139:0.1 העובדה שרק שליח אחד נטש את ישוע, אף כי שוב ושוב ריסק לרסיסים את תקוותיהם ופורר כל שאיפה שהייתה להם לדרגה אישית, מהווה עדות מרהיבה לקסמם וצדקתם של חייו הארציים[1].
139:0.2 השליחים למדו מישוע אודות מלכות שמים ואילו ישוע למד מהם רבות אודות מלכות האדם, אודות טבע האדם המתקיימת באורנטיה ובעולמות האבולוציוניים האחרים של הזמן והמרחב. שניים עשר הגברים הללו ייצגו מזגי רוח אנושיים רבים ושונים, והחינוך שקיבלו לא הפך אותם לדומים. כתוצאה מהמרת הדת כפויה של אוכלוסיית הגויים בגליל, מאה שנה לפני כן, רבים מן הדייגים הגליליים הללו נשאו כמות נכבדה של דם נוכרי.
139:0.3 אל נא תטעו לחשוב את השליחים כבורים גמורים. לכולם, פרט לתאומים לבית חלפי, סיימו את בתי הספר של בתי הכנסת, למדו על-בוריים את כתבי הקודש העבריים וגם הרבה מן הידע של אותם הימים. שבעה מהם סיימו את בית הספר של בית הכנסת בכפר נחום, אשר בכל הגליל לא היה בית ספר יהודי טוב ממנו.
139:0.4 כאשר הכתובים מתייחסים למבשרי המלכות הללו כאל ״הֶדְיוֹטוֹת וְלֹא בַעֲלֵי-חָכְמָה,״ הכוונה הייתה כך שהיו פשוטי העם, שלא למדו את חכמת הרבנים ואת האופן המיוחד שבו פרשו אלה את התורה[2]. הם היו ללא, מה שנהוג לכנות, השכלה גבוהה. בזמנים מודרניים היו וודאי נחשבים לבלתי מחונכים, ובמעגלי חברה מסוימים אף כחסרי תרבות. דבר אחד בטוח: הם לא קיבלו את אותו חינוך קשיח וסטראוטיפי. החל משנות הנעורים, הם למדו בדרכים שונות כיצד לחיות.
¶ 1. אנדראס, ראשון הנבחרים
139:1.1 אנדראס, יושב ראש סגל שליחי המלכות, נולד בכפר נחום[3]. הוא היה הבכור במשפחה בת חמישה ילדים – הוא עצמו, אחיו שמעון, ושלוש אחיות. אביו, שבעת ההיא כבר הלך לעולמו, היה שותפו של זבדיה בעסקי ייבוש הדגים בבית צידה, נמל הדייג של כפר נחום. אנדראס היה רווק כאשר הפך לשליח, אך גר עם אחיו הנשוי, שמעון פטרוס. שניהם היו דייגים ושותפיהם של האחים יעקב ויוחנן לבית זבדיה.
139:1.2 אנדראס היה בן 33 בשנת 26 לספירה, השנה בה נבחר שליח. הוא היה מבוגר בשנה מישוע והמבוגר מבין השליחים. הוא היה צאצא למשפחה מצוינת והיה המוכשר מבין השניים עשר. למעט ביכולות הנאום, הוא השתווה לחבריו בכמעט כל יכולת שניתן להעלות על הדעת. ישוע מעולם לא העניק לאנדראס כינוי חיבה. אך כאשר השליחים החלו במהרה לקרוא לישוע ׳מאסטר׳, אף החלו לכנות את אנדראס בכינוי המקביל ׳למפקד׳.
139:1.3 אנדראס היה איש ארגון טוב ומנהלן טוב אף יותר. הוא נמנה על המעגל הקרוב של ארבעת השליחים, אך בשל המינוי שהעניק לו ישוע כראש קבוצת השליחים נדרש להישאר בתפקיד לצד אחיו בעת ששלושת האחרים נהנו מקרבה יתרה ׳למאסטר׳. אנדראס נותר דיקן סגל השליחים עד הסוף.
139:1.4 ואף כי אנדראס עצמו לא היה מטיף יעיל, הוא היה יעיל מאוד בעבודה האישית[4]. הוא אף היה חלוץ המיסיונרים של המלכות, שכן כראשון השליחים היה זה שמיד הביא לישוע את אחיו שמעון, אשר הפך לאחר מכן לאחד מגדולי מטיפי המלכות. אנדראס היה ראשון התומכים בהחלטתו של ישוע להשתמש בתכנית העבודה האישית כאמצעי להכשרת שניים עשר מבשרי המלכות.
139:1.5 ובין אם ישוע לימד את השליחים באופן פרטי ובין הטיף להמונים, אנדראס על-פי-רוב ידע מה קורה; הוא היה מנהל מבין ומנהלן יעיל. בכל נושא שהובא לידיעתו החליט מיד ובמקום, אלא אם הבעיה הייתה מעבר לתחומי סמכותו, אז היה מביא אותה ישירות לישוע.
139:1.6 אנדראס ופטרוס היו שונים מאוד באופיים ובמזגם, אך ראוי כי לעד תיזקף לזכותם העובדה שהסתדרו נהדר זה עם זה. אנדראס מעולם לא קינא ביכולות הנאום של פטרוס. נדיר למצוא אדם מבוגר יותר מן הטיפוס של אנדראס אשר משפיע באופן עמוק כזה על אחיו הצעיר והמוכשר. לעולם לא נצפתה שום בין אנדראס ופטרוס שום קינאה של זה ביכולותיו או בהישגיו של זה. מאוחר בערב, ביום של פנטקוסט, כאשר הודות לנאום אנרגטי ומעורר השראה של פטרוס נוספו למלכות כמעט אלפיים נשמות, אמר אנדראס לאחיו: ״אני לעולם לא הייתי יכול לעשות זאת, אך אני שמח שיש לי אח שיכול[5].״ ולכך ענה פטרוס: ״אלמלא הבאת אותי ׳למאסטר׳ ושמרת אותי לצדו בנחישות, לא הייתי כאן על-מנת לעשות זאת.״ אנדראס ופטרוס היו היוצאים מן הכלל, ומהווים הוכחה שאפילו אחים יכולים לחיות זה לצד זה בשלום ולעבוד יחד ביעילות.
139:1.7 אף כי פטרוס התפרסם לאחר פנטקוסט, אנדראס, המבוגר יותר, לעולם לא התמרמר על כך שבמשך שארית חייו הציגו אותו ״כאחיו של שמעון פטרוס[6].״
139:1.8 מבין כל השליחים, אנדראס היה השופט הטוב ביותר של טבע האדם. הוא ידע על הצרות שמתרחשות בלבו של יהודה איש-קריות אפילו לפני שהאחרים חשדו שמשהו לא כשורה בגזבר שלהם; אך הוא לא שיתף איש מהם בפחדיו. השירות הכביר של אנדראס למלכות היה בעצות שהשיא לפטרוס, יעקב ויוחנן בנוגע לבחירתם של ראשוני המיסיונרים שנשלחו לבשר את המלכות, ואף בעצות שהשיא לראשוני המנהיגים בנוגע לארגון המנהלי של המלכות. אנדראס קיבל במתנה יכולת כבירה לגלות משאבים חבויים וכישרונות רדומים באנשים צעירים.
139:1.9 מעט לאחר הרקעתו של ישוע השמימה, החל אנדראס לכתוב יומן אישי אודות מעשיו ואמירותיו של ׳המאסטר׳ שעזב. לאחר מותו של אנדראס, הועתק היומן הפרטי הזה והופץ בחופשיות בקרב ראשוני מוריה של הכנסייה הנוצרית. לאחר מכן, רישומיו הבלתי רשמיים הללו של אנדראס נערכו, תוקנו, שונו ונוספו אליהם תכנים, והתוצאה הייתה סיפור יחסית סדור של חיי ׳המאסטר׳ על פני האדמה. אחרוני העותקים הללו, אשר שונו ותוקנו, עלו באש באלכסנדריה, כמאה שנה לאחר שהמקור נכתב בידי הראשון מבין שניים עשר השליחים.
139:1.10 אנדראס היה בעל תובנה בהירה, מחשבה לוגית והחלטה נחושה, אדם אשר אופיו החזק נבע מיציבותו העילאית. החולשה במזגו נבעה מהיעדר ההתלהבות שהפגין; פעמים רבות נמנע מלעודד את עמיתיו תוך ציון לשבח במקום שנדרש. התנגדותו לשבח את הראוי לשבח בהישגי חבריו נבעה מסלידתו מחנופה וחוסר-כנות. אנדראס היה מאותם אנשים מאוזנים, שקולים, שבנו את עצמם במו ידיהם ונחלו הצלחה צנועה.
139:1.11 ואף שכל אחד מן השליחים אהב את ישוע, נכון לומר שכל אחד מן השניים עשר נמשך אליו בשל פן אחר באישיותו, פן אשר משך במיוחד את אותו שליח. אנדראס העריך את ישוע בשל כנותו המתמדת, בשל אצילותו הטבעית. כאשר אדם הכיר את ישוע, הו נאחז ברצון לחלוק אותו עם חבריו; הוא באמת ובתמים רצה שכל העולם יכיר אותו.
139:1.12 ומאוחר יותר, כאשר הרדיפות הפיצו לכל עבר את השליחים מירושלים, נסע אנדראס לארמניה, לאסיה הקטנה ולמקדוניה, ולאחר שהביא אלפים למלכות, נתפש לבסוף ונצלב בפֵּטְרָס שבאכאיה. יומיים שלמים שרד האדם החסון הזה על הצלב בטרם מת, ובמהלך השעות הטרגיות הללו המשיך לבשר את הבשורות הטובות אודות גאולת מלכות שמים.
¶ 2. שמעון פטרוֹס
139:2.1 שמעון היה בן שלושים כאשר הצטרף לשליחים[7]. הוא היה נשוי, היו לו שלושה ילדים והוא התגורר בבית צידה, בסמוך לכפר נחום. אחיו, אנדראס, וחמותו גרו עמו[8]. פטרוס ואחיו היו שותפים לדייג של הבנים לבית זבדיה[9].
139:2.2 ׳המאסטר׳ הכיר את שמעון זמן מה בטרם הציג אותו לפני אנדראס כשליח השני[10][11]. כאשר ישוע העניק לשמעון את הכינוי פטרוס, הוא עשה זאת בקריצה; היה זה מעין כינוי חיבה[12]. שמעון היה ידוע בקרב כל חבריו כאדם תזזיתי ואימפולסיבי. ואכן, מאוחר יותר ישוע חיבר משמעות חדשה וחשובה לכינוי חיבה קליל זה[13].
139:2.3 שמעון פטרוס היה אדם אימפולסיבי, אופטימיסט. הוא גדל תוך שהוא מרשה לעצמו להרגיש בחופשיות רגשות חזקים; הוא נקלע לצרות כל הזמן בשל כך שהתמיד לדבר ללא מחשבה תחילה. סוג זה של חוסר מחשבה אף גרם כל הזמן לצרות לכל חבריו ומכריו, וגרם לו עצמו לקבל נזיפות קלות רבות מן ׳המאסטר׳. הסיבה היחידה בעטיה פטרוס לא נקלע לצרות רבות יותר בשל דיבור לא שקול הייתה שמוקדם מאוד למד לשתף את תכניותיו ורעיונותיו עם אחיו, אנדראס, בטרם הציע אותם בפומבי.
139:2.4 פטרוס נאם בשטף, ברהיטות ובדרמטיות. הוא גם היה מנהיג טבעי, מעורר השראה, מהיר מחשבה, אך בעל מחשבה לא מעמיקה. הוא שאל שאלות רבות, יותר מכל השליחים האחרים גם יחד, ואף כי מרבית השאלות היו טובות ורלוונטיות, הרבה מהן היו מטופשות, נעדרות מחשבה. פטרוס לא ניחן בדעת מעמיקה, אך הכיר את דעתו טוב למדי. ומשום כך, מיהר להחליט ופעל בפתאומיות. בעוד האחרים שוחחו ביניהם בתדהמה למראה ישוע העומד על החוף, קפץ פטרוס למים ושחה לחוף בכדי לפגוש בו[14].
139:2.5 התכונה שאותה העריך פטרוס בישוע יותר מכל הייתה רכותו הנשגבת[15]. פטרוס לא נלאה מלהרהר בסובלנותו של ישוע. הוא לעולם לא שכח את השיעור אודות מחילת חטאים, ולא שבע פעמים אלא שבעים ושבע פעם. במהלך השעות האפלות והימים האומללים שלאחריהן, לאחר שהתכחש ללא מחשבה וללא כוונה ׳למאסטר׳ בחצר הכוהן הגדול, הוא חשב רבות אודות הרשמים הללו שהותיר בו אופיו של ׳המאסטר׳[16].
139:2.6 שמעון פטרוס התנדנד באופן מטריד; הוא נטה לקפוץ בפתאומיות מקצה אחד לשני[17]. בהתחלה סרב לתת לישוע לרחוץ את רגליו, ואז, לאחר ששמע את תשובת ׳המאסטר׳, התחנן שירחץ את כל כולו. אך אחרי ככלות הכול, ישוע ידע שמגרעותיו של פטרוס היו בראש ולא בלב. הוא היה אחד מן השילובים הקשים יותר להסבר שבין אומץ לפחדנות שחיו אי פעם על-פני האדמה. תכונת האופי החזקה ביותר שלו הייתה נאמנות, חברות. פטרוס אהב את ישוע באמת ובתמים[18]. ואף-על-פי-כן, למרות המסירות החזקה שהפגין, הוא היה כל-כך בלתי יציב עד שמשרתת הצליחה להקניט אותו ולגרום לו להתכחש ׳לאדונו׳ ׳המאסטר׳. פטרוס יכול היה לעמוד ברדיפות ובכל צורה אחרת של מתקפה חזיתית, אך התכווץ וכמש אל מול לעג. אל מול מתקפה חזיתית היה חייל אמיץ, אך כאשר הפתיעו אותו בהתקפה מאחור, הוא הפך לפחדן ומוג לב.
139:2.7 פטרוס היה ראשון שליחיו של ישוע שתמך בפומבי בעבודתם של פיליפוס בקרב השומרונים ושל פאולוס בקרב הגויים; ואף-על-פי-כן, מאוחר יותר באנטיוכיה הוא חזר בו בשל הלעג שספג מן המייהדים, והתרחק לתקופה מן הגויים עד אשר יצא עליו קצפו הזועם של פאולוס[19][20].
139:2.8 הוא היה אחד מראשוני השליחים אשר התוודה בלב שלם על טיבו המשולב, האנושי והאלוהי, של ישוע, והראשון, למעט יהודה, שהתכחש לו. פטרוס לא היה חולמני כל כך, אלא שלא אהב לרדת מענני האקסטזה והתלהבות הדרמטית אל עובדות החיים הפשוטות ואל המציאות.
139:2.9 בעת שהלך אחר ישוע, באופן ציורי ומעשי כאחד, או שעמד בראש התהלוכה, או שהשתרך מאחור – ״הרחק מאחור[21].״ אך הוא היה המטיף המוביל מבין השניים עשר; הוא עשה יותר מכל אדם, למעט פאולוס, על-מנת לכונן את המלכות ולשלוח את מבשריה, תוך דור אחד, לארבע קצוות תבל.
139:2.10 לאחר התכחשותו הנמהרת את ׳המאסטר׳ הוא מצא את עצמו שוב, ותחת הנחייתו האוהדת והמבינה של אנדראס, הוא הוביל את הדרך חזרה לרשתות הדייג, בעוד השליחים השתהו על-מנת לברר מה יקרה לאחר הצליבה. כאשר היה בטוח לחלוטין שישוע סלח לו וקיבל אותו חזרה לחיקו, בערה בנשמתו אש המלכות בבהירות כה גדולה, עד שהפך לאור כביר של גאולה לאלפים מאלה שישבו בחשיכה.
139:2.11 לאחר שעזב את ירושלים, ולפני שפאולוס הפך לרוח החיה בקרב הכנסיות הנוצריות של הגויים, הרבה פטרוס בנסיעות וביקר את כל הכנסיות מבבל ועד קורינתוס. אפילו ביקר וסעד הרבה מן הכנסיות שהקים פאולוס. ואף כי פטרוס ופאולוס נבדלו זה מזה במזגם בחינוך שקיבלו, ואפילו בתיאולוגיה, בשנים המאוחרות יותר הם עבדו זה לצד זה בהרמוניה במלאכת בנייתן של הכנסיות.
139:2.12 ניתן ללמוד דבר מה אודות הסגנון של פטרוס והאופן בו לימד מן הדרשות שנכללו באופן חלקי בבשורתם של לוקס ומרקוס. דוגמה טובה יותר לסגנונו הנמרץ היא האיגרת הראשונה של פטרוס; או לפחות כך היה ביחס לנוסח המקורי לפני שנערך מאוחר יותר בידי אחד מתלמידיו של פאולוס.
139:2.13 אך פטרוס התעקש להמשיך ולשגות, להמשיך ולשכנע את היהודים שאחרי ככלות הכול ישוע אכן היה משיח היהודים האמתי. עד ליום מותו, התבלבלה דעתו של שמעון פטרוס בין המושג של ישוע כמשיח היהודים, לזה של המשיח כגואל העולם, וזה של ׳בן האדם׳ כהתגלות האל, ׳אבי׳ האנושות האוהב.
139:2.14 אשתו של פטרוס הייתה אישה מאוד מוכשרת. במשך שנים פעלה בהצלחה כחלק מסגל הנשים, וכאשר סולק פטרוס מירושלים, התלוותה אליו לכל מסעותיו ברחבי הכנסיות כמו גם לכל מסעותיו המיסיונריים. ביום בו קיפד בעלה המוכשר את חייו, הושלכה היא עצמה לחיות הטרף בארנה של רומא.
139:2.15 וכך הלך פטרוס, אחד מן הקרובים ביותר לישוע, אחד מחברי המעגל הפנימי, יצא מירושלים ובישר את החדשות הטובות של המלכות בעוצמה ובהדר עד שתמה ונשלמה משימתו; והוא החשיב עצמו כמכובד עד מאוד כאשר הודיעו לו שוביו שהוא חייב למות ממש כמו ׳המאסטר׳ – על הצלב. וכך, נצלב שמעון פטרוס ברומא.
¶ 3. יעקב זבדיה
139:3.1 יעקב, הבכור בבניו השליחים של זבדיה, אותם כינה ישוע ״בני הרעם,״ היה בן שלושים כאשר הפך לשליח[22][23]. הוא היה נשוי, היו לו ארבעה ילדים, והוא התגורר בסמוך להוריו בבית צידה, בפרברי כפר נחום. הוא עסק בדייג יחד עם אחיו הצעיר יוחנן ובשותפות עם אנדראס ושמעון. יעקב, כמו גם אחיו יוחנן, נהנו מן היתרון שהכירו את ישוע זמן ממושך יותר מכל שאר השליחים.
139:3.2 לשליח זה היו שני מזגים סותרים; לאמיתו של דבר נדמה היה כי היה בעל טבע דואלי, וכל אחד מצדדיו הופעל בידי רגשות חזקים. כאשר חש מאוד ממורמר, הוא הפך לתקיף במיוחד. כאשר מזגו נעור במלואו, הוא היה רושף במיוחד, ובחלוף הסערה, הוא תמיד נטה להצדיק את כעסו בתירוץ שהוא נבע אך ורק בשל חוסר צדק. למעט הסערות הללו, שפקדו אותו מעת לעת, אישיותו של יעקב דמתה מאוד לזו של אנדראס. הוא לא ניחן בדיסקרטיות של אנדראס, ולא בתבונה של זה בנוגע לטבע האדם, אך היה נואם הרבה יותר מוצלח. אחרי פטרוס ומתי, יעקב הנואם הטוב מבין השניים עשר.
139:3.3 ואף כי לא ניתן לומר על יעקב שהיה שרוי במצבי רוח, יש ויום אחד היה שקט ומסוגר ולמחרת דיבר וסיפר בחופשיות. על-פי-רוב, הוא שוחח בחופשיות עם ישוע, אך ביחס לשניים עשר, יש וימים שלמים שמר על שקט. החולשה העיקרית שלו הייתה תקופות השקט הבלתי-מוסברות הללו.
139:3.4 תכונת האישיות הבולטת של יעקב הייתה יכולתו לראות את כל היבטיה של הצעה. הוא היה זה שהתקרב יותר מכל אחד אחר מבין השניים עשר להבנת החשיבות האמתית של מה שלימד ישוע. אף הוא התקשה בתחילה להבין את המשמעות של ׳המאסטר׳, אך בטרם הושלמה הכשרתם, התגבש בו מושג מתקדם אודות המסר של ישוע. יעקב הבין לטבע האדם לגווניו; הוא הסתדר טוב עם אנדראס המגוון, עם פטרוס הפזיז ועם אחיו יוחנן, המכונס בעצמו.
139:3.5 ואף כי בעת שיעקב ויוחנן ניסו לעבוד יחד הם נתקלו במנת הקשיים שלהם, היה זה מעורר השראה להבחין עד כמה הסתדרו זה עם זה. הם לא הצליחו כמו אנדראס פטרוס, אך הצליחו הרבה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות משני אחים, ובייחוד אחים דעתנים ונחושים. ואף כי זה יישמע מוזר, האחים לבית זבדיה היו הרבה יותר סובלניים זה כלפי זה יותר מאשר כלפי זרים. הם חיבבו זה את זה מאוד; תמיד היו חברים טובים למשחק. אלה היו ״בני הרעם״ אשר ביקשו לשלוח אש מן השמיים לכלות את השומרונים שהעזו לזלזל ׳במאסטר׳ שלהם[24]. אך מותו בטרם עת של יעקב מיתן עד מאוד את מזגו הסוער של אחיו הצעיר יוחנן.
139:3.6 התכונה שיעקב העריך ביותר בישוע הייתה חיבתו האוהדת. מאוד מצאו חן בעיניו העניין וההבנה שהפגין ישוע כלפי קטן כגדול, עשיר ועני.
139:3.7 יעקב זבדיה היה איש בעל מחשבה ויכולת תכנון מאוזנות מאוד. לצד אנדראס, היה אחד מחבריה הרגועים יותר של חבורת השליחים. כאינדיבידואל היה נמרץ, אך לעולם לא מיהר. הוא שימש כגלגל מאזן מצוין עבור פטרוס.
139:3.8 הוא היה צנוע, נטול דרמה, שרת מדי יום ופעל ללא יומרה. לאחר שהבין דבר-מה אודות משמעותה האמתית של המלכות, אף עבד ללא בקשת תמורה מיוחדת[25]. ואפילו בסיפור אודות אמם של יעקב ויוחנן, אשר ביקשה עבור בניה כי יכובדו במשרות לצד ישוע, ראוי לזכור שהייתה זו האם אשר ביקשה זאת. וכאשר ציינו שאכן יסכימו לקבל על עצמם אחריות מעין זו, ראוי להכיר בכך שהיו מודעים לסכנות שתתלווינה למרד שיחולל, לכאורה, ׳המאסטר׳ בשלטון הרומי, והיו מוכנים לשלם את המחיר[26]. כאשר שאל ישוע אם יהיו מוכנים לשתות מן הכוס, הם ענו בחיוב[27]. וככל שזה נוגע ליעקב, היה זה נכון פשוטו כמשמעו – הוא אכן שתה מן הכוס לצד ׳המאסטר׳, שכן היה ראשון השליחים למות מות קדושים, יחסית מוקדם ותחת חרבו של הורדוס אגריפס. כך היה יעקב הראשון מבין השניים עשר שהקריב את חייו בקרב על המלכות. הורדוס אגריפס פחד מיעקב יותר מכל שאר השליחים. ואף כי אכן היה שקט ודומם לעיתים תכופות, כאשר נעורה אמונתו ועמדה למבחן, הוא נהג באומץ ובנחישות.
139:3.9 יעקב חי את חייו במלואם, ובסופם הפגין מידה כזו של אצילות ועוצמה, עד שהאדם שהלשין עליו והאשים אותו, אשר נכח במשפטו ובהוצאתו להורג, התרשם במידה כזו שנס מזירת המוות של יעקב ומיהר להצטרף לשורות תלמידיו של ישוע.
¶ 4. יוחנן זבדיה
139:4.1 בן עשרים וארבע היה יוחנן כאשר הפך לשליח הצעיר מבין השניים עשר[28]. הוא היה רווק והתגורר עם הוריו בבית צידה, עסק בדייג ועבד בשותפות לצד אחיו יוחנן, אנדראס ופטרוס. יוחנן שימש כסוכנו האישי של ישוע בנוגע למשפחתו של ׳המאסטר׳, הן לפני שהפך לשליח והן לאחר מכן, והמשיך לשאת באחריות זו עד ליום מותה של מרים, אם ישוע.
139:4.2 מכיוון שיוחנן היה צעיר השניים עשר והיה קרוב מאוד לישוע בשל הטיפול בענייני משפחתו, הוא היה אהוב מאוד על ׳המאסטר׳, אך לאמיתו של דבר לא ניתן לומר שהוא היה ״התלמיד אותו אהב ישוע[29].״ הן לא תצפו שאישיות אצילית כישוע תתעסק בהעדפות ותאהב את אחד השליחים יותר מן האחרים. אש הסיפור לובתה בידי העובדה שיוחנן שימש כאחד משלושת עוזריו האישיים של ישוע, והן בשל העובדה שיוחנן, כמו גם אחיו יעקב, הכיר את ישוע זמן רב יותר מן האחרים.
139:4.3 פטרוס, יעקב ויוחנן מונו לשמש כעוזריו הקרובים של ישוע מעט לאחר שהפכו לשליחים. מעט לאחר שנבחרו השניים עשר ובעת בה מינה ישוע את אנדראס לעמוד בראש הקבוצה, אמר לו: ״וכעת, אבקש שתמנה שניים או שלושה מעמיתיך, להישאר לצדי, לדאוג לי ולצרכי ביום יום.״ ואנדראס החליט שמוטב לבחור למשימה הספציפית הזו את שלושת השליחים שנבחרו ראשונים. הוא היה שמח להתנדב בעצמו למשימת שירות ברוכה זו, אך ׳המאסטר׳ כבר הטיל עליו את תפקידו; ומשום כך הנחה מידית את פטרוס, יעקב ויוחנן להתייצב לצד ישוע.
139:4.4 יוחנן זבדיה ניחן בתכונות אופי נהדרות רבות, וגם באחת שהייתה נהדרת קצת פחות – יהירות בלתי רגילה, אשר על-פי-רוב נותרה חבויה היטב. יחסיו הממושכים עם ישוע שינו את אופיו בצורות רבות ובשיעור ניכר. ואף כי יהירות זו פחתה בשיעור ניכר, לעת זקנה ולאחר שהפך פחות או יותר ילדותי, שבה וצצה הערכה עצמית זו במידה מסוימת. וכך, בעת שהנחה את נתן לכתוב את הבשורה אשר כעת נושאת את שמו, לא היסס השליח הזקן שוב ושוב להתייחס לעצמו כאל ״התלמיד אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ.״ לאור העובדה שיוחנן היה קרוב מכל אדם אחר להיות ידיד הנפש של ישוע, לאור שייצג אותו אישית בעניינים כה רבים, אין זה מוזר שהוא התייחס לעצמו כאל ״התלמיד אשר ישוע אהבו.״ הרי וודאי ידע שהוא היה התלמיד אשר ישוע בטח בו לעיתים כה תכופות.
139:4.5 תכונת האופי החזקה ביותר של יוחנן הייתה מהימנותו; הוא היה מהיר ואמיץ, נאמן ומסור. חולשתו הגדולה ביותר הייתה יהירות אופיינית זו. הוא היה הצעיר במשפחת אביו וצעיר השליחים. ייתכן והיה מעט מפונק; ייתכן והתייחסו אליו בסלחנות קצת יותר מדי. אך יוחנן של השנים המאוחרות היה אדם שונה בתכלית מן הצעיר השרירותי בעל ההערכה העצמית אשר הצטרף לשורות שליחיו של ישוע בגיל עשרים וארבע.
139:4.6 התכונה שיוחנן העריך יותר מכל בישוע הייתה אהבתו וחוסר אנוכיותו של ׳המאסטר׳; תכונות אלה הרשימו אותו עד כדי כך ששארית חייו נשלטה על-ידי רגש האהבה והמסירות לאחיו. הוא דיבר על אהבה וכתב עליה. ״בן הרעם״ הפך ״לשליח האהבה״; ובאפסוס, כאשר החשמן הזקן לא יכול היה לעמוד ולהטיף, והובל לכנסיה על כיסא, ולעת סיום התפילה התבקש לומר כמה מילים למאמינים, במשך שנים אמר להם רק, ״ילידי הקטנים, אהבו זה את זה[30].״[31]
139:4.7 יוחנן מיעט לדבר, אלא כאשר נעור מזגו. הוא חשב הרבה אך אמר מעט. בבגרותו, הפך מזגו למרוסן יותר, והיה יותר תחת שליטה, אך הוא לא הצליח להתגבר על נטייתו לשתוק; הוא לעולם לא הצליח לשלוט לגמרי בשתקנותו. יחד עם זאת, הוא ניחן בדמיון יצירתי ויוצא דופן.
139:4.8 היה ליוחנן צד נוסף, צד שלא ניתן היה לצפות למצוא באדם שקט ומכונס זה. הוא היה גזעני במידת-מה וחסר סובלנות באופן יוצא דופן. במובן זה דמה מאוד ליעקב – שניהם ביקשו לשלוח אש מן השמים לכלות את השומרונים גסי הרוח[32]. כאשר יוחנן נתקל בזרים אשר לימדו בשמו של ישוע, מיד אסר עליהם לעשות כן[33]. אך הוא לא היה היחיד מבין השניים עשר אשר לקה בהערכה עצמית ובתודעת עליונות מעין אלה.
139:4.9 חייו של יוחנן הושפעו מאוד למראה ישוע, אשר היטב ידע שאף כי הוא עצמו נע ונד ללא בית בעת, טרח ודאג בנאמנות לאמו ומשפחתו. יוחנן הרגיש אהדה גדולה לישוע בשל העובדה שלא הובן על-ידי משפחתו, והיה מודע לכך שהם הלכו והתרחקו ממנו בהדרגה. וכל המצב הזה, בצרוף העובדה שישוע הכפיף אפילו את הקטן ברצונותיו לרצון ׳אביו׳ שבשמים והחיים שחיי כך מתוך אמון, הרשימו את יוחנן עד מאוד וגרמו לשינוים ניכרים ובלתי הפיכים באופיו, שינויים שבאו לידי ביטוי במשך כל שאר חייו.
139:4.10 יוחנן ניחן באומץ קר ועז, תכונה שחלקו עמו רק מעטים מן השליחים האחרים. הוא היה השליח היחיד שהלך בעקבותיו של ישוע בליל מעצרו והעז להתלוות ׳למאסטר׳ שלו הישר לתוך מלתעות המוות. הוא עמד לצדו ממש עד לשעתו האחרונה, המשיך לשאת באחריות לאם ישוע ולהמתין להנחיות נוספות, במידה שתינתנה, ברגעיו האחרונים של ׳המאסטר׳ בגוף[34]. דבר אחד בטוח, יוחנן היה מהימן לחלוטין. כאשר השניים עשר ישבו לסעוד, יוחנן ישב על-פי-רוב לימינו של ישוע. הוא היה הראשון מבין השניים עשר שהאמין באמת ובתמים בתחייתו מן התמים, והיה הראשון שזיהה את ׳המאסטר׳ כאשר בא אליהם בחוף, לאחריה[35].
139:4.11 בן זבדיה זה פעל לצד פטרוס עת החלה לפעול התנועה הנוצרית, והפך לאחד מתומכיה הראשיים של הכנסייה בירושלים. הוא שימש כיד ימינו ותומכו של פטרוס ביום של פנטקוסט.
139:4.12 שנים מספר לאחר שמת יעקב מות קדושים, נשא יוחנן את אלמנת אחיו לאישה. במשך עשרים שנות חייו האחרונות דאגה לו נכדתו האהובה.
139:4.13 יוחנן נכלא פעמים מספר והוגלה למשך ארבע שנים לאי פָּטְמוֹס, עד שהוכתר ברומא קיסר אחר[36]. אלמלא ניחן יוחנן בטקט ובחכמה, היה ללא ספק מוצא להורג, כפי שאירע לאחיו יעקב, אשר היה כן וישיר. בחלוף השנים, הן יוחנן והן יעקב, אחי ׳האדון׳, למדו את התבונה שבדברי פשרה בעת שהופיעו אל מול השופטים האזרחיים. הם למדו כי ״מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה[37].״ הם גם למדו לייצג את הכנסייה ״כאחווה רוחנית אשר מוקדשת לשירות האנושות״ ולא ״כמלכות שמים.״ הם לימדו שירות אוהב מהו ולא מהם שליטה ועוצמה – על מלך ומלכות.
139:4.14 בזמן גלותו הזמנית בפטמוס כתב יוחנן את ספר ההתגלות, אשר גרסה מקוצרת ומעוותת שלו מצויה כעת ברשותכם. ספר התגלות זה כולל את החלקים ששרדו מהתגלות גדולה, אשר חלקים גדולים ממנה אבדו, וחלקים אחרים הוסרו לאחר שנכתבו בידי יוחנן. הוא נשמרה רק בגרסה חלקית ומעוותת.
139:4.15 יוחנן הרבה לנסוע, עבד ללא לאות, ולאחר שהפך לחשמן הכנסיות של אסיה, התיישב באפסוס. בשבתו באפסוס, והוא בן תשעים ותשע, הנחה את עמיתו נתן לכתוב את ״הבשורה על-פי יוחנן.״ מבין שניים עשר השליחים, היה זה יוחנן זבדיה אשר הפך לתיאולוג הבולט שבחבורה. הוא מת מוות טבעי באפסוס, בשנת 103 לספירה, והוא בן מאה ואחת שנה.
¶ 5. פיליפוס הסקרן
139:5.1 פיליפוס היה השליח החמישי שנבחר, ונקרא לשרת כאשר ישוע וארבעת השליחים הראשונים עשו את דרכם מן המפגש עם יוחנן בירדן אל עבר כנא שבגליל. מכיוון שהתגורר בבית צידה, פיליפוס ידע אודות ישוע זה זמן מה, אך לא עלה בדעתו שהיה אדם בעל שיעור קומה עד אשר אותו יום בו אמר לו בעמק הירדן ״בוא אחרי.״ פיליפוס אף הושפע במידת מה מן העובדה שאנדראס, פטרוס, יעקב ויוחנן קיבלו את ישוע כגואל.
