142:0.1 במהלך חודש אפריל, פעלו ישוע והשליחים בירושלים, יצאו מן העיר בכל ערב ובילו את הלילה בבית עניא. ישוע עצמו בילה לילה אחד או שניים מדי שבוע בירושלים, בביתו של יהודי יווני בשם פְלָביוּס, לשם הגיעו יהודים חשובים רבים על-מנת לבקרו בסתר.
142:0.2 ביומו הראשון בירושלים, ביקר ישוע בבית חברו משכבר ימים, חנן, מי ששימש בעבר ככוהן הגדול והיה קרוב משפחתה של שלומית, אשת זבדיה. חנן שמע אודות ישוע ותורתו, וכאשר ביקר ישוע בבית הכוהן הגדול, הוא התקבל בהסתייגות גדולה. כאשר ראה ישוע את הקור שהפגין חנן, נפנה לעזוב מיד ואמר: ״אדם משועבד בעיקר בידי הפחד, וחולשתו הגדולה הינה הגאווה; האם תבגוד בעצמך ותשתעבד לשני אלה, אשר מחרבים את האושר והחירות?״ חנן כלל לא ענה. ׳המאסטר׳ לא ראה שוב את חנן עד אשר זה ישב לצד חותנו לחרוץ משפטו ׳בן האדם׳.
142:1.1 במהלך חודש זה, לימדו ישוע או אחד השליחים מדי יום במקדש. כאשר המוני חוגגי הפסח היו רבים מכדי להיכנס לשיעור במקדש, קיימו השליחים קבוצות לימוד רבות מחוץ לאזור הקדוש. עיקר המסר שלהם היה כדלקמן:
142:1.2 1. מלכות שמים קרבה[1].
142:1.3 2. תוכלו להיכנס בשערי מלכות שמים אם תאמינו באבהותו של האל, וכך תהפכו לבני האל[2].
142:1.4 3. החוק העליון של החיים במלכות הינו אהבה – מסירות עילאית לאל ואהבת רעיך כמוך[3].
142:1.5 4. חוק המלכות הינו ציות לרצון ׳האב׳, אשר מניב את פירות הרוח בחייו האישיים של האדם[4].
142:1.6 ההמונים אשר הגיעו לחגיגות הפסח שמעו את המסר של ישוע, ומאות מהם שמחו לשמע הבשורות הטובות[5]. הכוהנים הגדולים, כמו גם מנהיגי היהודים, הוטרדו מאוד מישוע ושליחיו והתווכחו בינם לבין עצמם כיצד לנהוג בהם.
142:1.7 בנוסף להוראה במקדש ובסביבותיו, הן השליחים והן מאמינים נוספים עסקו רבות בעבודה אישית בקרב המוני חוגגי הפסח. אותם הגברים והנשים הללו שהביעו עניין נשאו את בשורת ישוע ששמעו בחג פסח זה לקצוות האימפריה הרומית ואף למזרח. כך החלה תפוצת בשורת המלכות לעולם החיצון. עבודתו של ישוע לא הצטמצמה עוד לפלשתינה.
142:2.1 על חוגגי הפסח בירושלים נמנה סוחר יהודי אמיד מכרתים בשם יעקב אשר פנה לאנדראס וביקש להיפגש עם ישוע בפרטיות. אנדראס ארגן פגישה סודית זו עם ישוע לערב שלמחרת, בביתו של פלביוס. אדם זה לא הצליח להבין את שלימד ׳המאסטר׳ והגיע על-מנת ללמוד עוד על מלכות האל. אמר יעקב לישוע: ״אבל, רבי, משה והנביאים שמקדם אמרו לנו שיהוה הינו אל קנא, אל זועם וקוצף. הנביאים טענו שהוא שונא חוטאים ונוקם באלה אשר מפרים את מצוותיו. אתה ותלמידיך מלמדים אותנו שהאל הוא סוג של ׳אב׳ חומל שכל כך אוהב את כל בני האדם עד שהוא מזמין אותם למלכות השמים החדשה הזו, אשר לטענתך קרבה לבוא[6].״
142:2.2 לאחר שסיים יעקב את דבריו, ענה לו ישוע: ״יעקב, היטב סקרת את מה שלימדו הנביאים שמקדם את ילדי אותו הדור ובהתאם לידוע בימיהם. ׳אבינו׳ שבפרדיס אינו-משתנה. אך המושג אודותיו צמח למן ימיו של משה, ובחלוף הזמן בימיו של עמוס ועד לדור של הנביא ישעיהו. וכעת, באתי התגשמתי אני בגוף על-מנת לגלות את ׳האב׳ בהדר חדש ולהציג את אהבתו וחסדו לבני כל האומות. וככל שבשורת מלכות זו תלך ותתפשט בעולם, ועמה המסר של שמחה ורצון טוב, תשתפרנה מערכות היחסים במשפחות כל העמים. בחלוף הזמן, תגדל אהבת אבות ובנים זה לזה וכך תגדל ההבנה לאהבה שאוהב ׳האב׳ שבשמים את ילדיו שבארץ. זכור, יעקב, כי אב טוב ואמתי לא רק אוהב את כלל משפחתו – כמשפחה – אלא באמת אוהב ודואג לכל אחד מבניה, כיחיד.״
