141:0.1 ביום הראשון של השבוע, ה-19 בינואר, שנת 27 לספירה, התכוננו ישוע ושניים עשר השליחים לצאת מן המטה שבבית צידה. השניים עשר לא ידעו דבר אודות תכניותיו של ׳המאסטר׳, למעט העובדה שהם היו בדרכם לחגיגות הפסח בירושלים באפריל ושבכוונתם לצעוד דרך עמק הירדן. הם יצאו מבית זבדיה מעט לפני צהרי היום, משום שבני משפחותיהם של השליחים ותלמידים אחרים באו להיפרד מהם לשלום ולאחל להם הצלחה בעבודה שעמדו להתחיל.
141:0.2 מעט לפני שעזבו, ראו השליחים ׳שהמאסטר׳ חסר ואנדראס יצא לחפשו. לאחר חיפוש קצר, מצא אותו יושב בסירה על החוף ובוכה. ואף כי השניים עשר ראו את ׳המאסטר׳ מתאבל תכופות, ולתקופות קצרות ראו אותו מאוד מוטרד, איש מהם מעולם לא ראה אותו בוכה. אנדראס, אשר מעט נבהל למראה ׳המאסטר׳ הבוכה ערב יציאתם לירושלים, העז להתקרב לישוע ושאל: ״למה זה תבכה, ׳מאסטר׳, ביום גדול זה בו נצא לירושלים לבשר את מלכות ׳האב׳? מי מאתנו עלב בך?״ ובעודו חוזר עמו לשניים עשר, ענה לו ישוע: ״איש מכם לא עלב בי. התעצבתי משום שאי מבני משפחת אבי, יוסף, לא זכר לבוא ולאחל לנו דרך צלחה.״ באותה העת ביקרה רות את אחיה יוסף בנצרת. בני משפחה אחרים נמנעו מלבוא בשל גאווה, אכזבה, חוסר הבנה וטינה קטנונית שנבעה מרגשות פגועים.
¶ 1. עוזבים את הגליל
141:1.1 כפר נחום לא הייתה רחוקה מטבריה, ושמו של ישוע נפוץ כבר ברחבי הגליל ואף מעבר לו. ישוע ידע שהורדוס עתיד בקרוב לשים לב לעבודתו; ומשום כך חשב שמוטב לו לקחת את שליחיו דרומה ליהודה. חבורה בת כמאה מאמינים ביקשה להצטרף אליהם, אך ישוע שוחח עמם וביקש מהם שלא להתלוות לחבורת השליחים בדרכה במורד הירדן. ואף כי הסכימו להישאר מאחור, רבים מהם יצאו בעקבות ׳המאסטר׳ לאחר ימים מספר.
141:1.2 ביום הראשון צעדו ישוע והשליחים רק עד טריכאה, שם לנו. למחרת, צעדו לנקודה על גדת הירדן בסמוך לפלה, במקום בו הטיף יוחנן שנה לפני כן, ובמקום בו הוטבל ישוע. כאן שהו יותר משבועיים, לימדו והטיפו. עד לסוף השבוע הראשון התקבצו כמה מאות אנשים במחנה סמוך למקום בו התגוררו ישוע והשניים עשר. אנשים אלה הגיעו מן הגליל, מפִינִיקִיָה, מסוריה, מן הדקפוליס, מפֵּרֵאָה ומיהודה.
141:1.3 ישוע לא הטיף כלל בציבור. אנדראס חילק את ההמון והקצה את המטיפים לאספות הבוקר ואחר הצהריים; לאחר סעודת הערב שוחח ישוע עם השניים עשר. הוא לא לימד אותם שום דבר חדש אלא סקר מחדש את השיעורים הקודמים וענה על שאלותיהם הרבות. באחד מן הערבים הללו סיפר להם מעט אודות ארבעים היום שבילה בגבעות הסמוכות.
141:1.4 רבים מאלה שבאו מפראה ומיהודה הוטבלו בעבר בידי יוחנן וביקשו ללמוד עוד על תורתו של ישוע. השליחים התקדמו מאוד בתהליך הלימוד של תלמידיו של יוחנן, הן משום שלא סתרו בשום צורה את מה שהטיף לו יוחנן והן משום שבעת ההיא עדיין לא הטבילו בעצמם תלמידים חדשים. אך בפני חסידיו של יוחנן תמיד עמדה כאבן נגף העובדה שאם ישוע היה כל מה שהכריז עליו יוחנן, הוא לא עשה דבר על-מנת לשחררו מכלאו. תלמידיו של יוחנן לא הצליחו אף פעם להבין מדוע ישוע לא מנע את המוות האכזר של מנהיגם האהוב.
141:1.5 מדי לילה הנחה אנדראס בזהירות את אחיו השליחים כיצד ללמוד להסתדר בצורה חלקה עם תלמידיו של יוחנן המטביל, משימה עדינה וסבוכה. במהלך שנה זו, השנה הראשונה של של מפעלו הציבורי של ישוע, יותר משלושה רבעים מחסידיו היו כאלה שבעבר נהו אחר יוחנן והוטבלו על-ידו. כל השנה הזו, שנת 27 לספירה, נוצלה להשתלטות שקטה על עבודתו של יוחנן בפראה וביהודה.
