140:0.1 מעט לפני צהרי היום, ב-12 בינואר, שנת 27 לספירה, קרא ישוע לשליחים על-מנת להסמיכם כמטיפים ציבור לבשורת המלכות[1][2]. השניים עשר ציפו לקריאה מזה ימים; ומשום כך באותו הבוקר דגו לא הרחק מן החוף. כמה מהם שהו בסמוך לחוף, שם תיקנו את רשתותיהם והתעסקו בציוד הדייג שלהם.
140:0.2 כאשר החל ישוע לרדת אל החוף על-מנת לקרוא לשליחים, הוא קרא ראשית לאנדראס ופטרוס, אשר דגו בסמוך לחוף; לאחר מכן סימן ליעקב ויוחנן, אשר היו בתוך סירה בסמוך ושוחחו עם אביהם, זבדיה, בעודם מתקנים את רשתותיהם. זוגות זוגות אסף את שאר השליחים, ולאחר שקיבץ את כל השניים עשר, הוביל אותם לגבעות שמצפון לכפר נחום, שם הנחה אותם כהכנה להסמכתם הרשמית.
140:0.3 הפעם היו כל השניים עשר שקטים; אפילו פטרוס היה במצב רוח מהורהר. סוף סוף הגיע השעה המיוחלת! הם יצאו להתבודד עם ׳המאסטר׳ על-מנת להשתתף בטקס רציני כלשהו, במהלכו יקדישו עצמם אישית וכקבוצה למשימת ייצוג ׳המאסטר׳ שלהם בהטפה למלכות ׳האב׳ הקרבה.
¶ 1. הנחייה מקדימה
140:1.1 בטרם החל טקס ההסמכה הרשמי, שוחח ישוע עם השניים עשר אשר ישבו לפניו ואמר: ״אחי, הגיעה שעת מלכות זו. הבאתי אתכם לכאן, להיות כאן לבד איתי, על-מנת להציג אתכם בפני ׳האב׳ כשגרירי המלכות. כמה מכם שמעו אותי מספר אודות מלכות זו בבית הכנסת, עת נקראתם לשרת בראשונה. כל אחד מכם למד אודות מלכות ׳האב׳ מאז שהצטרפתם אלי ועבדתם בערים סביב לים הכנרת. אבל כעת ברצוני לספר לכם דבר מה נוסף אודות מלכות זו.
140:1.2 ״מלכות חדשה זו, שעתיד ׳אבי׳ לכונן בלבבות ילדיו בכדור הארץ, תהא מלכות נצח. שלטון ׳אבי׳ בללבות אלה אשר מבקשים לעשות את רצונו האלוהי לעולם לא ייתם. אני מכריז בפניכם כי ׳אבי׳ איננו אל היהודים או אל הגויים. ממזרח ומערב יגיעו רבים לשבת עמנו במלכות ׳האב׳, בעוד ילדים רבים של אברהם יסרבו להצטרף לאחווה חדשה זו, בה שולטת רוחו של ׳האב׳ בלבבות ילדי האדם[3].
140:1.3 ״עוצמתה של מלכות זו לא תימדד בעוצמת הצבאות ובכוח הממון, אלא בתפארת הרוח האלוהית אשר תבוא ללמד את דעת האדם ולשלוט בלבבות אזרחיה של מלכות אלוהית זו, בני האל שנולדו מחדש. תהא זו אחוות האהבה בה ישלוט הצדק, וסיסמתה: בָאָרֶץ שָׁלוֹם בְּאַנְשֵׁי רְצוֹנוֹ. מלכות זו, אשר בקרוב עתידים אתם עליה לבשר, הינה משאת הנפש של בני האדם בכל הדורות, תקוות הארץ כולה, ומה שהבטיחו בתבונתם הנביאים כולם[4].
140:1.4 ״אך לכם, ילדי, כמו גם לכל אלה שיבוא בעקבותיכם בשערי המלכות, ממתין מבחן קשה. רק האמונה תעביר אתכם בשעריו, אך אם תרצו להמשיך ולהרקיע בהתמדה בחיי האחווה אלוהית, אתם חייבים להניב את פירות רוח ׳האב׳. אמן, אמן אומר לכם, כי לא כל הקורא ׳אדוני, אדוני,׳ ייכנס בשערי מלכות שמים; אלא זה אשר עושה את רצון ׳אבי׳ שבשמיים[5].
140:1.5 ״ותהא בשורתכם לעולם: דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת צִדְקָתוֹ, וכאשר תמצאום, תקבלו את כל הדברים האחרים להם תידרשו לגאולת הנצח. וכעת, אני מבקש להבהיר שלמלכות ׳אבי׳ לא יתלוו מפגני כוח או באותות ומופתים שאין להם מקום. אל לכם ללכת ולבשר את בשורת המלכות ולטעון, ׳היא כאן,׳ או ׳היא שם,׳ מפני שמלכות זו עליה תטיפו הינה האל שתוככם[6].