142:2.3 לאחר דיון ממושך באופיו של ׳האב׳ שבשמים, עצר ישוע ואמר: ״אתה, יעקב, הן אב לרבים, היטב תדע את אמתות דברי.״ ואמר יעקב: ״אבל, ׳מאסטר׳, מי סיפר לך שאני אב לשישה? כיצד ידעת זאת אודותיי?״ ענה לו ׳המאסטר׳: ״נסתפק בכך ׳שהאב׳ ׳והבן׳ יודעים כל, ואכן רואים הכול. ומכיוון שאתה אוהב את ילדיך כמו אב שבארץ, כעת עליך לקבל כמציאוּת את אהבתו של ׳האב׳ שבשמים, ולא רק את אהבתו לכל ילדיו של אברהם, אלא לך, כנשמה אינדיבידואלית.״
142:2.4 ואז המשיך ישוע ואמר: ״כשהילדים שלך צעירים ולא בוגרים ועליך לגעור בהם, הם עלולים לחשוב שאביהם כועס ומלא זעם. בשל חוסר בגרותם, הם אינם מסוגלים לראות מעבר לעונש ולהבחין בפעולת התיקון מרחיקת הראות של האב. אך כאשר אותם ילדים הופכים לגברים ונשים בוגרים, האם לא יהא זה טיפשי מצדם להמשיך ולחשוב, כפי שעשו בצעירותם, באופן שגוי זה על אביהם? כעת, כגברים וכנשים, ראוי שיבחינו באהבה שאהב אותם אביהם כשהעניש אותם בצעירותם. והאם לא ראוי שבחלוף המאות, תיטיב גם האנושות להבין את טיבו האמתי ואופיו האוהב של ׳האב׳ שבשמים? מה רווח לכם מדוֹרוֹת על גבי דורות של הארה רוחנית אם תמשיכו ותראו את האל באופן בו תארו אותו משה והנביאים? אומר לך, יעקב, באורה גדול של השעה הזו, כי אתה תראה את האב כפי שלא ראו אותו כל אלה שלפניך. וכאשר תחזה בו, תשמח להיכנס בשערי המלכות בה מולך ׳אב׳ חסד שכזה, ותבקש כי רצון אהבתו ישלוט בחייך מכאן ואילך.״
142:2.5 ענה לו יעקב: ״רבי, אני מאמין; אני מבקש שתוביל אותי למלכות ׳האב׳.״
142:3.1 שניים עשר השליחים, אשר מרביתם הקשיבו לדיון אודות טיבו של האל, שאלו באותו הלילה את ישוע שאלות רבות אודות ׳האב׳ שבשמים. ניתן לסכם, במונחים של היום, את תשובותיו של ׳המאסטר׳ לשאלות הללו כדלקמן:
142:3.2 ישוע גער בשניים עשר קלות, ובסיכומו של דבר אמר: האם אינכם מכירים את מסורות ישראל הנוגעות להתפתחות הרעיון אודות יהוה, האם אתם בורים ביחס לדוקטרינה של התורה אודות האל? ואז, לימד ׳המאסטר׳ את השליחים על האבולוציה של המושג אודות האלוהות לכל אורך התפתחותו של העם היהודי. הוא הפנה את תשומת ליבם לשלבים הבאים של התפתחות הרעיון אודות האל:
142:3.3 1. יהוה – אל השבטים של חצי האי סיני[7]. זהו המושג הפרימיטיבי אודות האלוהות אותו העלה משה בדרגה לזה של אדוני אלוהי ישראל. ׳האב׳ שבשמים תמיד יקבל את סגידתם הכנה של ילדיו שבארץ, בלא תלות לשיעור פשטותו של מושגיהם אודות האלוהות או בשם בו הם מציינים את טיבו האלוהי.
142:3.4 2. ׳העליון׳. המושג אודות ׳האב׳ שבשמים עליו הכריז מלכי-צדק בפני אברהם ואשר לאחר מכן הופץ למרחקים משָלֶם בידי אלה שהאמינו ברעיון מורחב זה אודות האלוהות. אברהם ואחיו עזבו את אוּר בשל ביסוסו של פולחן השמש, והם הפכו למאמינים בתורתו של מלכי-צדק אודות אל עליון – ׳האל העליון׳[8][9]. מושג זה אודות האל היה מושג משולב, שמיזג בין הרעיונות הקודמים שנפוצו במסופוטמיה לבין הדוקטרינה אודות ׳העליון׳.
142:3.5 3. אל שָדַי[10]. בראשית ימיהם של העברים, רבים סגדו לאל שדי, המושג המצרי אודות אל השמים אודותיו למדו בתקופת השבי בארץ הנילוס. הרבה לאחר ימיו של מלכי-צדק, התמזגו שלושת המושגים הללו ונוצרה הדוקטרינה אודות האלוהות הבוראֵת, אדוני אלוהי ישראל.
142:3.6 4. אלוהים[11]. התורה אודות ׳שילוש פרדיס׳ נשתמרה עוד מימיו של אדם. הלא תזכרו כיצד מתחילה התורה בקביעה כי ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ?״ זאת לתעודה כי כאשר נכתב הפסוק, כללה דת אבותינו את המושג אודות שלושה אלים באחד.
142:3.7 5. יהוה העליון. עד לימיו של ישעיהו, התרחבו אמונות אלה אודות האל לכדי מושג של ׳בורא אוניברסלי׳ אשר היה בעת ובעונה אחת כול-יכול וכול-רחום[12][13][14]. ומושג מתפתח ומתרחב זה אודות האל החליף למעשה את כל הרעיונות שקדמו לו בדת אבותינו.
142:3.8 6. ׳האב׳ שבשמים[15]. וכעת אנו מכירים את האל ׳כאבינו׳ שבשמים. אנו מלמדים על דת בה המאמין הינו בן האל. אלה החדשות הטובות של בשורת מלכות השמים. במקביל ׳לאב׳ מתקיימים ׳הבן׳, ׳והרוח׳, וההתגלות אודות טיבן וסעדן של ׳אלוהויות פרדיס׳ אלה תמשיך להתרחב ולהאיר, בנצח העידנים שיבואו, את התקדמותם הרוחנית הנצחית של בני האל המרקיעים. בכל עת, בכל עידן, מכירה הרוח השוכנת בכל אדם בסגידת האמת שלו – ככל שזו נוגעת להתקדמותו הרוחנית האינדיבידואלית – כמחווה של כבוד כלפי ׳האב׳ שבשמים.
142:3.9 מעולם לא הוכו כך השליחים בתדהמה כפי שאירע בעת שהאזינו לסיפור התפתחותו של המושג אודות האל במוחותיהם של יהודי הדורות הקודמים; הם היו מבולבלים מכדי לשאול שאלות. ועת ישבו מול ישוע בדממה, המשיך ׳המאסטר׳: ״ואילו קראתם בתורה, הייתם יודעים אמתות אלה. האם לא קראתם בספר שמואל, ככתוב: ׳וַיֹּסֶף אַף יְהוָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמור, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה?׳ זה לא היה מוזר, משום שבימיו של שמואל האמינו ילדי אברהם שיהוה ברא הן את הטוב והן את הרע. אך כאשר סופר אחר תאר מאורעות אלה מאוחר יותר, לאחר התרחבותו של המושג היהודי אודות טיבו של האל, הוא לא העז לייחס את הרוע ליהוה; ולפיכך כתב: ׳וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, עַל יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת, אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל.׳ האם לא תוכלו להבחין כי פסוקי התורה הללו מראים בברור כיצד המשיך המושג אודות טיבו של האל לצמוח מדור אחד למשנהו?[16]
142:3.10 ״שוב, הייתם צריכים להבחין כיצד התרחבה ההבנה אודות החוק האלוהי בד בבד עם התרחבותם של המושגים אודות האלוֹהיוּת. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, בימים שלפני התגלות הנרחבת יותר של יהוה, ניתנו להם עשר דברות, ואלה היו דבר החוק ממש עד להגעתם להר סיני. ואלה היו עשר הדיברות:
142:3.11 ״1. כִּי לֹא תשתחווה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְהוָה אֵל קַנָּא הוּא[17].
142:3.12 ״2. אֱלוהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ[18].
142:3.13 ״3. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אלוהיךָ[19].
142:3.14 ״4. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה[20]. לִי, הוּא, אמר יהוה.
142:3.15 ״5. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבּות[21].
142:3.16 ״6. זכור חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ וְחַג האסיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה[22].
142:3.17 ״7. לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי[23].
142:3.18 ״8. וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר[24].
142:3.19 ״9. רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אלוהיךָ[25].
142:3.20 ״10. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ[26].
142:3.21 ״ואז, בברקים ורעמים של הר סיני, נתן להם משה עשר דיברות חדשות, אשר וודאי כולכם תסכימו ראויות יותר ללוות את המושג הרחב יותר אודות יהוה כאלוהות. האם לא שמתם לב אף פעם כי הדיברות הללו נרשמו בתורה פעמיים, וכי בפעם הראשונה נצטווו לשמור על השבת כאות ליציאת מצרים ואילו מאוחר יותר הסיבה לשמירה על השבת צוינה כהכרה בבריאה, אות לאמונותיהם המתקדמות יותר של אבותינו?[27]
142:3.22 ״ואז, הלוא תזכרו כי שוב – בימי ההארה הרוחנית הנרחבת יותר של ישעיהו – שונו עשר הדברות השליליות הללו לחוק אחד חיובי, חוק של אהבה, הציווי לאהוב את אדוני אלוהיך בכל מאודך ואת רעיך כמוך. ואף אני מכריז בפניכם כי חוק עליון זה של אהבה לאל ולאדם הינו חובתו היחידה של האדם[28].״
142:3.23 וכאשר סיים את דבריו, איש לא שאל דבר. הלכו לדרכם, לשנת הלילה.
142:4.1 מכיוון שלא נימול ולא הוטבל, נחשב פלביוס, היהודי היווני, לגֵר אשר בשער; מכיוון שאהב מאוד חפצי אומנות ופיסול יפים, הבית בו התגורר בירושלים היה מבנה יפהפה. בית זה קושט באוצרות יקרי הערך אותם אסף פה ושם במסעותיו בעולם. כאשר חשב לראשונה להזמין את ׳המאסטר׳ לביתו, הוא חשש שמא ׳המאסטר׳ ייעלב למראה הצלמים. אך פלביוס הופתע לטובה כאשר ישוע נכנס לבית ובמקום לגעור בו על הפסלים והצלמים אשר לכאורה נקשרו לעבודת אלילים, הוא התעניין עד מאוד באוסף כולו ושאל שאלות רבות לגבי כל פריט ופריט, בעוד פלביוס מלווה אותו מאולם לאולם ומראה לו את הפסלים החביבים עליו.
142:4.2 ׳המאסטר׳ ראה שמארחו נבוך למראה חיבתו לחפצי האומנות; ומשום כך, לאחר שסיימו לסקור את האוסף כולו, אמר ישוע: ״למה זה תצפה שאגער בך בשל העובדה שאתה מעריך את יפי החפצים שנבראו על-ידי ׳אבי׳ ונוצרו בידיו האמונות של אדם? האם מפני שמשה ביקש פעם ללחום בסגידה לאלילי שווא חייבים כל בני האדם לעוות פניהם אל מול יצירה מהודרת ויפה? אומר אני לך, פלביוס, כי ילדיו של משה לא הבינו אותו כראוי, ואפילו כעת הם יוצרים דיוקנאות שווא מן האיסורים שהטיל על צלם ותמונה על מה שבשמים ובארץ. אך אפילו אילו הטיל משה איסורים מעין אלה על האנשים החשוכים של אותם הימים, מה זה קשור לימינו אנו, ימים בהם מתגלה ׳האב׳ שבשמים ׳כשליט הרוח׳ האוניברסלי של הכול? פלביוס, אני מכריז כי במלכות הקרבה לא ילמדו עוד ׳לא תסגוד לזה ולא תסגוד לזה׳; ולא יעסקו עוד במצוות של אל-תעשה את זה ולא את זה. אלא, כולם ימלאו אחר ציווי עליון אחד. חובתו העליונה של האדם מתבטאת בשתי זכויות נעלות: סגידה כנה ׳לבורא׳ האינסופי, ׳אב פרדיס׳, ושירות אוהב שמוענק לאחיו של האדם[29]. אם תאהב את רעיך כמוך, אכן תדע שאתה בן האל.
142:4.3 ״צדק משה בניסיונותיו לעמוד אל מול פולחן האלילים בעידן בו ׳אבי׳ לא היה מובן היטב, אך בעידן העתיד לבוא יתגלה ׳האב׳ בחייו של ׳הבן׳; התגלות חדשה זו של האל לעד תימנע את הבלבול בין ׳האב הבורא׳ לבין אלילי אבן או פסלי זהב וכסף. מכאן ואילך, רשאי האדם האינטליגנטי ליהנות מאוצרות האומנות בלא לבלבל בין הערכה חומרית זו ליופי לבין הסגידה ל׳אב בפרדיס׳ ולשירות את אל כל הדברים וכל ההוויות.״
142:4.4 פלביוס האמין לכל אשר לימד אותו ישוע. למחרת, ירד לבית עניא שבעבר הירדן והוטבל בידי תלמידיו של יוחנן. ואת זאת עשה משום שבעת ההיא שליחיו של ישוע עדיין לא הטבילו את המאמינים. עם שובו לירושלים, ערך פלביוס סעודה גדולה לכבוד ישוע, אליה הזמין ששים מחבריו. רבים מחבריו הפכו הם למאמינים בבשורת המלכות הקרבה.
142:5.1 אחת מן הדרשות הגדולות שנשא ישוע בשבוע הפסח הזה, ניתנה בתשובה לשאלה שהגיעה מאחד המאזינים, אדם מדמשק. אדם זה שאל את ישוע: ״אבל רבי, כיצד נדע בוודאות שנשלחת בידי האל, ושאכן נוכל לבוא בשעריה של המלכות שאתה ושליחיך מצהירים כי קרבה לבוא?״ ענה לו ישוע:
142:5.2 ״בנוגע למסר שלי ולמה שמלמדים שליחי, ראוי לכם לשפוט אותם על-פי פירותיהם. אם אנחנו מכריזים בפניכם על אמתות הרוח, כי אז תעיד הרוח בלבכם על אמתות המסר. בנוגע למלכות ולוודאות העובדה ׳שהאב׳ שבשמים יקבל אתכם אליה, הרשו לי לשאול אתכם איזה מן האבות הראויים והנדיבים שביניכם ישמור את בנו במתח ובחרדה בנוגע למעמדו במשפחה ולביטחון בחיבת האב כלפיו? האם אתם, האבות שבארץ, נהנים לענות את בניכם ולגרום להם להיות בחוסר וודאות ביחס למקומם שלהם בלבבותיכם האנושיים? גם ׳אביכם׳ שבשמים לא מותיר במעמד של אי וודאות ביחס למקומם במלכות את ילדי הרוח שלו, המאמינים. אם תקבלו את האל ׳כאביכם׳, כי אז אכן הייתם בני האל. ואם הייתם בנים, מעמדכם איתן ובטוח בכל הנוגע להיותכם בנים אלוהיים ונצחיים. אם רק תאמינו למילותיי, כי אז תאמינו ׳לו׳, לשוֹלחי, ואם תאמינו כך ׳באב׳, הבטחתכם את אזרחותכם האלוהית. אם תעשו כרצון ׳האב׳ שבשמים, תמיד תצליחו בחיי ההתקדמות הנצחיים של מלכות אלוה[30].
142:5.3 ״תעדנה רוחכם ׳והרוח העליונה׳ על כך שאתם אכן ילדי האל. ואם אתם ילדי האל, כי אז נולדתם מרוחו של האל; וכל אשר נולד מן הרוח יוכל בכוחות עצמו להתגבר על כל הספקות[31]. זהו הניצחון שכובש את כל אי הוודאות וזו אף אמונתכם.
142:5.4 ״וכך תאר הנביא ישעיהו את אותם הימים: ׳עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם, וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבודַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם.׳ ואנוכי אשמש כבטוחה בעבור כל אלה אשר יאמינו באמת ובתמים בבשורה זו, ההבטחה שיתקבלו לחסדי הנצח של מלכות ׳אבי׳. על-כן, אתם המאזינים השומעים מסר זה ומאמינים בבשורת מלכות זו, אתם בני האל, ולכם חיי נצח; ותהא העובדה שאתם אוהבים בכנות זה את זה לתעודה לכל העולם שנולדתם מן הרוח.״[32]
142:5.5 המוני המאזינים נותרו לצד ישוע שעות רבות, שאלו שאלות והאזינו לתשובותיו המנחמות. אפילו השליחים התחזקו מן האופן בו לימד ישוע את בשורת המלכות באופן עוצמתי ובטוח יותר. התנסות זו בירושלים מילאה את השניים עשר בהשראה רבה. הייתה זו להם הפעם הראשונה בה באו במגע עם ההמונים, והם למדו שיעורים יקר ערך רבים אשר מאוחר יותר סייעו להם רבות בעבודתם.
142:6.1 ערב אחד, הגיע לביתו של פלביוס על-מנת לפגוש בישוע אדם בשם ניקודמוס, אדם עשיר ובא בימים אשר נמנה על חברי הסנהדרין היהודית[33]. הוא שמע רבות אודות תורתו של איש הגליל, ולפיכך הלך אחר הצהריים אחד להאזין לו כשלימד בחצרות המקדש. אילו יכול, היה הולך לשמוע את ישוע מלמד לעיתים תכופות יותר, אך הוא חשש שמא יראו אותו המאזינים, משום שבאותה העת מנהיגי היהודים כבר היו חלוקים עד כדי כך עם ישוע עד ששום חבר בסנהדרין לא חפץ להיות מזוהה עמו ציבורית. וכך, ביקש ניקודמוס מאנדראס לארגן פגישה פרטית עם ישוע, דווקא בערב זה, ולאחר רדת הליל. כאשר החל המפגש, היו פטרוס, יעקב ויוחנן בגנו של פלביוס, אך לאחר מכן הם כולם נכנסו לבית, שם נמשכה הדרשה.
142:6.2 ישוע קיבל את ניקודמוס ללא נשוא פנים; כששוחח עמו, כלל לא התפשר או ניסה לשכנע. ׳המאסטר׳ כלל לא ניסה לדחות את המבקר החשאי, ואף לא היה ציני כלפיו. ישוע היה שלוו, כנה ומכובד בכל מגעיו עם המבקר הנכבד. ניקודמוס לא בא כנציגהּ הרשמי של הסנהדרין; הוא בא לפגוש בישוע אך ורק בשל העניין האישי והכֵּנה שהביע בתורתו של ׳המאסטר׳.
142:6.3 כשהציג אותו פלביוס, אמר ניקודמוס: ״רבי, אנחנו יודעים שאתה מורה שליח האל, משום שאדם מן השורה לא היה יכול ללמד כך אלא כשהאל עמו. ואני משתוקק ללמוד עוד על תורתך ביחס למלכות הקרבה[34].״
142:6.4 ענה ישוע לניקודמוס: ״אמן, אמן אומר לך ניקודמוס, לא יוכל אדם לחזות במלכות האל אלא אם ייוולד ממעל[35].״ ענה לא אז ניקודמוס: ״כיצד יוכל אדם להיוולד מחדש לעת זקנה? הרי לא יוכל להיכנס מחדש לרחם אמו[36].״
142:6.5 אמר לו ישוע: ״ואף-על-פי-כן, אני מכריז בפניך כי לא יוכל אדם לבוא בשערי מלכות האל אלא אם ייוולד מן הרוח. הנולד מן הבשר הינו בשר, והנולד מן הרוח הינו רוח. אך אל לך להתפלא שאמרתי לך כי עליך להיוולד ממעל. כאשר נושבת הרוח, אתה שומע את רשרוש העלים, אך את הרוח לא תראה – לא מנין באה ולא לאן תלך – וכך גם לגבי כל אלה הנולדים מן הרוח. בעיני הגוף תוכל לחזות במופעי הרוח, אך לא תוכל להבחין ברוח עצמה[37].״
142:6.6 ענה לו ניקודמוס: ״אך אינני מבין – כיצד ייתכן?״ אמר ישוע: ״הייתכן שאתה מורה בישראל ואינך בקיא בכל אלה? לכן, מחובתם של אלה המכירים את מציאויות הרוח לגלות את הדברים הללו לאלה אשר מבחינים רק במופעי עולם החומר[38]. אך, האם תאמין לנו אם נספר לך על אמתות שמימיות? האם אתה אמיץ מספיק, ניקודמוס, על-מנת להאמין במי שירד משמיים, ואף ׳בבן האדם׳?״[39]
142:6.7 אמר ניקודמוס: ״אך כיצד אוכל להתחיל לאחוז ברוח זו, אשר עתידה לחולל בי מהפך כהכנה לכניסתי למלכות?״ ענה ישוע: ״רוח ׳האב׳ שבשמים כבר שוכנת בתוכך. אילו רק תיתן לרוח זו של מעלה להוביל אותך, במהרה תתחיל לראות בעיני הרוח, ואז, כשתבחר למלא בלב שלם אחר הנחיית הרוח אתה תיוולד מן הרוח, משום שתכלית חייך היחידה תהא לעשות את רצון ׳אביך׳ שבשמים. וכאשר יתברר לך שנולדת מן הרוח, ואתה שוכן בשמחה במלכות האל, יתחילו חייך לשאת מדי יום שפע של פירות רוח.״
142:6.8 ניקודמוס אכן היה כנה. הוא התרשם עד מאוד אך נותר מבולבל. ניקודמוס הצליח בתהליך ההתפתחות העצמי שלו, ניחן בשליטה-עצמית ואפילו ניחן באיכויות מוסריות גבוהות. הוא היה מעודן, אגואיסטי וזולתני; אך הוא לא ידע כיצד להכפיף את רצונו לרצון ׳האב׳ האלוהי, כמו שילד הקט מוכן למלא אחר הנחייתו של אב ארצי חכם ואוהב, על-מנת להפוך באמת לבנו של האל, ליורש מתקדם למלכות הנצח.