¶ 2. חוק האל ורצון ׳האב׳
141:2.1 בלילה שלפני יציאתם מפֵּלה, הוסיף ישוע ולימד את השליחים אודות המלכות החדשה. וכה אמר ׳המאסטר׳: ״לימדו אתכם להמתין לביאת מלכות האל, וכעת אני מכריז כי מלכות זו לה ציפיתם זה מכבר כבר קרבה, ואפילו מצויה כעת בינינו. לכל מלכות יש מלך, היושב על כס המלכות וקובע את החוק הנהוג בה. וכך, פיתחתם מושג אודות שלטונם רב ההוד של היהודים על כל עמי העולם, במסגרתו ישב המשיח על כס דוד המלך וממקום שבתו זה, כס של עוצמה פלאית, יקבע את חוק העולם כולו. אך ילדי, לא תראו בעין האמונה ולא תאזינו בתבונת הרוח. אני מכריז כי מלכות השמים הינה מימושו של שלטון ׳האב׳ בלבבות בני האדם והכרה בו. ואכן, למלכות זו יש מלך, ומלך זה הינו ׳אבי׳ ׳ואביכם׳. ואכן, אנחנו נתיניו הנאמנים, אך עובדה נוספת, המתעלה הרבה מעל לזו, היא אמת ההתמרה שאנחנו בניו. אמת זו עתידה להתגשם לעיני כל בחיי שלי אני. ׳אבינו׳ אף יושב על כס מלכות, אך לא כזה אשר נבנה בידיים. הכס של ׳האינסופי׳ הינו מקום משכנו הנצחי של ׳האב׳ בשמי השמים; הוא מלא בכול ומשליט חוקותיו ביקומים על גבי יקומים. ׳האב׳ אף שולט בלבבות ילידיו שבארץ באמצעות הרוח ששלח לשכון בנשמת בני התמותה[1].״
141:2.2 ״כאשר תהיו נתיניה של מלכות זו, אכן תזכו לשמוע את חוקיו של ׳שליט היקום׳; אך כאשר תגלו-באמונה, בשל בשורת המלכות שבאתי אני עליה להכריז, כי בנים אתם, משם ואילך לא תחשיבו את עצמכם כיצורים הכפופים לשלטון החוק של מלך כל-יכול אלא כבניו, בזכות, של ׳אב׳ אוהב ואלוהי. אמן, אמן אומר לכם, כי כאשר רצון ׳האב׳ הוא לכם מצווה, לא תיטלו חלק במלכות. רק כאשר רצון ׳האב׳ הופך באמת רצונכם, אכן באמת תהיו במלכות משום שאז הפכה המלכות בפועל להתנסוּת בדמותכם. כאשר רצון האל הוא לכם מצווה, אתם נתינים נאצלים ומשועבדים; אך כאשר תאמינו בבשורה זו אודות היותכם בנים לאל, יהפוך רצון ׳אבי׳ לרצונכם, ותרוממו למעמד של ילדי אל חופשיים, בנים של חירות למלכות[2].״
141:2.3 כמה מן השליחים הבינו חלק משיעור זה, אך איש מלבד יעקב זבדיה לא הבין את מלוא המשמעות של הכרזה רבת חשיבות זו. על-אף-זאת, שקעו המילים הללו ללבבותיהם ושבו ועלו על-מנת לשמחם בשנות השירות שלאחר מכן.
¶ 3. השהות בחָמְתַן
141:3.1 ׳המאסטר׳ ושליחיו שהו בסמוך לחמתן במשך שלושה שבועות כמעט. השליחים המשיכו להטיף בפני ההמון פעמיים ביום, ואילו ישוע הטיף בכל יום שבת. לא ניתן היה להמשיך לנוח בימי רביעי; ולפיכך ארגן אנדראס שבכל יום מששת ימי השבוע ינוח אחד מזוגות השליחים וכולם יתייצבו לתפקיד בתפילות השבת.
141:3.2 את רוב ההטפה לציבור עשו פטרוס, יעקב ויוחנן. פיליפוס, נתנאל, תומאס ושמעון עשו את רוב העבודה האישית ולימדו קבוצות מיוחדות של מבקרים; התאומים ניהלו את עבודת הפיקוח הכללית עליה הופקדו ואילו אנדראס, מתי ויהודה התגבשו לכדי וועדת ניהול כללית בת שלושה חברים, אף כי כל אחד מהם גם עסק רבות בעבודה דתית.
141:3.3 אנדראס עסק רבות ביישוב אי ההבנות והמחלוקות החוזרות והנשנות בין תלמידיו של יוחנן ותלמידיו החדשים של ישוע. מדי כמה ימים מתעורר קושי גדול, אך בסיוע חבריו השליחים, הצליח אנדראס לשכנע את הצדדים הניצים להגיע לכדי הסכם, אף אם היה זמני. ישוע סרב בכל תוקף להשתתף בדיונים הללו ואף לא הסכים לייעץ להם כיצד לפתור את הקשיים. הוא לא הציע לשליחים שום הצעה שנגעה לפתרון בעיות סבוכות אלה. כאשר אנדראס הביא את הסוגיה לפתחו של ישוע, תמיד היה אומר לו: ״אין זה ראוי שהמארח ישתתף בבעיות המשפחה של אורחיו; הורה נבון לעולם לא מצדד באחד מילדיו המתקוטטים.״
141:3.4 בכל מגעיו עם שליחיו ועם כלל תלמידיו, הפגין ׳המאסטר׳ חכמה גדולה והוגנות מושלמת. ישוע אכן היה ׳מאסטר׳ של בני אדם; השילוב בין קסמה ועצמתה של אישיותו הקנה לו השפעה כבירה על אחיו. לחייו המחוספסים, הנוודיים וחסרי הבית נודעה השפעה עוצמתית ומעודנת. מה שמשך את האינטלקט ומשך אליו רוחנית היו צורת ההוראה הסמכותית שלו, הלוגיקה הבהירה שלו, עצמת ההיסק שלו, תובנותיו החכמות, דעתו העֵרה, שלוותו שאין-דומה-לה, וסובלנותו העילאית. הוא היה פשוט, גברי, הגון וללא-חת. ולהשפעה הפיזית והאינטלקטואלית של נוכחות ׳המאסטר׳, נלוו אותן תכונות הקסם הרוחניות של ההוויה אשר אפיינו את אישיותו – הסבלנות, הרכות, הצניעות, העדינות והענווה.
141:3.5 ישוע מנצרת אכן היה אישיות חזקה ועוצמתית; הוא היה מעצמה אינטלקטואלית ומעוז רוחני. אישיותו משכה לא רק את הנשים בקרב חסידיו, אלא גם את נִיקוֹדֵמוּס, האינטלקטואל המלומד, ואת מפקד המשמר ששמר על הצלב, אשר לאחר שסיים לצפות במותו של ׳המאסטר׳ אמר: ״אכן, היה זה בן האל[3].״ והדייגים הגליליים החסונים קראו לו ׳מאסטר׳[4].
141:3.6 הציורים של ישוע ממש לא עושות לא חסד. דיוקנאות אלה של המשיח השפיעו לרעה על הנוער; סוחרי המקדש לא היו נָסים מפני ישוע אילו היה האדם אותו ציירו על-פי-רוב ציירכם. אנושיותו הייתה מכובדת; הוא היה טוב, ויחד עם זה טבעי. ישוע לא דמה למיסטיקן חיוור, מתוק, עדין ונעים. תורתו הייתה דינמית באופן מרטיט. הוא לא רק התכוון לטוב, אלא בכל אשר הלך אכן עשה טוב[5].
141:3.7 ׳המאסטר׳ מעולם לא אמר: ״פנו אלי כל הבטלנים והחולמניים.״ אך פעמים רבות אכן אמר: ״פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם – מנוחה רוחנית[6].״ עולו של ׳המאסטר׳ אכן היה נעים, ואף-על-פי-כן לעולם לא הטיל אותו; כל אינדיבידואל נדרש לשאתו מרצונו החופשי[7].
141:3.8 ישוע הדגים הכנעה באמצעות קורבן, הקרבתן של הגאווה והאנוכיות. כאשר הפגין רחמים, הוא ביקש להדגים את הגאולה הרוחנית מכל הטינה, הפגיעוֹת, הכעסים והתאווה האנוכית לכוח ולנקמה. וכאשר אמר ״אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע,״ הוא הסביר מאוחר יותר שלא התכוון שיש לתמוך בחטא או להתרועע אם העוולה[8]. הוא ביקש להרחיב את השיעור על המחילה, ״ולא להתקומם כנגד ההתנהגות המרושעת כלפי האדם כאישיות, הפגיעה המרושעת ברגשות הכבוד העצמיים.״
¶ 4. שיעור אודות ׳האב׳
141:4.1 בזמן שהותם בחמתן, הקדיש ישוע זמן רב להוראת השליחים בנוגע למושג החדש אודות האל; שוב ושוב הדגיש בפניהם כי האל הינו ׳אב׳, אך לא מנהל חשבונות עליון שעוסק בעיקר ברישום שגיאות ילדיו שבארץ, רושם את חטאיהם ומעשיהם הרעים כהכנה ליום בו ישב למשפט מתוקף תפקידו כשופט הבריאה כולה. זה מכבר התייחסו היהודים לאל כאל מלך מלכי המלכים, ואפילו ׳כאבי׳ ישראל, אך מעולם לא שמעה קבוצה גדולה של בני אדם כי האל הינו ׳אביו׳ האוהב של האינדיבידואל[9][10].
141:4.2 בתשובה לשאלתו של תומאס, ״מיהו אל המלכות הזה? ענה ישוע: ״אלוהים הינו ׳אביך׳, והדת – בשורתי – אינה אלא ההכרה מתוך אמונה באמת שאתם בניו. ניצב אני בקרבכם בגוף בשר ודם על-מנת להבהיר בחיי ובתורתי את שני הרעיונות הללו[11].״
141:4.3 ישוע אף ביקש לשחרר את דעתם של שליחיו מן ההכרח להקריב קורבנות מן החי כחובה דתית. ואולם, הגברים הללו התרגלו לרעיון של קורבנות שמוקרבים מדי יום ביומו, והתקשו לתפוש את כוונתו. אף-על-פי-כן, ׳המאסטר׳ לא התעייף מללמד. כשלא הצליח לגרום להם להבין בצורה אחת, הוא היה מוצא דרך אחרת להעביר את המסר ומשתמש במשל אחר על-מנת לתאר זאת.
141:4.4 ממש באותה העת החל ישוע ללמד את השניים עשר ביתר פירוט על משימתם, ״לִרְפּוֹא כָּל חֳלִי וְכָל מדווה[12].״ ׳המאסטר׳ לימד אותם הרבה אודות האדם בשלמותו – האיחוד בין הגוף, הדעת והרוח של הגבר או האישה האינדיבידואליים. ישוע סיפר לעמיתיו אודות סוגי המחלות שעתידים הם לפגוש, והסביר כיצד לרפא את חולי האדם. הוא לימד אותם להכיר ב:
141:4.5 1. מחלות הגוף – אותן מחלות שעל-פי-רוב נקראות מחלות פיזיות.
141:4.6 2. דעת שהשתבשה – אותן מחלות לא-פיזיות אשר לאחר מכן נחשבו כמחלות והפרעות רגשיות ומנטליות.
141:4.7 3. דיבוק ברוח רעות.
141:4.8 ישוע הסביר לשליחיו מספר פעמים אודות טיבם, ולעתים גם מקורן, של הרוחות הרעות הללו, אשר באותן הימים כונו גם רוחות טמאות. היטב ידע ׳המאסטר׳ על ההבדל בין דיבוק ברוח לבין שיגעון, אך לא כן השליחים. בנוסף לזאת, בשל הידע המוגבל שלהם אודות ההיסטוריה של אורנטיה, לא התאפשר לישוע לגרום להם להבין נושא זה במלואו. ואולם, פעמים רבות רמז לגבי הרוחות הלו ואמר להם: ״הן לא תפרענה יותר לבני האדם לאחר שארקיע ׳לאבי׳ בשמים ולאחר שאשפוך רוחי על כל בשר, בימים בהם תבוא המלכות ברב עוצמה והדר של רוח[13].״
141:4.9 במהלך שנה זו, מדי שבוע בשבוע ומדי חודש בחודשו השיתו השליחים יותר ויותר מתשומת לבם לסעד החולים.
¶ 5. אחדות רוחנית
141:5.1 אחד ממפגשי הערב המשמעותיים ביותר בחמתן היה זה בו נידונה האחדות הרוחנית. יעקב זבדיה שאל: ״׳מאסטר׳, כיצד נוכל ללמוד להיות יותר תמימי דעים וכך ליהנות מהרמוניה גדולה יותר בינינו?״ כאשר שמע ישוע שאלה זו, זעה רוחו בקרבו עד כדי כך שענה: ״יעקב, יעקב, מתי לימדתי אתכם שעליכם להיות תמימי דעים? באתי לעולם בכדי להכריז חירות רוחנית ולהעצים את בני האדם לחיות חיים אינדיבידואליים של מקוריות וחירות בפני האל[14]. איני רוצה שתגיעו להרמוניה בחברה ולשלום של אחווה תוך הקרבתן של חירות האישיוּת והמקוריות הרוחנית. מה שאני דורש מכם, שליחי, הינה אחדות רוחנית – ושתוכלו להתנסוֹת בשמחת התמסרותכם יחדיו לעשיית רצון ׳אבי׳ שבשמיים בלב שלם. על-מנת להידמות זה לזה רוחנית, אינכם נדרשים להיות תמימי דעים, אינכם נדרשים להרגיש אותו הדבר ואף לא לחשוב באותה צורה. אחדות רוחנית הינה תוצאתה של המודעות לכך שבכל אחד מכם שוכנת מתנת הרוח של ׳האב׳ שבשמים, וכי זו הולכת ומרחיבה שליטתה בכם. ראוי לה להרמוניה בין השליחים לצמוח מתוך העובדה שמקורהּ, טיבהּ ויעדהּ של רוח התקווה שבתוך כל אחד מכם זהים[15].
141:5.2 ״וכך תוכלו להתנסות באחדות של תכלית רוחנית שהפכה למושלמת ובהבנה הרוחנית אשר צומחת מן המודעות לכך שכל רוחות פרדיס השוכנות בכם הינן זהוֹת; תוכלו ליהנות מאחדות רוחנית מעמיקה שכזו אפילו אל מול ההבדלים הגדולים שמתקיימים בין גישתכם כאינדיבידואלים, חשיבתכם האינטלקטואלית, רגשותיכם ומזגכם והתנהגותכם בחברה. ואף כי האישיויוּת שלכם תהיינה מגוונות באופן מרענן ושונות במובחן, הטבע הרוחני שלכם, ופירות הרוח של הסגידה האלוהית ואהבת אחיכם יכולות להיות אחודות עד כדי כך שכל מי שיתבונן בחייכם יכיר בזהות הרוחנית ובאחדות הנשמה הללו; הם יכירו בכך שחייתם עמי וכך למדתם היטב כיצד לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים. תוכלו להגיע לאחדות בשירות האל אפילו כאשר תעניקו שירות זה בהתאם לאופן הנובעת ממתת הדעת, הגוף והנשמה הייחודיים בו ניחנתם.
141:5.3 ״אחדותכם הרוחנית מעידה על שני דברים, אשר תמיד מצויים בהרמוניה בחיי האינדיבידואל המאמין: ראשית, יש לכם מניע משותף לשירות בחיים; כולכם מבקשים יותר מכל לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים. שנית, לכולכם מטרת קיום משותפת; התכלית של כולכם הינה למצוא את ׳האב׳ שבשמים, ובכך להוכיח ליקום שהפכתם להיות דומים לו.״
141:5.4 במהלך הוראתם של השניים עשר, חזר ישוע שוב ושוב לנושא זה. הוא חזר ואמר להם שלא רצה שאלה שהאמינו בו יוכפפו לדוֹגמה ויידרשו לעמוד באמות המידה שתקבענה על-פי פרשנות דתית, אפילו זו של טובי האנשים. שוב ושוב הזהיר אותם לבל יגבשו מערכות אמונה ויבססו מסורות שתשמשנה להנחיתם של מאמיני בשורת המלכות ולשליטה בם.
¶ 6. השבוע האחרון בחמתן
141:6.1 סמוך לסוף השבוע הראשון שלהם בחמתן, הציג שמעון הקנאי בפני ישוע אדם בשם טֶהֵרְמָה, איש עסקים פרסי שעבד בדמשק. טהרמה שמע אודות ישוע ובא לכפר נחום על-מנת לפגוש בו. שם, נודע לו כי ישוע ירד עם שליחיו לכיוון ירושלים והוא יצא לחפשו. אנדראס הציג את טהרמה בפני שמעון, על-מנת שינחה אותו. ואף כי טהרמה התאמץ מאוד להסביר כי האש אינה אלא סמל נראה ״לאחד הקדוש והטהור,״ שמעון התייחס לפרסי כעוסק ״בפולחן האש״. לאחר ששוחח עם ישוע, הביע הפרסי את כוונתו להישאר מספר ימים, להקדיש לשיעורים ולשמוע את דברי ההטפה.
141:6.2 כאשר נותרו שמעון הקנאי וישוע לבדם, שאל שמעון את ׳המאסטר׳: ״מדוע לא הצלחתי אני לשכנע אותו? מדוע הוא התנגד לי אבל הסכים בקלות להאזין לך?״ ענה לו ישוע: ״שמעון, שמעון, כמה פעמים הנחיתי אותך להימנע מליטול דבר-מה מלבבות אלה המבקשים גאולה? כמה פעמים הנחיתי אותך רק על-מנת לשים משהו בנשמות הרעבים? הובל את האנשים למלכות, ואז תמחקְנה האמתות הכבירות והחיוֹת של המלכות את כל השגיאות הגסות. לאחר שהצגת את החדשות הטובות בפני בן התמותה, כי האל הינו ׳אביו׳, יקל עליך לשכנע אותו כי הוא אכן בנו של האל. ולאחר שעשית כן, הבאת את אור הגאולה ליושב במחשכים. שמעון, האם כאשר בא אליך ׳בן האדם׳ לראשונה הוא הוקיע את משה והנביאים והטיף לדרך חיים חדשה וטובה יותר? לא. לא באתי ליטול ממך את מה שקיבלת מאבות אבותיך אלא להראות לך באופן שלם יותר את מה שראו אבותיך רק חלקית. ולכן, לך לך שמעון, לָמֵד והָטף למלכות, ולאחר שהאדם נכנס אליה בבטחה, וכשבבוא העת ייגש אליך וישאל, הנחה אותו לגבי התקדמותה המדורגת של הנשמה במלכות האלוהית.״
141:6.3 ואף כי דבריו אלה של ישוע הדהימו את שמעון, הוא מילא אחר הוראותיו של ישוע והפרסי בשם טהרמה אכן נמנה על אלה שנכנסו בשערי המלכות.
141:6.4 באותו הלילה דרש ישוע באזני השליחים אודות החיים החדשים במלכות. ובחלקו, אמר כך: ״הנכנס בשערי המלכות נולד מחדש. אינכם יכולים ללמד אודות מעמקי הרוח את אלה שנולדו רק לידת בשר ודם; וודאו, ראשית, כי האדם נולד ברוח בטרם תבקשו ללמד אותו אודות דרכיה המתקדמות של הרוח. אל תנסו להראות לאדם את יפי המקדש עד אשר לקחתם אותו לתוכו. הציגו את האל בפני אדם ואת עובדת היותו בן האל בטרם תלמדו אותו את הדוקטרינה אודות אבהותו של האל והיות האדם בנו. אל תכריחו את האדם – תמיד היו סבלניים. זו אינה מלכותכם; אתם רק שגריריה. פשוט המשיכו והטיפו: זו מלכות שמים – אלוהים הינו ׳אביכם׳ ואתם בניו, ובשורות טובות אלה, אם תאמינו בן בלב שלם, תהיינה עבורכם גאולת הנצח[16].״
141:6.5 במהלך שהותם בחמתן התקדמו השליחים התקדמות רבה. ואולם, הם התאכזבו מאוד מכך שישוע לא הסכים להציע להם כיצד להתייחס לתלמידיו של יוחנן. ואפילו ביחס לנושא חשוב כמו ההטבלה, כל שאמר ישוע היה: ״יוחנן אכן הטביל במים, אך כאשר תבואו בשערי מלכות שמים, תיטבלו ברוח[17].״
¶ 7. בבית-עניא שבעבר הירדן
141:7.1 ב-26 בפברואר, צעדו ישוע, שליחיו וקבוצה גדולה של חסידים במורד הירדן עד לעבר הסמוך בית-עניא שבפֶּרֵאַה, המקום בו הכריז יוחנן לראשונה על בוא המלכות. במשך ארבעה שבועות, עד לעלייתם לירושלים, נותרו שם ישוע ושליחיו, ושם לימדו והטיפו.
141:7.2 במהלך השבוע השני לשהותם בבית-עניא שבעבר הירדן, לקח ישוע את פטרוס, יעקב ויוחנן למנוחה בת שלושה ימים בגבעות שמעבר לנהר מדרום ליריחו. ׳המאסטר׳ לימד את השלושה הללו אמתות חדשות ומתקדמות רבות אודות מלכות שמים. למטרות מסמך זה, נארגן ונסווג את השיעורים הללו כך:
141:7.3 ישוע ביקש להבהיר כי הוא רצה ששליחיו, אשר טעמו טעם מציאות הרוח של המלכות בעצמם, יחיו בעולם כך שבני האדם אשר יראו את חייהם ירכשו מודעות אודות המלכות וזאת תניע אותם לשאול את המאמינים בנוגע לדרכיהּ של המלכות. כל מי שבכנות מבקש את האמת תמיד ישמח לשמוע בשורות טובות אודות מתת האמונה אשר מבטיחה כניסה בשערי המלכות, על מציאוּת הרוח הנצחית והאלוהית שבה.