140:1.6 ״כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל במלכות ׳אבי׳ יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת; וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם עָבֶד. אך כאשר תתקבלו כאזרחים מן המניין במלכות אלוה, לא תהיו עוד עבדים כי אם בנים, בני האל החי. וכך תתקדם מלכות זו בעולם עד אשר תפורר את כל החומות ותקרֵב את כל בני האדם להכיר את ׳אבי׳ ולהאמין באמת הגואלת עליה באתי להכריז. ואף כעת המלכות קרבה לבוא, ואחדים מכם יחזו בשלטון עוצמת האל טרם מותם[7].
140:1.7 ״ומה שעיניכם כעת רואות, התחלה צנועה זו של שניים עשר אנשים פשוטים, תלך ותגדל עד אשר לבסוף הארץ כולה תמלא דברי הלל ׳לאבי׳. אנשים ידעו שחייתם עמי ולמדתם את האמת אודות המלכות לא בשל מה שתאמרו אלא בשל האופן בו תחיו את חייכם. ואף כי על דעתכם לא אכביד, אני עומד להטיל על נשמתכם את האחריות הכבדה לייצג אותי בעולם עת אעזוב אתכם בקרוב, ממש כשם שאני מייצג כעת את ׳אבי׳ בחיים האלה, שאני חי בגוף.״ וכאשר סיים דברים אלה, קם ועמד.
¶ 2. ההסמכה
140:2.1 ישוע הנחה כעת את שניים עשר בני התמותה שהקשיבו להכרזתו בנוגע למלכות לכרוע ברך לפניו במעגל. אז הניח ׳המאסטר׳ את ידיו על ראשי כל אחד משליחיו, החל ביהודה איש-קריות וכלה באנדראס. ולאחר שסיים לברכם, נשא ידיו בתפילה:
140:2.2 ״׳אבא,׳ אני מביא לפניך את אלה, שליחי. מקרב ילדינו שבארץ בחרתי את אלה השניים עשר, אותם אשלח לייצג אותי ממש כשם שבאתי אני לייצג אותך. אהוֹב אותם והיה עמם ממש כשם שאתה אוהב ומצוי עמי. וכעת, ׳אבא,׳ תן להם חכמה לנהל את ענייני המלכות הקרבה שמפקיד אני בידם. ואם זהו רצונך, אשאר אני עמם מעט בארץ ואסייע להם בעבודת המלכות. ושוב, ׳אבי,׳ מודה אני לפניך על אנשים אלה, ומפקיד אני אותם למשמרת בידיך בעוד אני ממשיך לבצע את מה שהטלת עלי לעשות.״
140:2.3 וכאשר סיים ישוע להתפלל, נותרו השליחים במקומם, וראשיהם מורכנים. דקות רבות חלפו בטרם העז פטרוס לשאת עיניו ולהתבונן ׳במאסטר׳. בזה אחר זה חיבקו את ישוע, אך איש מהם לא אמר דבר. שתיקה גדולה שררה שם, בעוד קהל הוויות שמימיות התבונן מטה בסצנה המכובדת, הרצינית — ׳בורא׳ של יקום מפקיד את ניהול ענייני האחווה האלוהית בידי בני אדם.
¶ 3. דרשת ההסמכה
140:3.1 וכה אמר אז ישוע: ״כעת, משאתם שגרירים של מלכות ׳אבי׳, הפכתם בזה לסוג שונה ונבדל מכל שאר האנשים בכדור הארץ. כעת אינכם כאחד האדם אלא אזרחיה המוארים של מדינה אחרת, שמימית, אשר באים בקרב בורי ועמי הארצות של העולם החשוך הזה. לא מספיק שתמשיכו לחיות כפי חייתם עד כה, ומכאן ואיך עליכם לחיות כאלה אשר טעמו תפארת חיים טובים יותר ונשלחו חזרה לכדור הארץ על-מנת לשמש כשגרירים של הריבון של עולם חדש וטוב יותר. מן המורה נדרש יותר מאשר מן התלמיד; מן האדון נדרש יותר מאשר מן המשרת. מאזרחיה של מלכות שמים נדרש יותר מאשר מאזרחים שנשלטים בארץ. ייתכן וכמה מן הדברים שעתיד אני לומר לכם יישמעו לכם קשים, אך אתם בחרתם לייצג אותי בעולם ממש כפי שאני מייצג כעת את ׳האב׳; וכנציגי על-פני האדמה תהיו חייבים לציית למה שלימדתי וציוויתי עליכם לעשות, למה שמשקף את האידאלים שלי לגבי חיי בני התמותה בעולמות החלל, ואץ זה שאני עצמי מדגים בחיי על-פני האדמה, חיים של גילוי ׳האב׳ שבשמים.[8]
140:3.2 ״אני שולח אתכם לקרוא לשבויי הרוח דרור, לכבולים פחד אושר, ולהביא מזור לחולים על-פי רצון ׳אבי׳ שבשמים. לכשתפגשו בילדי הרצוצים, נחמו אותם ואמרו:[9]
140:3.3 ״אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, הענווים, כִּי לָהֶם אוצרות מַלְכוּת הַשָׁמָיִם[10].