142:6.9 אך יוסף אזר אמונה מספקת על-מנת להיאחז במלכות. הוא מחה חלושות כאשר ביקשו עמיתיו בסנהדרין להרשיע את ישוע ללא שימוע; מאוחר יותר, יחד עם יוסף מן הרמתים, הוא הרהיב עוז, הודה באמונתו ואף תבע את גופתו של ישוע, ממש בעת שרוב תלמידיו נסו מפחד למראה הסבל והמוות הסופיים של ׳המאסטר׳.[40]
142:7.1 לאחר התקופה העמוסה, של הוראה ועבודה אישית, במהלך שבוע הפסח בירושלים, בילו ישוע ושליחיו את יום רביעי שלאחר מכן במנוחה בבית עניא. אותו אחר הצהריים, שאל תומאס שאלה אשר הולידה תשובה ארוכה ומועילה. אמר תומאס: ״׳מאסטר׳, ביום שהסמכת אותנו כשגריריהּ של המלכות, אמרת לנו דברים רבים והנחיתָ אותנו כיצד עלינו לחיות באופן אישי, אך מה עלינו ללמד את ההמונים? כיצד ראוי שיחיו אנשים אלה עת תתגשם המלכות ביתר שאת? האם ראוי שתלמידך יהיו אדונים לעבדים? האם ראוי שמאמיניך ידבקו בעוני ויימנעו מלהחזיק ברכוש? האם ראוי שישלטו רק הרחמים, ויבוא קץ לחוק ולצדק?״ ישוע והשניים עשר בילו את כל אותו אחר הצהריים וכל אותו ערב, לאחר הארוחה, בדיון בשאלותיו של תומאס. לצורך מסמך זה, אנו מציגים את הסיכום הבא של מה שהנחה ׳המאסטר׳:
142:7.2 ראשית, ביקש ישוע להבהיר לשליחיו כי הוא עצמו חי חיים ייחודיים על-פני האדמה, וכי הם, השניים עשר, התבקשו להשתתף בהתנסוּת המתת של ׳בן האדם׳; וכשותפים לה, גם הם נדרשים לקבל על עצמם את המגבלות והחובות של התנסות המתת הכוללת. הייתה בכך רמיזה סמויה כי ׳בן האדם׳ היה האדם היחיד שחי אי פעם על פני האדמה אשר היה מסוגל בעת ובעונה אחת לראות ממש לתוך לבו של האל ועמוק לתוך נשמת האדם.
142:7.3 ישוע הסביר בפשטות כי מלכות השמים הינה התנסות אבולוציונית אשר מתחילה כאן, על-פני האדמה, ומתקדמת במעלה סדרה של תחנות חיים עד לפרדיס. במהלך הערב הוא בהחלט קבע שבשלב עתידי כלשהו של התפתחות המלכות הוא יחזור לבקר בעולם, מתוך עוצמה רוחנית ותפארת אלוה.
142:7.4 לאחר מכן, הסביר כי ״רעיון המלכות״ אינו בהכרח הדרך הטובה יותר להדגים את הקשר בין האדם לאל; כי הוא השתמש במטבע לשון זה משום שהיהודים המתינו למלכות ומשום שיוחנן הטיף במונחים של המלכות הקרבה. אמר ישוע: ״בעידן אחר, אנשים יטיבו להבין את רעיון הבשורה כשיוצג במונחים אשר מתארים מערכת יחסים משפחתית – כאשר האדם מבין כי הדת מלמדת על אבהותו של האל ועל אחוות האדם, על היותו בן האל[41].״ אז דרש ׳המאסטר׳ באריכות אודות המשפחה הארצית כמקבילה למשפחה השמימית וניסח מחדש את שני חוקי החיים הבסיסיים: הציווי הראשון של אהבה לאב, ראש המשפחה, והציווי השני של אהבה הדדית בין הילדים עצמם, ואהבת לרעיך כמוך. אז הסביר כי איכות שכזו, של אהבה בין אחים, תמיד מתבטאת בשירות זולתני ואוהב לחברה.