141:7.4 ׳המאסטר׳ ביקש להדגיש בפני כל מבשרי בשורת המלכות כי עיסוקם היחיד היה לגלות לאינדיבידואל את האל ׳כאביו׳ – להוביל את האינדיבידואל לרכוש מודעות לכך שהוא בן; ואז, להציג את אותו האדם בפני האל כבן-של-אמונה. שתי ההתגלויות הבסיסיות הללו מתגשמות בישוע. ואכן הפך הוא להיות ״הדרך, האמת, והחיים[18].״ דתו של ישוע התבססה לחלוטין על חיי המתת שלו על-פני האדמה. כאשר עזב ישוע את העולם, הוא לא הותיר אחריו כל ספר, חוק או מבנה ארגוני אנושי כלשהו אשר ישפיע על חיי הדת של האינדיבידואל.
141:7.5 ישוע הבהיר פשטות כי הוא בא לכונן עם האדם מערכת יחסים אישית ונצחית אשר לעד תעמוד מעל לכל מערכות היחסים האנושיות האחרות. הוא הדגיש כי אחווה רוחנית אינטימית זו מוצעת לבני כל הגילאים, לבני כל המעמדות ולבני העמים כולם. הגמול היחיד אותו הציע לילדיו היה: בעולם הזה – אושר רוחני והתייחדות אלוהית; בעולם הבא – חיי נצח של התקדמות במציאויות הרוח האלוהיוֹת של ׳אב פרדיס׳.
141:7.6 ישוע הדגיש מאוד את מה שכינה שתי האמתות החשובות ביותר בתורת המלכות, ואלה הן: העובדה שגאולה מושגת באמונה, ובאמונה בלבד, אליה נלווה הגילוי כי החירות האנושית תושג תוך הכרה כנה באמת, ״וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת.״ ישוע היה האמת אשר התגשמה בגוף, והבטיח לשלוח את ׳רוח האמת׳ ללבבות כל ילדיו לאחר שישוב ׳לאביו׳ שבשמים[19].[20]
141:7.7 ׳המאסטר׳ לימד את השליחים הללו את האמתות הנדרשות לעידן ארצי שלם. לעיתים תכופות, אף כי הם הקשיבו לשיעוריו, לאמיתו של דבר מה שאמר נועד לעורר השראה ולחזק עולמות אחרים. הוא שימש דוגמה לתכנית חיים חדשה ומקורית. ואף כי מנקודת המבט האנושית אכן היה יהודי, הוא חי את חייו עבור העולם כולו, כבן תמותה בפלנטה.
141:7.8 על-מנת לוודא כי בתכנית התפתחותה של המלכות יוכר כראוי ׳אביו׳, ישוע הסביר שהוא התעלם במתכוון ״מן האנשים החשובים שבעולם.״ הוא החל לפעול בקרב העניים, המעמד ממנו כל כך התעלמו מרבית הדתות האבולוציוניות שקדמו לו[21]. הוא לא תיעב איש; תכניתו נועדה לעולם כולו, ואפילו ליקום. ומכיוון שהכריז על כך באופן כה נועז ואמפטי, פטרוס, יעקב ויוחנן כמעט וחשבו שיצא מדעתו[22].
141:7.9 בעדינות, ביקש לשתף שליחים אלה באֶמת, בכך שלא יצא למשימת מתת זו על-מנת לשמש דוגמא ליצורים מעטים בכדור הארץ, אלא בכדי לכונן ולהדגים אָמַת מידה לחיים האנושיים עבור כל העמים בכל העולמות ברחבי יקומו. אָמַת מידה זו התקרבה לרמת המושלמות הגבוהה ביותר, ואפילו למידת טוּבו של ׳האב האוניברסלי׳. אך השליחים לא יכלו לתפוש את משמעות דבריו.
141:7.10 הוא הכריז כי בא לשמש כמורה, מורה אשר נשלח משמיים על-מנת להציג אמת רוחנית בפני הדעת החומרית[23]. וזה בדיוק מה שעשה; הוא היה מורה ולא מטיף. מנקודת המבט האנושית, פטרוס היה מטיף יעיל הרבה יותר מישוע. ההטפה של ישוע הייתה יעילה כל כך יותר בשל אישיותו הייחודית ופחות בשל יכולותיו כנואם או כמעורר רגשות. ישוע דיבר ישירות לנשמות בני האדם. הוא היה מורה של רוח האדם, אך פעל דרך דעתו. הוא חי עם אנשים.
141:7.11 זו הייתה הפעם בה רמז ישוע לפטרוס, יעקב ויוחנן שעבודתו על-פני האמה מוגבלת בהיבטים מסוימים על-יד ״עמיתיו שמעל,״ ובכך התכוון להנחיות שקיבל לפני משימת המתת מאחיו מפרדיס, עמנואל. הוא סיפר להם שבא לעשות את רצון ׳אביו׳ ורק את רצון ׳אביו׳[24]. ומכיוון שתכליתו הייתה אחת ובהּ דבק בלב שלם, הוא לא הוטרד יתר על המידה מן הרוע שבעולם.
141:7.12 השליחים החלו לזהות את הידידות התמידית של ישוע. אף כי הגישה ׳למאסטר׳ הייתה קלה, הוא תמיד חי ללא תלות בבני אדם, ומעליהם. בשום רגע לא נשלט על-ידי השפעה אנושית ואף לא היה נתון לשיפוט אנושי שברירי. הוא לא הקדיש תשומת למה שחשב הציבור, ולא הושפע ממחמאות. רק לעתים רחוקות השתהה בכדי לתקן אי הבנה או לנטור טינה על מיצג שווא; לעולם לא ביקש שיתפללו עבורו.
141:7.13 יעקב נדהם מכך שישוע נדמה כרואה אחרית דבר מראשיתו. נדיר היה לראות את ׳המאסטר׳ מופתע. הוא אף פעם לא התרגש, התרגז או הודאג. הוא לעולם לא התנצל בפני איש. ואף כי לעיתים התעצב, לעולם לא אמר נואש.
141:7.14 יוחנן הבין טוב יותר שעל-אף כל כישוריו האלוהיים, ישוע היה, ככלות הכול, אנושי[25]. ישוע חי כאדם בינות לאנשים, הבין בני אדם, אהב אותם וידע לנהל אותם. בחייו האישיים היה אנושי כל כך, ויחד עם זה ללא דופי. ותמיד היה לא-אנוכי.
141:7.15 ואף כי פטרוס, יעקב ויוחנן לא יכלו להבין הרבה ממה שאמר להם אז ישוע, מילותיו החסודות נותרו בלבבותיהם, ולאחר הצליבה והתחייה מן המתים, הן צפו ועלו, והיוו מקור לנחמה ושמחה בזמן שפעלו לאחר מכן. אין להתפלא על כך שהשליחים לא הבינו לגמרי את דברי ׳המאסטר׳, שהרי שטח לפניהם תכנית לעידן חדש.
¶ 8. פועלים ביריחו
141:8.1 במהלך ארבעת השבועות בהם שהו בבית עניא שבעבר הירדן, אנדראס הורה מספר פעמים בכל שבוע לזוג שליחים ללכת ליריחו ליום או יומיים. ליוחנן היו מאמינים רבים ביריחו, ורבים מהם קידמו בברכה את המסרים המתקדמים יותר של ישוע ושליחיו. בזמן הביקורים הללו, ביריחו, החלו השליחים ליישם ביתר שאת את הנחיותיו של ישוע ביחס לסעד החולים; הם ביקרו בכל בית בעיר וביקשו לנחם כל חולה וחולה באשר הוא[26].
141:8.2 ביריחו, השליחים פעלו גם מעט בציבור, אך עיקר מאמציהם הוקדש לעבודה שקטה ואישית יותר. כעת גילו כי הבשורות הטובות אודות המלכות היוו מקור גדול לנחמה עבור החולים; וכי המסר שהביאו הביא להם מזור. ביריחו, הייתה זו הפעם הראשונה בה יושמה במלואה הנחייתו של ישוע לשניים עשר להטיף את בשורות המלכות ולסעוד את החולים.
141:8.3 הם עצרו ביריחו במעלה הדרך לירושלים, ובדרכם עקפה אותם משלחת ממסופוטמיה אשר הגיע על-מנת להיוועד עם ישוע. השליחים תכננו לבלות שם יום, אך כאשר הגיעו מחפשי האמת הללו מן המזרח, ישוע בילה אתם שלושה ימים, והם שבו ליישוביהם שעל גדת הפרת שמחים באמת החדשה אודות מלכות השמים.
¶ 9. יוצאים לירושלים
141:9.1 ביום שני, היום האחרון בחודש מרץ, החלו ישוע והשליחים לעלות לכיוון ירושלים. אלעזר מבית עניא ירד פעמיים לבקר את ישוע בירדן, וכל הסידורים הושלמו לכך ׳שהמאסטר׳ ושליחיו ימקמו את המטֶה שלהם בביתם של אלעזר ואחיותיו בבית עניא למשך כל זמן שהותם בירושלים.
141:9.2 תלמידיו של יוחנן נותרו בבית עניא שבעבר הירדן, שם לימדו את ההמונים והטבילו אותם, כך שרק ישוע והשניים עשר הגיעו לביתו של אלעזר. כאן שהו ישוע והשליחים במשך חמישה ימים, במהלכם נחו והתרעננו בטרם המשיכו לירושלים לחגיגות הפסח. שהותם של ׳המאסטר׳ ושל שליחיו בבית אחיהם, שם יכלו לסעוד אותם ולדאוג לכל צרכיהם, היווה מאורע כביר בחייהן של מרתה ומרים.
141:9.3 בבוקר ביום ראשון, ה-6 באפריל, ירדו ישוע ושליחיו לירושלים; והייתה זו הפעם הראשונה בה שהו בה יחד ישוע והשניים עשר[27].
¶ הפניות
- ↑ מלכות אלוהים כבר כאן: מתי 3:2; מתי 4:17,23; מתי 6:33; מתי 9:35; מתי 10:7; מתי 24:14; מר 1:14-15; לו 4:43; לו 10:9,11; לו 17:21; לו 21:29-32; יוח 3:3,5. כסא דוד המלך: לו 1:32. רוח אלוהים בתוכנו: איוב 32:8,18; יש 63:10-11; יח 37:14; מתי 10:20; לו 17:20-21; יוח 17:21-23; הר 8:9-11; הק א׳ 3:16-17; הק א׳ 6:19; הק ב׳ 6:16; הג 2:20; יו א׳ 3:24; יו א׳ 4:12-15; יוחנן 21:3.
- ↑ בשורת המלכות: מתי 4:23; מתי 9:35; מתי 24:14; מר 1:14-15. אמונה-בני אלוהים: דה א׳ 22:10; תה 2:7; יש 56:5; מתי 5:9,16,45; לו 20:36; יוח 1:12-13; יוח 11:52; השל 17:28-29; הר 8:14-17,19,21; הר 9:26; הק ב׳ 6:18; הג 3:26; הג 4:5-7; הא 1:5; הפ 2:15; הע 12:5-8; יו א׳ 3:1-2,10; יו א׳ 5:2; יוחנן 21:7; ש ב׳ 7:14. כאשר רצונו של אבא יהפוך לרצון שלך: תה 143:10; בן-ס 15:11-20; מתי 6:10; מתי 7:21; מתי 12:50; מר 3:35; לו 8:21; לו 11:2; יוח 7:16-17; יוח 9:31; יוח 14:21-24; יוח 15:10,14-16.
- ↑ בשורת הבן האלוהית: מתי 8:29; מתי 14:33; מתי 16:15-16; מתי 27:54; מר 1:1; מר 3:11; מר 15:39; לו 1:35; לו 4:41; יוח 1:34,49; יוח 3:16-18; יוח 10:36; יוח 20:31; השל 8:37.
- ↑ אנשים קראו לו "מאסטר": מר 9:38; מר 13:1; לו 5:5; יוח 4:31.
- ↑ ישוע הלך ועשה טוב: השל 10:38.
- ↑ בוא אליי למנוחה: מתי 11:28.
- ↑ עול קל: מתי 11:29-30.
- ↑ תתנגד לא לרוע (סלח לו): מתי 5:39-42; לו 6:28-31.
- ↑ יהודים ראו באלוהים מלך על כל: תה 22:27; יש 2:2-5; דנ 2:44; זכ 14:7; מל 1:14.
- ↑ אלוהים כאבי הלאום היהודי: יש 63:16; יש 64:8.
- ↑ אלוהים הוא אבינו: דה א׳ 22:10; תה 2:7; תה 89:26-27; יר 3:19; מתי 5:16,45,48; מתי 6:1,9,14; מתי 6:26:32; מתי 7:11; מתי 10:32-33; מתי 18:14; מתי 23:9; מר 11:25-26; לו 6:36; לו 11:2,13; יוח 20:17b; הר 1:7; הר 8:14-15; הק א׳ 1:3; הק ב׳ 1:2; הק ב׳ 6:18; הג 1:4; הג 4:6-7; הא 1:2; הפ 1:2; הק 1:2; הת א׳ 1:1,3; הת ב׳ 1:1-2; טי א׳ 1:2; פי 1:2; ש ב׳ 7:14. אנחנו ילדיו של אלוהים: דה א׳ 22:10; תה 2:7; יש 56:5; מתי 5:9,16,45; לו 20:36; יוח 1:12-13; יוח 11:52; השל 17:28-29; הר 8:14-17,19,21; הר 9:26; הק ב׳ 6:18; הג 3:26; הג 4:5-7; הא 1:5; הפ 2:15; הע 12:5-8; יו א׳ 3:1-2,10; יו א׳ 5:2; יוחנן 21:7; ש ב׳ 7:14.
- ↑ שליחת השנים-עשר למשרד: מתי 10:1,8; לו 9:2; לו 10:9.
- ↑ ישו לשפוך את רוחו: יח 11:19; יח 18:31; יח 36:26-27; יוא 2:28-29; לו 24:49; יוח 7:39; יוח 14:16-18,23,26; יוח 15:4,26; יוח 16:7-8,13-14; יוח 17:21-23; השל 1:5,8a; השל 2:1-4,16-18; השל 2:33; הק ב׳ 13:5; הג 2:20; הג 4:6; הא 1:13; הא 4:30; יו א׳ 4:12-15. הממלכה באה בכוח ובתהילה: מתי 24:30-31; מר 13:26; לו 21:27; השל 1:7-8.
- ↑ הרמוניה אפוסטולית: זכ 3:10; יוח 17:21; הא 4:13-16.
- ↑ דורש אחדות רוח: הא 4:3-12. אחדות במגוון: הק א׳ 12:4-31. אל תוציא אמונות מהלב: מתי 12:43-45; לו 11:24-26.
- ↑ לידה חדשה: יוח 3:1-12. אל תתאמץ עם גברים: טי ב׳ 2:23-26.
- ↑ טבילה עם הרוח: מתי 3:11; מתי 28:19; מר 1:8; לו 3:16; יוח 1:32-33; השל 1:5; השל 2:1-4,38; השל 10:47; השל 11:16.
- ↑ ישוע הוא הדרך, האמת, החיים: יוח 14:6.
- ↑ האמת תעשה אותך חופשי: יוח 8:32.
- ↑ ישוע היה האמת שהתגלתה: יוח 1:14.
- ↑ התחיל לעבוד עם עניים: מתי 11:5; לו 4:18; לו 7:22; לו 14:13.
- ↑ ישו חשב מחוץ לעצמו: מר 3:21.
- ↑ מורה משמים: מתי 11:1; מתי 22:16; מר 4:1; מר 6:2,34; מר 8:31; יוח 3:2; השל 1:1.
- ↑ ישוע חי את רצונו של אבא: מתי 26:39,42,44; מר 14:36,39; לו 22:42; יוח 4:34; יוח 5:30; יוח 6:38-40; יוח 15:10; יוח 17:4.
- ↑ ישו היה "אנושי": יוח 1:14; טי א׳ 2:5.
- ↑ שליחים שרתו חולים: מתי 10:8; לו 10:9.
- ↑ לירושלים: יוח 2:23.