140:3.4 ״אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ[11].
140:3.5 אַשְׁרֵי הָעֲנָווִים, כִּי הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ[12].
140:3.6 ״אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת האלוהים[13].
140:3.7 ״ועוד אמרו לילדי מילות נחמה רוחנית והבטחה אלה:
140:3.8 ״אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ. אַשְׁרֵי הבוכים, כִּי רוח השחוק יקבלו[14].
140:3.9 ״אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ[15].
140:3.10 ״אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְנֵי אלוהים יִקָּרֵא לָהֶם[16].
140:3.11 ״אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. אַשְׁרֵיכֶם כִּי יְחָרֲפוּ וְרָדְפוּ אֶתְכֶם וְדִבְּרוּ עֲלֵיכֶם בְּשֶׁקֶר כָּל רָע. שִׂמְחוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָׁמָיִם[17].
140:3.12 ״אחי, כאשר אשלח אתכם, אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, מלח של טעם גאולה. וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם[18].
140:3.13 ״אַתֶּם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. עִיר יֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תיסתר. גַּם אֵין מַדְלִיקִים נֵר לָשׂוּם אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם עַל הַמְּנוֹרָה; לְהָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. כֵּן יָאיר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם[19].
140:3.14 ״שולח אני אתכם לעולם לייצג אותי כשגרירי מלכות ׳אבי׳, ובטחו ׳באב׳ שאתם מייצגים בעת שתבשרו את הבשורות הטובות. אל תתקוממו בפני חוסר הצדק; אל תשימו מבטחכם בכוח הזרוע. ואם השכן מַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת-הָאַחֶרֶת. היו מוכנים לסבול חוסר צדק Â מאשר לדון זה את זה. סעדו בנדיבות וברחמים את המיוסרים והנזקקים.[20]
140:3.15 ״וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם: אֶהֱבוּ אֶת אויביכם, הֵיטִיבוּ לשונאיכם, בָּרֲכוּ אֶת מְקַלְלֵיכֶם, וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד מכאביכם. ועשו לבני האדם ככל שהייתי עושה אני להם[21].
140:3.16 ״אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר עַל הַצַּדִּיקִים וְגַם עַל הָרְשָׁעִים. בני האלוהים אתם; יתר על כן, אתם כעת שגרירי מלכות ׳אבי׳. היו רחומים כשם שרחום האל, ובנצח עתיד המלכות תהיו שְׁלֵמִים כַּאֲשֶׁר אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם שָׁלֵם הוּא[22].
140:3.17 ״הוסמכתם להציל בני אדם, ולא לשפוט אותם. אם בסוף חייכם הארציים תבקשו רחמים, מחייב אני אתכם בחייכם בגוף לרחם על כל אחיכם שבגוף. אל נא תשגו ותנסו להסיר קיסם מעין אחיכם עת קורָה שוכנת בעיניכם שלכם. הסירו בראשונה את הקורה מעיניכם ואחרי כן ראו תראו להסיר את הקיסם מעין אחיכם[23].
140:3.18 הבחינו היטב באמת; חיו כצדיקים ללא חת; והיו שליחי ושגריריו של ׳אבי׳. שמעתם את הנאמר: ׳וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-הַשָׁחַת.׳ על-מנת להוביל אחרים למלכות, עליכם לצעוד באורהּ הבהיר של האמת החיה. ובכל עסקי המלכות, מצווה אני עליכם לנהוג במשפט צדק וברוב חכמה. אַל תִּתְּנוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ לַכְּלָבִים וְאַל תַּשְׁלִיכוּ פְנִינֵיכֶם לִפְנֵי הַחֲזִירִים, פֶּן יִרְמְסוּם בְּרַגְלֵיהֶם וּפַנוּ וְטָרְפוּ אֶתְכֶם[24].
140:3.19 ״הישמרוּ לָכֶם מִנְּבִיאֵי הַשָׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְקִרְבָּם זְאֵבִים טֹרְפִים הֵמָּה. הַכֵּר תַּכִּירוּ אוֹתָם בְּפִרְיָם. הֲיֵאָסְפוּ עֲנָבִים מִן הַקֹּצִים אוֹ תְאֵנִים מִן הַבַּרְקָנִים? כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהַנִּשְׁחָת עֹשֶׂה פְּרִי רָע. עֵץ טוֹב לֹא יוּכַל עֲשׂוֹת פְּרִי רָע וְעֵץ נִשְׁחָת לֹא יַעֲשֶׂה פְּרִי טוֹב. וְכָל עֵץ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פְּרִי טוֹב יִכָּרