳בני פרדיס׳ של האל, אף כי לנו נדמה כי משימת ההצלה הינה פועל יוצא ממשימת המתת.
1955 186:5.9 The salvation of God for the mortals of Urantia would have been just as effective and unerringly certain if Jesus had not been put to death by the cruel hands of ignorant mortals. If the Master had been favorably received by the mortals of earth and had departed from Urantia by the voluntary relinquishment of his life in the flesh, the fact of the love of God and the mercy of the Son—the fact of sonship with God—would have in no wise been affected. You mortals are the sons of God, and only one thing is required to make such a truth factual in your personal experience, and that is your spirit-born faith.
2018 186:5.9 גאולת האל עבור בני התמותה של אורנטיה הייתה יעילה, מהימנה וודאית באותה המידה אף אם ישוע לא היה מוצא להורג בידיהם האכזריות של בני תמותה בורים. אילו היו בני התמותה שבארץ מקבלים את ׳המאסטר׳ בברכה ואילו היה עוזב את אורנטיה כשהיה מחליט הוא עצמו לעזוב את הגוף, לא הייתה לכך שום השפעה על עובדת אהבתו של האל ורחמיו של ׳הבן׳ – עובדת היות האדם בן האלוהים. אתם, בני התמותה, בני האלוהים אתם, והדבר היחידי שנדרש כדי שאמת זו תהייה לעובדה בהתנסות שלכם, היא אמונתכם, אמונה שנולדת מן הרוח.
¶ הפניות
¶ ביבליה
- ↑ 186:1.1 ישוע נמסר לצליבה: מתי 27:26b,31b; מר 15:20b; לו 23:25b; יוח 19:16.
- ↑ 186:1.2 חרטה של יהודה: מתי 27:3a.
- ↑ 186:1.2 שלושים פיסות כסף: מתי 26:15.
- ↑ 186:1.4 חזרה לסנהדרין: מתי 27:3b-4a.
- ↑ 186:1.5 יהודה דחה: מתי 27:4b.
- ↑ 186:1.6 יהודה מחזיר כסף: מתי 27:5a.
- ↑ 186:1.7 התאבדותו של יהודה: מתי 27:5b; השל 1:16-18.
- ↑ 186:2.2 ישו סירב להגן על עצמו: מתי 26:60-62a; מר 14:56-61a.
- ↑ 186:2.2 ישוע עונה על שאלות על האלוהות שלו: מתי 26:63b-64a; מתי 27:11; מר 14:61b-62a; מר 15:2; לו 22:67-70; לו 23:3; יוח 18:33-37.
- ↑ 186:2.2 אין תשובות להורדוס: לו 23:9.
- ↑ 186:2.2 אין פנינים לפני חזירים: מתי 7:6.
- ↑ 186:2.10 ישו לא חש כעס: מתי 26:67-68; מר 14:65; לו 22:63-65; יוח 19:2-3.
- ↑ 186:2.11 הנה האיש!: יוח 19:5.
- ↑ 186:3.4 קום שוב ביום השלישי: מתי 16:21; מתי 17:23a; מתי 20:19b; מתי 27:63; מר 8:31; מר 9:31; מר 10:34b; לו 9:22; לו 18:33; לו 24:7,46; יוח 20:9.
- ↑ 186:4.1 פילאטיס רחיצת ידיים: מתי 27:24.
- ↑ 186:4.1 פילאטוס: צלבו אותו מיד: מתי 27:26c; מר 15:15c; יוח 19:16.
- ↑ 186:4.1 ישוע לועג אבל לא מכה: מתי 27:31ab; מר 15:20ab.
- ↑ 186:4.2 שעת יציאה: מתי 27:31c; מר 15:20c.
- ↑ 186:4.4 שני רשעים: מתי 27:38; מר 15:27; לו 23:32; יוח 19:18.
- ↑ 186:5.4 בשורת המלכות: מתי 4:23; מתי 9:35; מתי 24:14; מר 1:14-15.
- ↑ 186:5.7 נגד רעיון של "כפרה על חטא": מתי 20:28; מר 10:45; הר 3:25-26; הר 5:6; הק א׳ 15:3; הק ב׳ 5:21; הג 3:13; טי א׳ 2:6; הע 2:17-18; יו א׳ 2:2; יו א׳ 4:10.