139:5.2 בן עשרים ושבע היה פיליפוס כאשר הצטרף לשורות השליחים; הוא היה נשוי טרי, אך באותה עת לא היו לו ילדים[38]. הפירוש של כינוי החיבה שהצמידו לו השליחים היה ״סקרנות.״ פיליפוס תמיד ביקש שיראו לו. נדמה כי אף פעם לא הצליח לרדת לשורש ההצעה. הוא לא בהכרח היה סתום, אלא נעדר דמיון. היעדר הדמיון הייתה חולשת האופי הגדולה ביותר שלו. הוא היה אינדיבידואל פשוט וענייני.
139:5.3 כאשר התארגנו השליחים לשירות, פיליפוס מונה לכלכל; הוטל עליו לדאוג לאספקה בכל עת. והוא היה כלכל טוב. המאפיין החזק ביותר שלו היה השיטתיות היסודית שלו; הוא היה הן מתמטי והן שיטתי.
139:5.4 פיליפוס נולד למשפחה בת שבעה ילידים, שלושה בנים וארבע בנות. הוא היה הילד השני, ולאחר התחייה מן המתים הטביל את כל משפחתו למלכות. בני משפחתו של פיליפוס היו דייגים. אביו היה אדם מאוד מוכשר, בעל מחשבה מעמיקה, אך אמו נולדה למשפחה ממוצעת מאוד. פיליפוס לא היה אדם ממנו ניתן לצפות לדברים גדולים, אך הוא היה אדם שידע לעשות דברים קטנים בצורה גדולה, לעשות אותם היטב ובאופן ראוי. רק פעמים ספורות במשך ארבע השנים הוא כשל באספקת המזון אשר נדרש לכלכלת כולם. ואפילו דרישות פתע, שהיו מנת חלקם בחיים שחיו, רק לעיתים רחוקות מצאו אותו בלתי מוכן. מזנון משפחת השליחים נוהל בחכמה וביעילות.
139:5.5 הצד החזק של פיליפוס הייתה מהימנותו השיטתית; הנקודה החלשה באופיו הייתה היעדר מוחלט של דמיון, חוסר היכולת לחבר שתיים ושתיים ולקבל ארבע. הוא היה מתמטי באופן מופשט, אך בעל דמיון חסר תועלת. הוא נעדר כמעט לחלוטין צורות דמיון מסוימות. הוא היה האדם הטיפוסי, הפשוט והממוצע. גברים ונשים רבים כמותו נמנו על ההמונים שבאו לשמוע את ישוע מלמד ומטיף והם ניחמו למראה אחד שכמותם אשר הורם לדרגה של כבוד כיועץ ׳למאסטר׳; הם נמלאו אומץ למראה אחד שכמותם אשר כבר מצא משרה רמה במלכות. ובעת שהאזין לשאלותיו המטופשות של פיליפוס ונענה פעמים רבות כל כך לדרישת הכלכל שלו, ״שיראו לו,״ ישוע למד רבות אודות פעולתם המנטלית של אנושיים מסוימים.
139:5.6 האיכות האחת שפיליפוס העריץ ברציפות בישוע הייתה נדיבותו המתמדת של ׳המאסטר׳. פיליפס לעולם לא מצא בישוע דבר מה קטן, קמצן או זעום, וסגד לנדיבות מתמדת ורציפה זו.
139:5.7 אישיותו של פיליפוס הייתה רחוקה מלהרשים. לעיתים תכופות כונה ״פיליפוס במית ציידה, העיר בה חיים אנדראס ופטרוס[39].״ הוא היה נעדר חזון כמעט לחלוטין; הוא לא יכול היה לתפוש את האפשרויות הדרמטיות הטמונות במצב מסוים. הוא לא היה פסימיסט; הוא פשוט היה משמים. הוא גם נעדר עד מאוד תבונה רוחנית. הוא לא היסס להפסיק את הדרשות המעמיקות ביותר של ׳המאסטר׳ בכדי לשאול שאלה מטופשת בעליל. אך ישוע מעולם לא נזף בו על חוסר המחשבה הזה; הוא נהג בו בסבלנות והתחשב בחוסר יכולתו לתפוש את המשמעויות המעמיקות של הלימוד. היטב ידע ישוע כי אילו היה נוזף פעם אחת בפיליפוס על כך ששאל שאלות מטרידות, הייתה נזיפה מעין זו פוגעת לא רק בנשמתו הכנה, אלא גם פוגעת בפיליפוס עד כדי כך שלעולם לא היה שואל יותר בחופשיות. היטב ידע ישוע שבעולמות הזמן והמרחב שלו חיו מיליארדים על גבי מיליארדים של בני תמותה דומים, בעלי מחשבה איטית, והוא רצה לעודד את כולם להרגיש חופשיים לבוא אליו עם שאלותיהם ובעיותיהם. אחרי ככלות הכול, ישוע התעניין יותר בשאלותיו המטופשות של פיליפוס מאשר בדרשה אותה נשא. ישוע התעניין עד מאוד בבני אדם, ומכל הסוגים.
139:5.8 הכלכל של משפחת השליחים לא היה נואם מוכשר, אך היה מאוד משכנע ומוצלח בעבודתו האישית. קשה היה לייאש אותו; הוא פשוט דחף קדימה והיה נחוש בכל מלאכה שנטל על עצמו. הוא ניחן במתנה כבירה ונדירה, של אמירת ״בוא.״ כאשר ביקש המומר הראשון שלו, נתנאל, להתווכח על יתרונותיו וחסרונותיו של ישוע מנצרת, תשובתו היעילה של פיליפוס הייתה, ״בוא ותראה[40].״ הוא לא היה מטיף דוגמטי, אשר האיץ בשומעיו ״ללכת״ – לעשות כך או אחרת. בכל המצבים אליהם הגיע בעבודתו אמר ״בוא״ – ״בוא איתי; אני אראה לך את הדרך.״ ובכל צורות ושלבי ההוראה, זו הדרך היעילה ביותר. אפילו הורים יכולים ללמוד מפיליפוס שמוטב לומר לילדיהם ״בואו אתנו, נראה לכם ונחלוק אתכם את הדרך הטובה יותר,״ מאשר ״לכו ועשו כך או אחרת.״
139:5.9 דוגמה טובה לחוסר יכולתו של פיליפוס להתאים עצמו למצב חדש אירעה כאשר הגיעו אליו היוונים לירושלים ואמרו: ״אנחנו מבקשים לפגוש את ישוע.״ לכל יהודי אשר היה מבקש ממנו כך היה פיליפוס אומר ״בוא.״ אך אלה היו זרים, ופיליפוס לא זכר שום הנחיה שקיבל מן הממונים עליו בנוגע לכך; הדבר היחיד עליו חשב במצב הזה היה להתייעץ עם המנהל, אנדראס, ואז ליוו שניהם את היוונים לישוע[41]. ובדומה לכך, כאשר ירד לשומרון בהנחיית ׳המאסטר׳ על-מנת להטיף ולהטביל מאמינים הוא נמנע מלהניח את ידיו על כתפי המומרים לאות ולסימן שקיבלו את ׳רוח האמת[42].׳ את זאת עשו פטרוס ויוחנן, אשר הגיעו מאוחר יותר מירושלים על-מנת לצפות בעבודה שעשה למען כנסיית האם[43].
139:5.10 פיליפוס צלח את הזמנים הקשים של מות ׳המאסטר,׳ השתתף בארגון מחדש של השניים עשר, והיה הראשון לצאת ולזכות בנשמות עבור המלכות מחוץ לשורות היהודים. הוא נחל הצלחה גדולה בעבודתו למען השומרונים ובכל שעשה לאחר מכן למען הבשורה.
139:5.11 אשתו של פיליפוס, אשר הייתה חברה מובילה בסגל הנשים, החלה להשתתף בפועל בעבודתו האוונגליסטית של בעלה לאחר מנוסתם מירושלים בעקבות הרדיפות. אשתו הייתה חסרת חת. היא עמדה למרגלות הצלב של פיליפוס ועודדה אותו להמשיך ולבשר את בשורות המלכות הטובות אפילו למרצחיו שלו עצמו. וכאשר תש כוחו, היא החלה לספר את סיפור הגאולה מתוך אמונה של ישוע ושותקה רק כאשר היהודים הזועמים סקלו אותה למוות. בתם הבכורה, לאה, המשיכה בעבודתם ומאוחר יותר הפכה לנביאה המפורסמת מהייראפוליס.
139:5.12 פיליפוס, אשר שימש בעבר ככלכל של השניים עשר, היה אדם בעל שיעור קומה במלכות, וכבש נשמות בכל אשר הלך; הוא נצלב לבסוף בשל אמונתו בהייראפוליס, שם נקבר.
¶ 6. נתנאל הכנה
139:6.1 נתנאל, השליח השישי והאחרון שבחר ׳המאסטר׳ בעצמו, הובא לישוע בידי חברו פיליפוס[44]. הוא היה שותף לעסקים של פיליפוס, וכאשר פגשו את ישוע היו בדרכם לפגוש ביוחנן המטביל.
139:6.2 בן עשרים וחמש היה נתנאל כאשר הצטרף לשורות השליחים, ורק אחד מהם היה צעיר ממנו. הוא היה הילד הצעיר במשפחה בת שבעה ילדים, היה רווק והיחיד שסעד את הוריו הזקנים והחולים עמם התגורר בכנא; אחיו ואחיותיו נשאו או נפטרו, ואיש מהם לא חי שם[45]. נתנאל ויהודה איש קריות היו שני האנשים המלומדים ביותר מבין השניים עשר. נתנאל תכנן להפוך לסוחר.
139:6.3 ואף כי ישוע לעולם לא העניק לנתנאל כינוי של חיבה, עד מהרה דיברו עליו השניים עשר במונחים של כנות ויושרה. הוא היה ״נטול ערמה[46].״ וזו הייתה מידתו הטובה העיקרית; הוא היה כנה ואף ישר. חולשת האופי שלו הייתה הגאווה; הוא היה גאה מאוד במשפחתו, בעירו, במוניטין שלו, ובעמו, דבר ראוי לשבח כשהוא מתבטא במידה סבירה. אך נתנאל נטה לקיצוניות בשיפוטיות שנקט. הוא נטה לשפוט מראש אינדיבידואלים על-פי דעותיו האישיות שלו עצמו[47]. ועוד בטרם פגש את ישוע, הזדרז לשאול ״המנצרת יצא טוב?״ ואף אם היה גאה, נתנאל לא היה עקשן. לאחר שהביט בפניו של ישוע, הזדרז לחזור בו.
139:6.4 במובנים רבים היה נתנאל הגאון המוזר של השניים עשר. הוא היה הפילוסוף והחולם של חבורת השליחים, אך היה חולם מאוד תכליתי. הוא התנדנד בין תקופות של פילוסופיה מעמיקה לבין תקופות של הומור קומי נדיר; כשהיה במצב הרוח המתאים, היה ככל הנראה מספר הסיפורים המוצלח מבין השניים עשר. ישוע נהנה עד מאוד לשמוע את הרצאותיו של נתנאל, על דברים רציניים כמו גם על דברים בעלמא. נתנאל הלך והתייחס לישוע ולמלכות יותר ויותר ברצינות, אך לעולם לא לקח את עצמו ברצינות.
139:6.5 השליחים כולם אהבו וכבדו את נתנאל, והוא הסתדר עם כולם נפלא, למעט עם יהודה איש-קריות. יהודה חשב שנתנאל לא התייחס ברצינות הראויה לעצם היותו שליח, ופעם אחת אף העז והתלונן עליו בסתר באוזני ישוע. אמר לו ישוע: ״יהודה, הישמר נא בצעדיך; אל תיקח על עצמך תפקיד גדול מכפי שקיבלת. מי בינינו מוסמך לשפוט את אחינו? אין זה רצון האב שילדיו יעסקו בחייהם רק בדברים רציניים. אשוב ואומר: באתי על-מנת שאחי בשר ודם יוכלו לשמוח, לעלוז ולחיות בשפע רב יותר. אם כן, לך לך יהודה, עשה היטב את שהופקד בידיך, והותר את אחיך נתנאל לתת דין וחשבון על עצמו בפני האל[48].״ והזיכרון אודות מאורע זה, כמו רבים דומים אחרים, המשיך לחיות עוד זמן רב בלבו של יהודה איש-קריות, אשר השלה עצמו.
139:6.6 פעמים רבות, כאשר ישוע עלה להר יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן, והעניינים החלו להסתבך בקרב השליחים, ואפילו אנדראס לא ידע כיצד לנחם את אחיו המיואשים, נתנאל נהג להפיג את המתח באמצעות מעט פילוסופיה או הבזק של הומור; הומור ממש טוב.
139:6.7 נתנאל הופקד על הדאגה למשפחות השניים עשר. לעתים תכופות נעדר מאספות השליחים, מכיוון שמיהר לצאת לבית אלה שהופקד עליהם ושמחלה או כל דבר יוצא דופן פקד אותם. השניים עשר היו סמוכים ובטוחים ששלומם ורווחתם של משפחותיהם הופקדו בידיו האמונות של נתנאל.
139:6.8 התכונה שנתנאל העריץ יותר מכל בישוע הייתה סובלנותו. לעולם לא עייף מלהגות ברוחב דעתו ובאהדתו הנדיבה של ׳בן האדם.׳
139:6.9 אביו של נתנאל (בר-תולמי), נפטר מעט לאחר פנטקוסט, ולאחר מותו נדד השליח למסופוטמיה ולהודו, שם בישר את בשורות המלכות הטובות והטביל מאמינים[49]. אחיו לעולם לא ידעו מה עלה בגורל אחיהם הפילוסוף, המשורר ואיש ההומור. אף הוא היה גדול במלכות, ועשה רבות להפצת תורתו של ׳המאסטר׳, אף כי לא השתתף בארגון הכנסייה הנוצרית. נתנאל הלך לעולמו בהודו.
¶ 7. מתי לוי
139:7.1 השליח השביעי, מתי, נבחר בידי אנדראס[50]. מתי נולד למשפחת גובי מס, או פקידי ממשל ציבוריים, אך היה בעצמו גובה מכס בכפר נחום, שם התגורר. הוא היה בן שלושים ואחת, נשוי, ולו ארבעה ילדים. הוא היה אדם יחסית אמיד, בעל הממון היחיד מקרב חבורת השליחים. הוא היה איש עסקים טוב, אדם שהתרועע היטב בחברה, וניחן ביכולת להתחבר בקלות ולהסתדר עם מגוון גדול של אנשים.
139:7.2 אנדראס מינה את מתי כנציגם הפיננסי של השליחים. במובן מסוים, הוא שימש כסוכן פיננסי וכאיש יחסי הציבור של ארגון השליחים. הייתה לו עין טובה לזהות את טבע האדם והוא היה תועמלן יעיל. ואף כי קשה לצייר את אישיותו, הוא היה תלמיד כנה מאוד ואמונתו במשימתו של ישוע ובוודאותה של המלכות הלכה וגדלה. ישוע מעולם לא העניק ללוי כינוי חיבה, אך אחיו השליחים כינו אותו על-פי-רוב בשם ״אספן הכספים.״
139:7.3 הנקודה החזקה של לוי הייתה דבקות שלמה במשימה. העובדה שהוא, פקיד ציבור, התקבל בידי ישוע ושליחיו גרמה לגובה המסים לשעבר להרגיש אסיר תודה עד מאוד. אך לשאר השליחים, לעומת זאת, ובמיוחד לשמעון הקנאי וליהודה איש-קריות, נדרש מעט יותר זמן על-מנת להסכין לנוכחותו של פקיד הציבור בקרבם. חולשתו של מתי הייתה השקפת עולמו קצרת הרואי והחומרנית. אך בחלוף החודשים, הוא התקדם עד מאוד בהקשר זה. הוא כמובן נאלץ להיעדר מהרבה שיעורים חשובים כאשר מילא את חובתו למלא את הקופה.
139:7.4 יותר מכל, העריך מתי בישוע את נטייתו לסלוח. הוא לא פסק מלספר שעל-מנת למצוא את האל נדרשת אמונה בלבד. הוא נהג להתייחס למלכות כעל ״עסקי מציאת האל.״
139:7.5 ואף כי מתי היה בעל עבר, הוא נתן את המיטב שבו, ובחלוף הזמן היו עמיתיו גאים במעשיו של פקיד הציבור. הוא היה אחד מן השליחים שרשם בפירוט את אמירותיו של ישוע, ורשימות אלה שימשו מאוחר יותר את איזָדוֹר בעת שהעלה על הכתב את סיפור מעשיו ודבריו של ישוע, סיפור אשר נודע כבשורה על-פי מתי.
139:7.6 חייו הגדולים, המועילים, של מתי, איש העסקים וגובה המכס של כפר נחום, היו הנתיב באמצעותו אלפים על-גבי אלפים של אנשי עסקים, פקידי ציבור ופוליטיקאים אחרים במרוצת הדורות זכו לשמוע אף הם את קולו המזמין של ׳המאסטר׳ קורא להם ״בואו אחרי[51].״ מתי היה פוליטיקאי ממולח, אך שמר נאמנות גדולה לישוע והקדיש עצמו במסירות למשימת הדאגה למימון כלכלתם של שליחי המלכות הקרבה.
139:7.7 נוכחותו של מתי בקרב השניים עשר הייתה האופן בו שערי המלכות נותרו פתוחים בפני המוני נשמות מדוכאות ומנודות אשר החשיבו עצמן זה מכבר כבלתי ראויות לנחמה דתית. גברים ונשים מדוכאים ומנודים נהרו לשמוע את ישוע, והוא מעולם לא דחה מי מהם.
139:7.8 מתִי קיבל את תרומות המאמינים שהציעו מנדבת לבם ומאלה שבאו ללמוד מן ׳המאסטר׳, אך מעולם לא ביקש במפורש תרומות מן ההמונים. את כל מלאכת הפיננסים עשה באופן שקט ואישי, ומרבית התרומות הגיעו מן המאמינים שהשתייכו למעמדות המבוססים יותר. כמעט את כל הונו שלו עצמו הקדיש לעבודתם של ׳המאסטר׳ והשליחים, אך להם מעולם לא נודעה נדיבותו, למעט ישוע, אשר ידע על הכול. מתי התלבט אם לתרום לקופת השליחים בגלוי מכיוון שחשש שישוע והשליחים יחשיבו את הונו כמוכתם; ולכן נתן הרבה בשמם של מאמינים אחרים. במהלך החודשים הראשונים, כאשר מתי ידע שנוכחותו בקרבם עומדת פחות או יותר למבחן, הוא התפתה לספר להם שלעתים קרובות היה זה כספו שקנה את לחם יומם, אך עמד בפיתוי. כאשר הסלידה מפקיד הציבור הפכה לגלויה, בער לוי בקרבו לגלות להם את נדיבותו, אך תמיד הצליח לעצור בו.
139:7.9 כאשר הכספים שבקופה לא הספיקו להוצאות השבוע הצפויות, נהג לוי לכסות את הנדרש מכיסו. וגם, לעיתים כאשר התעניין בלימוד של ישוע, הוא העדיף להישאר ולהקשיב לשיעור, אף שידע שייאלץ להשלים מכיסו את מה שלא גייס. כמה ביקש לוי שישוע יידע שמרבית מן הכספים הגיעו מכיסו! הוא לא שיער בנפשו ׳שהמאסטר׳ ידע על הכול. השליחים כולם הלכו לעולמם מבלי שידעו שמתי תרם לטובתם כספים רבים כל כך, עד שכאשר יצא לשליחות המלכות, לאחר תחילת הרדיפות, נותר ללא פרוטה בכיסו.
139:7.10 כאשר בשל הרדיפות עזבו המאמינים את ירושלים, נסע מתי צפונה לבשר את בשורת המלכות ולהטביל מאמינים. עמיתיו השליחים איבדו את הקשר עמו, אך הוא המשיך הלאה, הטיף והטביל בסוריה, בקָפָּדוֹקיָה, בגָלטִיָה, בביתיניה ובתראקיה. ובתראקיה עצמה, בליסימכיה, חברו כמה יהודים לא מאמינים לחיילים הרומים והביאו למותו. ופקיד הציבור הזה, אשר נולד מחדש, מת כמנצח, חדור באמונת הגאולה שלמד מן ׳המאסטר׳ בעת שהותו על-פני האדמה.
¶ 8. תומאס דידמוּס
139:8.1 תומאס היה השליח השמיני, אותו בחר פיליפוס. בזמנים מאוחרים יותר נודע בכינוי ״תומאס המפקפק,״ אך אחיו השליחים ממש לא ראו ספקן כרוני[52]. אמת היא שהיה בעל דעת לוגית וספקנית, אך הוא ניחן בסוג של נאמנות אמיצה אשר הקשתה על אלה שהכירוהו היטב מלהתייחס אליו כספקן גרידא.
139:8.2 בן עשרים ותשע היה תומאס בעת שהצטרף לשורות השליחים, נשוי ואב לארבעה ילדים. לפנים שימש כנגר אך לאחרונה הפך לדייג וחי בטריכאה, אשר שכנה בגדה המערבית של הירדן, סמוך לשפך הכנרת. הוא נחשב כאזרח מספר אחד של הכפר הקטן הזה. ואף כי לא היה מלומד, הוא ניחן בדעת חריפה והגיונית ונולד להורים מצוינים אשר התגוררו בטבריה. תומאס היה המוח האנליטי האמתי היחיד מבין השניים עשר; הוא היה איש המדע האמתי של חבורת השליחים.
139:8.3 ראשית חייו של תומאס היו מצערים; הוריו לא נהנו מחיי נישואין מאושרים ועובדה זה התבטאה בחייו הבוגרים של תומאס. בבגרותו פיתח אופי מאוד פוגעני ומחרחר ריב. אפילו אשתו שמחה לראות אותו מצטרף לשליחים; המחשבה שבעלה הפסימיסט ייעדר רוב הזמן מן הבית מילאה אותה בתחושת הקלה. תומאס גם ניחן בנטייה לחשדנות שמאוד הקשתה על אחרים להסתדר אתו בשלום. תומאס מאוד הטריד את פטרוס בהתחלה, עד כדי כך שהתלונן באזני אחיו, אנדראס, שתומאס ״רע, מכוער ותמיד חשדן.״ אך ככל שהכירו אותו יותר, למדו חבריו לחבב את תומאס יותר. הם גילו שהוא כנה מאוד ונאמן ללא דופי. ואף כי היה כנה לחלוטין, דובר אמת ללא דופי, מטיבו נטה למצוא פגם והפך להיות פסימיסט אמתי. המוח האנליטי שלו הוכתם בחשדנות. בזמן שהתחבר לשניים עשר ובא במגע עם אופיו הנאצל של ישוע, היה שרוי בתהליך מתמשך של אובדן האמונה בבני האדם. החיבור ׳למאסטר׳ החל מיד להתמיר את כל מזגו של תומאס וגרם לשינויים כבירים באופן בו הגיבה דעתו לאחיו בני האדם.
139:8.4 נקודת החוזק הגדולה של תומאס הייתה מוחו האנליטי המשובח אליו נלווה אומץ ללא חת – לאחר שגמר אומר בדעתו. חולשתו הגדולה הייתה החשדנות הספקנית שלו, עליה לא הצליח להתגבר לגמרי בכל תקופת חייו בגוף.
139:8.5 בארגון של השניים עשר, תומאס מונה לנהל ולארגן את לוח הזמנים, והוא ניהל בכישרון את עבודתו ותנועתו של סגל השליחים. הוא היה מנהל טוב ואיש עסקים מצוין, אך מה שעיכב אותו היו מצבי הרוח הרבים שלו; יום אחד היה אדם אחד ולמחרת אדם אחר. עת הצטרף לשליחים, הוא נטה להרהורים מלנכוליים, אך המגע עם ישוע והשליחים הצליח לרפא אותו כמעט לגמרי מן האופן המורבידי בו בחן את עצמו.
139:8.6 ישוע מאוד נהנה מתומאס וניהל עמו שיחות אישיות רבות. נוכחותו בקרב השניים עשר ניחמה עד מאוד את כל הספקנים הכנים ועודדה אנשים מוטרדים רבים להצטרף למלכות, גם אם לא יכלו להבין את כל ההיבטים הרוחניים והפילוסופיים של מה שלימד ישוע. השתייכותו של תומאס לחבורת השניים עשר היוותה הכרזה תמידית אודות כך שישוע אהב אפילו את הספקנים הכנים.
139:8.7 השליחים האחרים העריצו תכונה יוצאת דופן כזו או אחר באישיותו השלמה של ישוע, אך תומאס העריץ את ׳המאסטר׳ שלו בשל האיזון הנשגב של אופיו. וכך הלכה וגברו הן הערכתו של תומאס והן הכבוד אשר רחש לאותו אחד אשר היה אוהב ורחום ויחד עם זאת הגון וישר ללא פשרות; רגוע כל כך ויחד עם זאת לעולם לא אדיש; עוזר ואוהד כל כך ויחד עם זאת לעולם לא מתערב או משתלט; חזק כל כך ויחד עם זאת עדין כל כך; כל כך חיובי ויחד עם זאת לעולם לא קשוח או גס; עדין כל כך ויחד עם זאת לעולם לא מתלבט; עדין ותמים כל כך ויחד עם זאת כל כך חסון, אגרסיבי ועצמתי; כל כך אמיץ ויחד עם זאת לעולם לא נחפז או מטופש; אוהב כל כך את הטבע ויחד עם זאת חף לגמרי מן הנטייה להעריץ את הטבע; כל כך הומוריסטי ושובב, ויחד עם זאת חף מכל קלות ראש ואיוולת. סימטריה זו באישיותו, שלא הייתה כדוגמתה, הייתה זו שהקסימה את תומאס. מבין השניים עשר, ככל הנראה הוא זה אשר יותר מכולם הבין אינטלקטואלית והעריך את אישיותו של ישוע.
139:8.8 בהתייעצויות שערכו השניים עשר היה תומאס תמיד זהיר, ותמך בראש ובראשונה בהתנהלות זהירה. אבל, אם השמרנות שלו לא עמדה במבחן ההצבעה או שפסקו כנגדה, תמיד היה הראשון שביקש להוציא אל הפועל ללא מורא את התוכנית עליה הוחלט[53]. שוב ושוב עמד אל מול פרויקט כזה או אחר בטענה שהוא מטופש או יומרני; הוא התווכח עד הסוף המר, אך כאשר אנדראס העמיד את ההצעה להצבעה, ולאחר שהשניים עשר בחרו להוציא אל הפועל את מה שנלחם מולו בתוקף, היה תומאס הראשון לקרוא להם ״בואו!״ הוא ידע להפסיד בכבוד. הוא לא נטר טינה או נפגע. שוב ושוב עמד כנגד הצעות שהעמידו את ישוע בסכנה, אך כאשר החליט ׳המאסטר׳ להעמיד עצמו בסכנה, כאשר החליט לקחת את הסיכון, היה זה תומאס שקרא לשליחים באומץ ואמר, ״בואו חֲבֵרָים, נֵלְכָה גַם אֲנַחְנוּ לְמַעַן נָמוּת עִמּוֹ[54].״
139:8.9 במובנים מסוימים דמה תומאס לפיליפוס; גם הוא רצה ״שיראו לו,״ אבל הספקות שהביע כלפי חוץ התבססו על מנגנון אינטלקטואלי אחר לגמרי. תומאס היה אנליטי, ולא ספקן גרידא. וככל שזה נגע לאומץ פיזי אישי, הוא היה מן האמיצים שבשניים עשר.
139:8.10 לתומאס היו ימים רעים מאוד; לעיתים נתקף עצבות ועגמומיות. אובדן אחותו התאומה, כשהיה בן תשע, גרם לו בצעירותו לצער רב והוסיף לקשיים שחווה במצבי הרוח שלו בבגרותו[55]. כאשר תומאס נתקף בייאוש, לפעמים סייע בעדו נתנאל, לפעמים פטרוס ולעתים תכופות אחד משני התאומים לבית חלפי. למרבה הצער, תמיד ניסה להתרחק ממגע עם ישוע כאשר נתקף דיכאון כבד. אך ׳המאסטר׳ ידע על כל אלה והבין ואהד את השליח שלו כאשר נתקף כך בדיכאונות ובספקות.
139:8.11 לעיתים קיבל תומאס רשות מאנדראס להתבודד לנפשו במשך יום יומיים. אך במהרה למד שלא היה בכך מן החכמה; הוא גילה שכאשר נתקף ייאוש, עדיף היה לו להיצמד לעבודתו ולהישאר בקרבת חבריו. אך בלא תלות למה שאירע בחייו הרגשיים, הוא התמיד ושימש כשליח. כשהגיע הזמן לנוע קדימה, תמיד היה תומאס הראשון לקרוא להם ״בואו!״
139:8.12 תומאס היה הדוגמה החיה לאדם שהטיל ספק, עמד מולו ויכל לו. הוא ניחן בדעת כבירה; הוא לא היה ספקן גרידא. הוא ניחן במחשבה לוגית; והוא שימש כמבחן האמת לישוע ולשאר השליחים. אלמלא הייתה עבודתו של ישוע אמתית, הוא לא מצליח לשמור אדם כמו תומאס לידו לכל אורך הדרך. הוא ניחן ביכולת חדה וברורה להבחין בעובדות. תומאס היה נוטש את כולם בפעם הראשונה בה היה חש בתרמית או הטעייה. ואף כי מדענים יתקשים להבין לגמרי את ישוע ואת עבודתו על-פני האדמה, חי בסמוך ׳למאסטר׳ ולבני האדם שנלוו לו אדם בעל מוח מדעי אמתי – תומאס דידימוס – והוא האמין בישוע מנצרת.
139:8.13 לתומאס נכונו ימים קשים בימי המשפט והצליבה. במשך זמן מה היה שבוי בעומק הייאוש, אך הצליח למצוא את האומץ שבו, לדבוק בשליחים ולקבל עמם את פני ישוע בכנרת[56]. למשך זמן מה הוא נכנע לספקות ולייאוש שכרסמו בו אך לבסוף מצא את האומץ שבו וניעור מחדש. לאחר פנטקוסט, השיא עצות של חכמה לשליחים וכאשר הרדיפות פיזרו את המאמינים לכל עבר הוא יצא לקפריסין, כרתים, חופי צפון אפריקה וסיציליה שם בישר את בשורות המלכות הטובות והמשיך להטביל מאמינים. תומאס המשיך להטיף ולהטביל עד שנעצר בידי סוכני השלטון הרומי והוצא להורג במלטה. שבועות מספר לפני פטירתו החל לכתוב אודות חייו ותורתו של ישוע.
¶ 9 ו- 10. יעקב ויהודה חלפי
139:10.1 יעקב ויהודה לבית חלפי, הדייגים התאומים אשר התגוררו בסמוך לכורזים, היו השליחים מספר תשע ועשר, אותם בחרו יעקב ויוחנן זבדיה[57]. הם היו בני עשרים ושש, ונשואים. ליעקב היו שלושה ילדים וליהודה שניים.
139:10.2 אין הרבה מה לספר על דייגים פשוטים אלה. הם אהבו את ׳המאסטר׳ שלהם והוא אהב אותם, אך הם לעולם לא הפריעו לו בעת שהרצה על-מנת לשאול דבר-מה. הם הבינו מעט מאוד מן השיחות הפילוסופיות והדיונים התיאולוגיים שניהלו עמיתיהם, אך שמחו להימנות על קבוצת אנשים רבי עוצמה שכאלה. שני הגברים הללו דמו מאוד זה לזה בהופעתם, במאפייניהם המנטליים ובמידת האבחנה הרוחנית שלהם. מה שניתן לומר על האחד תקף גם לגבי השני.
139:10.3 אנדראס הטיל עליהם לפקח על ההמונים. בשעת ההטפה הם שימוש כסדרנים הראשיים, וככלל שימשו כנערים המשרתים של השניים עשר. הם סייעו לפיליפוס עם האספקה, מסרו כספים מטעם נתנאל למשפחות ותמיד היו מוכנים ומזומנים להושיט יד למי מן השליחים.
139:10.4 המוני פשוטי העם התעודדו למראה שניים שכמותם שמצאו מקום של כבוד בין השליחים. העובדה ששני התאומים הממוצעים הללו התקבלו כשליחים סייעה להביא למלכות המוני מאמינים בעלי אמונה רופפת. כמו כן, פשוטי העם קיבלו ביתר הבנה את העובדה שמי שפיקח עליהם וניהל אותם דמה להם מאד.
139:10.5 ליעקב ויהודה, שנקראו גם תַּדַּי ולַבַּי, לא היו נקודות חזקות או חלשות[58]. כינויי החיבה שנתנו להם השליחים היו ביטויי חיבה לעובדת היותם ממוצעים. הם היו ״הפחותים שבשליחים״; ידעו שכך היה ושמחו בכך[59].
139:10.6 יעקב חלפי במיוחד אהב את פשטותו של ׳המאסטר׳. התאומים לא יכלו להבין את דעתו של ישוע, אך בהחלט תפשו את הקשר האוהד בינם לבין לבו של ׳המאסטר׳. דעתם הייתה מסדר נמוך; ואפילו, ובכל הכבוד הראוי, אפשר לכנותם טיפשים, אך הטבע הרוחני שלהם חווה חוויה אמתית. הם האמינו בישוע; הם היו בניו של האל ועמיתים למלכות.
139:10.7 יהודה חלפי נמשך לישוע בשל שהיה ענו ללא יומרות. ענווה שכזו, אליה נלוותה אישיות של כבוד.
139:10.8 התאומים היו בעלי מזג טוב, אנשים עוזרים ופשוטים מטבעם, והיו אהובים על ידי כולם. ישוע קיבל את הצעירים הללו, שהיו בעלי כישור אחד בלבד, למקום של כבוד בסגל הצוות האישי שלו במלכות משום שבעולמות החלל חיות מיליוני נשמות פשוטות שכאלה, אחוזות פחד, אשר גם אותן הוא מבקש לקבל לשורות המאמינים הפעילים הנהנים מקשר של אמונה עמו ועם ׳רוח האמת׳ שלו. ישוע איננו מזלזל בקטנוּת, רק ברוע ובחטא. יעקב ויהודה אכן היו קטנים, אך גם נאמנים. הם היו פשוטים ובורים, ויחד עם זאת בעלי לב רחב, נעימים ונדיבים.
139:10.9 וכמה גאים היו האנשים הפשוטים הללו ביום בו סרב ׳המאסטר׳ לקבל אדם עשיר אחד כחסיד אלא לאחר שימכור את רכושו ויסייע לעניים[60]. כאשר שמע זאת ההמון וראה את התאומים בחבורת יועציו, הם ידעו אל נכון שישוע לא נשא פני איש[61]. אך רק מוסד אלוהי – מלכות השמים – יכול היה להיבנות על בסיס יסודות אנושיים ממוצעים שכאלה!
139:10.10 במשך כל הקשר שלהם עם ישוע, שאלו התאומים שאלות בפומבי רק פעם או פעמיים. יהודה פעם הסתקרן ושאל את ישוע שאלה לאחר ׳שהמאסטר׳ דיבר על כך שיחשוף עצמו בפתיחות לעולם. הוא קצת התאכזב כאשר הבין שלא יוותרו יותר סודות בקרב השניים עשר, והעז ושאל: ״אבל, ׳מאסטר,׳ כאשר תכריז על עצמך בפתיחות לעולם, כיצד נוכל אנחנו ליהנות באופן מיוחד מטוּבך?[62]
139:10.11 התאומים שרתו נאמנה עד הסוף, עד לימי המשפט, הצליבה והייאוש החשוכים. הם לעולם לא איבדו את אמונת לבם בישוע, והיו הראשונים (לאחר יוחנן) להאמין בתחייתו מן המתים. אך הם לא הצליחו להבין את כינונה של המלכות. מעט לאחר צליבתו של ׳המאסטר׳ שלהם, הם שבו למשפחותיהם ולרשתותיהם; תמה ונשלמה מלאכתם. הם לא היו מוכשרים ללחום את קרבות המלכת המורכבים יותר. אך בחייהם ובמותן נותרו מודעים לכך שכובדו ובורכו בארבע שנים של קשר אינטימי עם ׳בן של האל׳, בורא ושליט של יקום.
¶ 11. שמעון הקָנַא
139:11.1 שמעון הקנא, השליח האחד עשר, נבחר בידי שמעון פטרוס[63]. הוא היה אדם מוכשר, ממשפחה טובה, וחי עם משפחתו בכפר נחום. בן עשרים ושמונה היה בעת שהצטרף לחבורת השליחים. הוא היה מתסיס רושף ואדם שדיבר הרבה וללא מחשבה. בטרם הקדיש עצמו במשרה מלאה לארגון הקנאים הלאומני, הוא עסק במסחר בכפר נחום.
139:11.2 שמעון הקנא הופקד על המנוחה והפנאי של חבורת השליחים, והוא ארגן ביעילות רבה את חיי המשחק ואת פעילויות הפנאי של השניים עשר.
139:11.3 הנקודה החזקה של שמעון הייתה נאמנות מעוררת השראה. כאשר השליחים מצאו גבר או אישה אשר התחבטו ולא יכלו להחליט לגבי כניסה למלכות, הם היו קוראים לשמעון. בדרך כלל נדרשו לטוען הנלהב הזה בערך חמש עשרה דקות בכדי לשכנע בזכות הגאולה דרך אמונה, ליישב את כל הספקות ולהסיר את חוסר היכולת להחליט, ובכך לראות נשמה חדשה נולדת ״לחירות האמונה ושמחת הגאולה.״
139:11.4 הנקודה החלשה ביותר של שמעון הייתה נטייתו לחומריות. הוא לא הצליח לשנות עצמו במהירות מלאומן יהודי לאדם בעל נטייה רוחנית ומודעות בין-לאומית. עבורו, ארבע שנים היו תקופה קצרה מדי לביצוע התמרה אינטלקטואלית ורגשית שכזו, אך ישוע תמיד נותר סבלן.
139:11.5 התכונה של ישוע אותה העריך שמעון כל כך הייתה שלוותו של ׳המאסטר׳, בטחונו, קור רוחו, ונינוחות שלא ניתן להסבירה.
139:11.6 ואף כי שמעון היה מהפכן נלהב, זרד בוער ומתסיס ללא חת, הוא הכניע בהדרגה את טיבו המשולהב עד שהפך למטיף יעיל ורב עוצמה של ״שלום בארץ לאנשי רצונו[64].״ שמעון היה מתדיין מהולל; הוא אהב להתווכח. וכאשר נדרש להתמודד עם מוחותיהם המשפטיים של היהודים המלומדים או עם ההתפלפלויות האינטלקטואליות של היוונים, היה זה שמעון אשר הופקד על המלאכה.
139:11.7 הוא היה מורד מטבעו וחונך להיות אִיקוֹנוֹקְלַסְט, אך ישוע שכנע אותו לאמץ את מושגיה הגבוהים יותר של מלכות השמים. הוא תמיד הזדהה עם תנועות המחאה, אך כעת הצטרף לתנועת הקדמה, זו של התקדמות הבלתי מוגבלת והנצחית של הרוח ושל האמת. שמעון היה אדם שהפגין נאמנות עצומה, התמסר בחום, ואהב את ישוע עמוקות.
139:11.8 ישוע לא פחד להיות מזוהה עם אנשי עסקים, פועלים, אופטימיסטים, פסימיסטים, פילוסופים, סקפטיים, פקידי ציבור, פוליטיקאים ולאומנים.
139:11.9 ׳המאסטר׳ שוחח עם שמעון רבות, אך לעולם לא הצליח להפוך את הלאומן היהודי הנלהב הזה לבעל נטייה בין-לאומית. פעמים רבות אמר ישוע לשמעון שאכן טוב לבקש שיפור בסדרי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אך תמיד הוסיף כי: ״זה איננו מעניינה של מלכות השמים. אנחנו מחויבים לעשות את רצון ׳האב׳. מעיינינו נתונים לשמש כשגריריה של ממשלה רוחנית של מעלה, ואנו נדרשים אך ורק לייצג את הרצון האלוהי ואת אופייו של ׳האב׳ אשר עומד בראש הממשלה שהסמיכה אותנו.״ שמעון התקשה להבין, אך בהדרגה החל לתפוש מעט מן המשמעות של מה שלימד ׳המאסטר.׳
139:11.10 לאחר שנפוצו בשל הרדיפות בירושלים, שמעון פרש באופן זמני. הוא היה שבור, פשוטו כמשמעו. כלאומן ופטריוט הוא נכנע בפני הסמכות של מה שלימד ישוע; וכעת הכול היה אבוד. הוא היה מיואש, אך לאחר שנים מספר נמלא מחדש תקווה ויצא לבשר את בשורת המלכות.
139:11.11 הוא הלך לאלכסנדריה, ולאחר שעבד במעלה הנילוס חדר ללבה של אפריקה, ובכל מקום הטיף לבשורת ישוע והטביל מאמינים. וכך עמל עד זקן ונחלש. הוא מת ונקבר בלבה של אפריקה.
¶ 12. יהודה איש-קריות
139:12.1 נתנאל היה זה שבחר את יהודה איש-קריות, השליח השניים עשר[65]. הוא נולד בקְריוֹת, עיר קטנה בדרום יהודה. הוריו עברו ליריחו כאשר היה נער, ושם התגורר ועבד בעסקי אביו עד שהחל להתעניין במסריו ובעבודתו של יוחנן המטביל. הוריו של יהודה היו צדוֹקים, והם נישלו את יהודה כאשר הצטרף לשורות חסידי יוחנן.
139:12.2 כאשר פגש נתנאל את יהודה, בטריכאה, חיפש זה עבודה במפעל ייבוש דגים בדרום הכנרת. בן שלושים ורווק היה עת הצטרף לחבורת השליחים. ככל הנראה היה המלומד מבין השניים עשר היחיד במשפחת השליחים של ׳המאסטר׳ שבא מחבל יהודה. יהודה לא ניחן בתכונה חזקה אחת, אף כי כלפי חוץ נדמה היה שהוא ניחן במאפיינים תרבותיים ובכישורים רבים. הוא ניחן במחשבה טובה, אף כי לא תמיד חשב באמת ובכנות. יהודה כלל לא הבין את עצמו; הוא לא היה כנה באופן בו התייחס לעצמו.
139:12.3 אנדראס מינה את יהודה לגזבר של השניים עשר, תפקיד שהיה בהחלט מוכשר לבצע, ועד לזמן בו בגד ׳במאסטר׳ שלו, תפקיד אותו מילא בכנות, בנאמנות וביעילות.
139:12.4 מעבר לאישיותו המקסימה והמושכת ככלל של ישוע, יהודה לא אהב בו באופן מיוחד תכונה מסוימת. יהודה לעולם לא הצליח להתעלות מעבר לדעותיו הקדומות ביחס לחבריו תושבי הגליל; הוא אפילו ביקר בלבו את ישוע, ביחס לדברים רבים. זה שאחד עשר מן השליחים ראו בו אדם מושלם, ״כולו מחמדים ודָּגוּל מֵרְבָבָה,״ בן יהודה המסופק מעצמו העז לבקר תכופות בלבו[66]. הוא אכן חשב שישוע היה חששן ובמידה מסוימת פחד להשתמש בכוחו ובסמכותו.
139:12.5 יהודה היה איש עסקים טוב. על-מנת לנהל את ענייניו הכספיים של אידאליסט כישוע, שלא לדבר על ההתמודדות עם ההתנהלות העסקות המבולגנת של כמה משליחיו, נדרשו טקט, יכולת וסבלנות, כמו גם מסירות מדוקדקת. יהודה אכן היה מנהל גדול, איש פיננסים מוכשר ומרחיק ראות. והוא היה משוגע לארגון. איש מן השניים עשר מעולם לא ביקר את יהודה. ככל שידעו, יהודה איש-קריות היה גזבר שאין-שני-לו, אדם מלומד, שליח נאמן (אם כי לפעמים ביקורתי), ומוצלח מאוד בכל המובנים. השליחים אכן אהבו את יהודה; הוא באמת היה אחד מהם. הוא וודאי האמין בישוע, אך אנו מסופקים אם אכן אהב את ׳המאסטר׳ בלב שלם[67]. המקרה של יהודה מדגים את האמת בפסוק: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת.״ בהחלט ניתן ללכת שולל אחר אותה תרמית שקטה שמתאימה עצמה בנועם לנתיבי החטא והמוות. הֵיו בטוחים שיהודה מעולם לא בגד כלכלית ׳במאסטר׳ ובחבריו שליחים. כסף לא יכול היה להיות המניע שגרם לו לבגוד ׳במאסטר׳.
139:12.6 יהודה היה בנם היחיד של הורים לא חכמים. בצעירותו פונק ולוטף; הוא היה ילד מפונק. כשבגר, הוא הגזים באופן בו החשיב עצמו. הוא לא ידע להפסיד בכבוד. הייתה לו תפישה שגויה ומעוות של ההוגנות; הוא נטה לאפשר לעצמו לשנוא ולחשוד. הוא היה אומן במתן פירוש שגוי למילות חבריו ולמעשיהם. במשך כל חייו טיפח יהודה הרגל של נקמה במי שחשב שהתייחס אליו שלא כראוי. הוא תפש את הערכים והנאמנות באופן שגוי.
139:12.7 עבור ישוע, יהודה היה הרפתקה של אמונה. מן ההתחלה הכיר ׳המאסטר׳ היטב בחולשתו של השליח הזה, והכיר במלוא הסכנות של צירופו לחבורה. אך מטבעם נותנים ׳בני האל׳ לכל ברוא הזדמנות מלאה ושווה להינצל ולהיגאל. ישוע רצה שבני התמותה בעולם הזה, כמו גם הצופים באין-ספור עולמות אחרים, ידעו כי אפילו כאשר קיים ספק לגבי כנותו ושיעור מסירותו של היצור למלכות, תמיד נוהגים ׳שופטי׳ האדם לקבל את המועמד המוטל בספק. דלת חיי הנצח פתוחה בפני כולם; ״כל החפץ לבוא, רשאי״; אין כלל מגבלות או דרישות, פרט לאמונתו של הנכנס[68].
139:12.8 זוהי בדיוק הסיבה לכך שישוע הסכים שיהודה ימשיך עד הסוף ממש, בעשותו לְעולם כל דבר אשר בגדר האפשרי על-מנת להתמיר את השליח החלש והמבולבל ולשמור עליו. ואולם, כאשר האור אינו מתקבל באופן כן, וכאשר אין חיים לפיו, הוא נוטה להפוך לאפלה בתוככי הנשמה. יהודה גדל בהבנתו השכלית את לימודו של ישוע על אודות הממלכה, אבל הוא לא התקדם ברכישת האופי הרוחני, כפי שעשו יתר השליחים. הוא כשל בעשיית התקדמות אישית מספקת בהתנסותו הרוחנית.
139:12.9 בהדרגה הפך יהודה מריר בעקבות הצטברות האכזבה האישית, ולבסוף הפך קורבן של זעמו. רגשותיו נפגעו פעמים רבות, והוא הפך חשדן באופן בלתי-רגיל בטובים שבחבריו, ואפילו במאסטר עצמו. הוא הפך אובססיבי בכל הקשור לרעיון להגיב, ובאמצעות כל דבר אשר יכול היה לנקום את נקמתו, וכּן, אפילו דרך בגידה בעמיתיו ובמאסטר שלו.
139:12.10 אך הרעיונות המרושעים והמסוכנים הללו לא קרמו עור וגידים עד היום בו אישה אסירת תודה שפכה פך מרקחת יקרה על רגליו של ישוע[69]. יהודה חשב שזה חסר טעם, וכאשר ישוע השקיט מיד ובאזני כול את מחאתו הקולנית זה כבר גדש את הסאה. מאורע זה גרם להתגייסותם של כל השנאה, הכאב, הרוע, הדעות הקדומות, הקנאה והנקמה שהצטברו בו במשך חיים שלמים, והא החליט להתנקם במי שזה לא יהיה; אך את כל הרוע שבו גיבש אל מול האדם היחיד שהיה חף מפשע בכל הדרמה השפלה של חייו חסרי המזל רק משום שישוע במקרה היה השחקן הראשי בסצנה שסימנה את המעבר שלו ממלכות האור המתקדמת ואל מרחבי החושך אותם בחר.
139:12.11 פעמים רבות, הן באופן פרטי והן בפומבי, הזהיר ׳המאסטר׳ את יהודה שהוא הולך ומחליק, אך לרוב אין באזהרות האלוהיות תועלת אל מול מרירות טבע האדם. ישוע עשה כל אשר לאל ידו לעשות, בכפוף לחירותו המוסרית של האדם, על-מנת למנוע מיהודה לבחור בדרך השגויה. בן הטינה כשל; הוא נכנע לתכתיביה החמוצים והשפלים של דעתו הגאה והנקמנית, אשר הגזימה בערך עצמה, וצלל לתהומות הבלבול, הייאוש והשחיתות.
139:12.12 ואז, לבושתו, זמם יהודה את המזימה השפלה, לבגוד ׳באדונו׳, ׳במאסטר׳, והוציא לפועל בזריזות את תכניתו הנכלולית[70]. בזמן שתכנן מתוך כעס את תכניות הבגידה שזמם, הוא חווה לרגעים חרטה ובושה וברגעים הצלולים הללו, עלה במוחו רעיון קלוש, מתוך כוונה להגן על עצמו, שייתכן וישוע יפעיל את כוחו וברגע האחרון יציל עצמו.
139:12.13 ולאחר שבוצעה מזימת החטא השפלה, יצא במרוצה בן התמותה המורד הזה, שלא היסס למכור את חברו תמורת שלושים מעות כסף על-מנת לזכות בנקמה אותה טיפח זה מכבר, השלים את הסצנה האחרונה בדרמת הבריחה ממציאות החיים בגוף – והתאבד[71].
139:12.14 אחד עשר השליחים היו אחוזי בעתה – תדהמה אחזה בם. ישוע רק ריחם על הבוגד. העולמות התקשו לסלוח ליהודה, וברחבי היקום העצום נמנעים להזכיר את שמו.
¶ הפניות
- ↑ שנים עשר השליחים: מתי 10:2-4; מר 3:16-19; לו 6:14-16; השל 1:13.
- ↑ גברים בורים ולא מלומדים: השל 4:13.
- ↑ אנדרו: מתי 4:18; מר 1:16; יוח 1:40.
- ↑ אנדרו מביא את האח סיימון: מתי 4:18-19; מר 1:16-18; יוח 1:40-42.
- ↑ אלפיים נשמות נוספו למלכות: השל 2:41.
- ↑ אחיו של פיטר: לו 6:14; יוח 1:40; יוח 6:8.
- ↑ שמעון מצטרף לשליחים: מתי 4:18-20; מר 1:16-18; לו 5:1-11; יוח 1:40-42.
- ↑ אשתו וחמותו של סיימון: מתי 8:14; מר 1:30; לו 4:38.
- ↑ שותפים לדיג: מר 1:16; לו 5:10.
- ↑ אנדרו מציג את סיימון: יוח 1:40-42.
- ↑ השליח השני: מתי 10:2; יוח 1:40-42.
- ↑ סיימון קרא מחדש לפיטר: מר 3:13; לו 6:14; יוח 1:42.
- ↑ משמעות חדשה: מתי 16:18.
- ↑ פיטר הנמרץ קופץ למים: יוח 21:7.
- ↑ רוך, סליחה: מתי 6:14; מתי 18:21-22; לו 17:4.
- ↑ ההכחשה של פיטר: מתי 26:69-75; מר 14:66-72; לו 22:55-62; יוח 18:17,25-27.
- ↑ נדנודתו של פיטר: יוח 13:8-9.
- ↑ ההכחשה של פיטר: מתי 26:69-75; מר 14:66-72; לו 22:55-62; יוח 18:17,25-27.
- ↑ פטרוס הגן על הוספת גויים: השל 8:14-25; השל 15:5-12.
- ↑ פיטר הפך את עצמי: הג 2:11-14.
- ↑ בעקבות מרחוק: מתי 26:58; מר 14:54; לו 22:54.
- ↑ ג'יימס זבדי: מתי 4:21-22; מר 1:19-20; לו 5:10.
- ↑ בני הרעם: מר 3:17.
- ↑ להפיל אש על השומרונים: לו 9:54.
- ↑ בקשה של אמא: מתי 20:20-21,23; מר 10:35-37,40.
- ↑ כוס מוכנה לשתייה: מתי 20:22-23; מר 10:38-39.
- ↑ מות קדושים של ג'יימס: השל 12:1-2.
- ↑ ג'ון זבדי: מתי 4:21-22; מר 1:19-20; לו 5:10-11.
- ↑ תלמיד שישוע אהב: יוח 13:23; יוח 19:26; יוח 20:2; יוח 21:7,20.
- ↑ שליח האהבה: יו א׳ 3:11,14,23; יו א׳ 4:7-12,16-21; יו א׳ 5:1-2.
- ↑ ילדים קטנים, אהבו אחד את השני: יו א׳ 3:18.
- ↑ ג'ון קרא לירות על השומרונים: לו 9:54.
- ↑ ג'ון אסר על מטיף מוזר: מר 9:38; לו 9:49.
- ↑ ג'ון השגיח על מרי: יוח 19:26-27.
- ↑ הראשון לזהות את ישו: יוח 21:7.
- ↑ גורש לפטמוס: יוחנן 1:9.
- ↑ תשובה רכה מסיטה את הכעס: מש 15:1.
- ↑ פיליפוס נבחר לשליח: יוח 1:43-44.
- ↑ פיליפ מבית סיידה: יוח 1:44; יוח 12:21.
- ↑ בוא לראות: יוח 1:45-46.
- ↑ תהליך החלטה: יוח 12:20-22.
- ↑ פיליפ לא הניח על ידיים: השל 8:5-6,12-16.
- ↑ כפי שנעשו על ידי פיטר וג'ון: השל 8:14-17.
- ↑ נתנאל (הובא על ידי פיליפ): יוח 1:45-49.
- ↑ גר בקנא: יוח 21:2.
- ↑ בלי ערמה: יוח 1:47.
- ↑ האם משהו טוב יכול לצאת מנצרת?: יוח 1:46.
- ↑ באתי להביא שמחה: יוח 15:11. באתי להביא שמחה: מר 4:16; השל 2:46; השל 14:17; הע 1:8-9. באתי להביא חיים בשפע: יוח 10:10.
- ↑ נתנאל ברתולומיאו: מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:14; השל 1:13.
- ↑ מתיו לוי, פקיד: מתי 9:9; מתי 10:3; מר 2:14; מר 3:18; לו 5:27-28; לו 6:15.
- ↑ דוגמה לעסקים: מתי 9:9; מר 2:14; לו 5:27-28.
- ↑ מטיל ספק בתומס: יוח 20:24-25.
- ↑ ראשון לומר "בוא נלך": יוח 11:16.
- ↑ נלך ונמות איתו: יוח 11:16.
- ↑ תומאס דידימוס (תאום): מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:15; יוח 21:2; השל 1:13.
- ↑ קיבל את פני ישו בגליל: יוח 21:1-2.
- ↑ תאומים אלפאוס, ג'יימס וג'וד: מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:15-16; השל 1:13.
- ↑ ידוע גם בשם Thaddeus & Lebbeus: מתי 10:3; מר 3:18.
- ↑ הפחות שבשליחים: הק א׳ 15:9.
- ↑ ישו דחה אדם עשיר: מתי 19:21-22; מר 10:21-22; לו 18:22-23.
- ↑ ישוע אינו מכבד אנשים: דה ב׳ 19:7; איוב 34:19; בן-ס 35:12; מתי 22:16; מר 12:14; לו 20:21; השל 10:34; הר 2:11; הג 2:6; הג 3:28; הא 6:9; הק 3:11.
- ↑ השאלה הנדירה של יהודה: יוח 14:22.
- ↑ סיימון זלוטס הוסיף: מתי 10:4; מר 3:18; לו 6:15; השל 1:13.
- ↑ הטיפו שלום ורצון טוב: לו 2:14.
- ↑ יהודה איש קריות נבחר: מתי 10:4; מר 3:19; לו 6:16.
- ↑ אחד מקסים לגמרי: שיר 5:16. ראשי של עשרת אלפים: שיר 5:10.
- ↑ דרך שנראית נכונה: מש 14:12; מש 16:25.
- ↑ מי שירצה רשאי לבוא: תה 50:15; יוא 2:32; זכ 13:9; מתי 7:24; מתי 10:32-33; מתי 12:50; מתי 16:24-25; מר 3:35; מר 8:34-35; לו 6:47; לו 9:23-24; לו 12:8; יוח 3:15-16; יוח 4:13-14; יוח 11:25-26; יוח 12:46; השל 2:21; השל 10:43; השל 13:26; הר 9:33; הר 10:13; יו א׳ 2:23; יו א׳ 4:15; יו א׳ 5:1; יוחנן 22:17b.
- ↑ קופסת משחה: מתי 26:6-7; מר 14:3; לו 7:37-38; יוח 11:2; יוח 12:3.
- ↑ בגידתו של יהודה: מתי 26:14-16,47-49; מר 14:10-11,43-45; לו 22:3-5,47-48; יוח 13:2,26-27; יוח 18:2-5.
- ↑ התאבדותו של יהודה: מתי 27:3-5; השל 1:18.