142:7.5 לאחר מכן, החל הדיון הזכור לטוב אודות מאפייניהם הבסיסיים של חיי המשפחה והאופן בו הם ישימים לקשר הקיים בין האל לאדם. ישוע קבע כי משפחה אמתית מבוססת על שבע העובדות הבאות:
142:7.6 1. עובדת הקיום. מערכות היחסים בטבע, והמופעים המקבילים להן אצל בני האדם, קשורים למשפחה: ילדים יורשים מהוריהם תכונות מסוימות. מקורם של הילדים בהוריהם; האישיות מתקיימת באופן בלתי תלוי בפעולות ההורים. מערכת היחסים בין האב לילד הינה חלק אינהרנטי בטבע בכללותו וממלאה את כל אשר חי וקיים.
142:7.7 2. ביטחון והנאה. אבות אמתיים נהנים עד מאוד לספק את צרכי ילדיהם. אבות רבים לא מסתפקים רק בסיפוק רצונותיהם של הילדים אלא נהנים גם מסיפוק הנאותיהם.
142:7.8 3. חינוך ואימון. אבות חכמים מתכננים בקפדנות את חינוכם ודואגים לאמן כראוי את בניהם ובנותיהם ומכינים אותם בצעירותם לאחריות הגדולה יותר שתיפול בחלקם בהמשך חייהם.
142:7.9 4. משמעת וריסון. אבות מרחיקי-ראות גם דואגים להקנות את משמעת, ההנחיה, התיקון ולעיתים אף הריסון הנדרשים לצאצאיהם הבלתי מנוסים.
142:7.10 5. חברות ונאמנות. האב האוהב מקיים דיאלוג קרוב ואוהב עם ילדיו. אזניו תמיד כרויה לשמוע את בקשותיהם; הוא תמיד מוכן לחלוק עמם את קשייהם ולסייע להם להתגבר עליהם. האב מפגין עניין עילאי ברווחת צאצאיו באשר היא.
142:7.11 6. אהבה וחסד. אב חומל אוהב בחופשיות; אבות אינם נוטרים ונוקמים בילידיהם. אבות אינם כמו השופטים, האויבים או הנושים. משפחות אמתיות נבנות על-בסיס סובלנות, סבלנות וסלחנות.
142:7.12 7. דאגה לעתיד. אבות שבארץ אוהבים להותיר ירושה לילדיהם. המשפחה ממשיכה מדור אחד לבא אחריו. המוות רק מסמל את סופו של דור אחד ואת תחילתו של אחר. המוות מסיים את חיי האינדיבידואל אך לא בהכרח את המשפחה.
142:7.13 ׳המאסטר׳ דן ביישומן של עובדות אלה, אודות חיי המשפחה, במערכת היחסים בין האדם, הילד שבארץ, לאל, ׳אב פרדיס׳. וזו הייתה מסקנתו: ״אני מכיר בשלמותה מערכת יחסים זו בין הבן ׳לאב׳, משום שאת כל מה שאתם נדרשים להשיג בעתיד הנצח אני כבר כעת הגשמתי. ׳בן האדם׳ מוכן להרקיע לימין ׳האב׳, ומשום כך נפתח עבורכם בי נתיב רחב עוד יותר לראות את האל ועל-מנת שתהפכו, כאשר תשלימו את התקדמותכם הנפלאה, להיות למושלמים, ממש כשם ׳שאביכם׳ שבשמים מושלם הוא[42].״
142:7.14 כאשר שמעו השליחים דברים מבהילים אלה, הם נזכרו בהכרזותיו של יוחנן ביום הטבלתו של ישוע, והם אף נזכרו בהתנסות זו כאשר הטיפו ולימדו לאחר מותו של ׳המאסטר׳ ותחייתו מן המתים.
142:7.15 ישוע הינו ׳בן׳ אלוה, בן שזכה למלוא האימון של ׳האב האוניברסלי׳. הוא היה עם ׳האב׳ והבין אותו לגמרי. וכעת, חי את חייו הארציים למלוא שביעות רצונו של ׳האב׳, והתגשמות זו, בגוף, אפשרה לו להבין לגמרי את האדם. ישוע היה האדם המושלם; הוא הגיע למושלמות שכזו באופן בו עתידים כל המאמינים האמתיים להגיע אליה, בוֹ ודרכו. ישוע גילה לאדם אל של מושלמות והציג עצמו בפני האל כבן העולם שהפך למושלם.
142:7.16 ואף כי ישוע דרש במשך מספר שעות, תומאס עדיין לא שבע רצון, ואמר: ״אבל ׳מאסטר׳, ׳האב׳ שבשמים לא תמיד נוהג כלפינו בנדיבות ובחסד. פעמים רבות, אנחנו סובלים על האדמה, ותפילותינו לא תמיד נענות. איזו משמעות ממה שלימדת איננו מצליחים לתפוש?״
142:7.17 השיב ישוע: ״תומאס, תומאס, כמה זמן יחלוף עד שתוכל להאזין באזני הרוח? כמה זמן יחלוף בטרם תבחין שמלכות זו רוחנית היא, וכי ׳אבי׳ אף הוא הינו הוויה רוחנית? האם אינך מבין שאני מלמד אותך כלמד ילד של רוח במשפחת הרוחות שבשמים, שבה ׳אבי׳, העומד בראשה, הינו רוח אינסופית ונצחית? האם תרשו לי להשתמש במשפחה הארצית כבדוגמה למערכות היחסים השמימיות בלא ליישם לענייני החומר את זה השיעור כפשוטו? האם לא תוכלו להפריד בדעתכם בין מציאויות הרוח של המלכות לבין בעיות החומר, החברה, הכלכלה והפוליטיקה של התקופה? מדוע זה תתעקשו לתרגם את דברי בשפת הרוח לשפת הגוף, רק משום שאני משתמש ביחסים נפוצים ופשוטים להמחשת דברי? ילדי, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה שתפסיקו ליישם את מה שאלמד על מלכות הרוח לזוהמה של העבדות, העוני, הבתים והאדמות ולבעיות האנושיות הנוגעות לשוויון ולצדק. עניינים ארציים אלה אכן נוגעים לאנשים בעולם ובמידה מסוימת אף נוגעים לכולם, אך אתם נקראתם לייצג אותי בעולם, ממש כשם שאני מייצג את ׳אבי׳. אתם שגריריהּ הרוחניים של מלכות רוחנית, נציגיו המיוחדים של ׳אב׳ רוח. וראוי שכבר אוכל ללמד אתכם כבוגרים לכל דבר וענין במלכות הרוח. האם לעד אהיה חייב לפנות אליכם כילדים? הלא תגדל הבנתכם הרוחנית? אף-על-פי-כן, אני אוהב אתכם ואתאזר בסבלנות אפילו עד לרגע האחרון שלי בגוף. ואחר כך תלך רוחי לפניכם בכל העולם.״
142:8.1 עד לסוף חודש אפריל גדלה מאוד ההתנגדות לישוע בקרב הפרושים וצדוקים, עד כי ׳המאסטר׳ ושליחיו החליטו לעזוב את ירושלים לזמן מה, וירדו דרומה לעבוד בבית לחם ובחברון[43]. הם בילו את כל חודש מאי בעבודה אישית בערים הללו ובקרב תושבי הכפרים שבסביבה. במסע זה לא קוימו עצרות פומביות אלא רק עבודה מבית לבית. בזמן שהשליחים לימדו את הבשורה וסעדו את החולים, בילו ישוע ואבנר חלק מתקופה זו בעין גדי בביקור בקהילת הנזירים. מקרב קבוצה זו יצא יוחנן המטביל, ובראשה עמד אבנר. רבים מן האחים למסדר הנזירים הפכו למאמינים בישוע, אך רוב הגברים הסגפניים והמוזרים הללו סרבו לקבל אותו כמורה משָמים משום שנמנע מללמד צומות ושיטות סיגוף עצמי אחרות.
142:8.2 האנשים באזור זה לא ידעו שישוע נולד בבית לחם. הם, כמו רבים מתלמידיו, שיערו ׳שהמאסטר׳ נולד בנצרת, אך השניים עשר ידעו את העובדות לאשורן.
142:8.3 במהלך מסע זה, בדרום יהודה, הם נחו וראו ברכה בעמלם; נשמות רבות נוספו למלכות. עד לאחד ביוני שככה התסיסה בירושלים עד כדי כך ׳שהמאסטר׳ והשליחים שבו אליה על-מנת ללמד ולסעוד מאמינים.
142:8.4 ואף כי ישוע והשליחים בילו את כל חודש יוני בירושלים וסביבותיה, בתקופה זו לא קיימו עצרות לימוד פומביות. על-פי רוב, חיו באוהלים אותם נטו בגן מוצל, גן אשר באותם הימים נקרא גת שמנים. הגן מוקם במדרונותיו המערביים של הר הזיתים, לא הרחק מנחל קידרון. את שבתות סופי השבוע בילו על-פי-רוב עם אלעזר ואחיותיו בבית עניא. רק פעמים ספורות בא ישוע בשערי ירושלים, אך קהל מתעניינים גדול יצא אליו לגת שמנים לבקרו. ערב ששי אחד, באו ניקודמוס ואדם בשם יוסף מן הרמתים לבקר את ישוע, עמדו אל מול אוהלו וחזרו על עקבותיהם בשל פחדם. כמובן שהם עצמם לא הבחינו בכך שישוע ידע על כל מעשיהם.
142:8.5 כאשר למדו מנהיגי היהודים על שובו של ישוע לירושלים, הם התכוונו לעצרו; אך כאשר הבחינו שאיננו מקיים עצרות פומביות, הם הסיקו שפחד מן המהומה שהקימו קודם לכן והחליטו להתיר לו להמשיך לפעול באופן פרטי ללא הפרעה. וכך התקדמו העניינים בשקט עד לימיו האחרונים של חודש יוני, כאשר אחד מחברי הסנהדרין בשם שמעון אימץ בפומבי את תורתו של ישוע לאחר שהצהיר על כך בעצמו בפני מנהיגי היהודים. מיד התחוללה מחדש סערה והדרישה לעצור את ישוע התעצמה עד כדי כך ׳שהמאסטר׳ החליט לסגת לערי השומרון והדקפוליס[44].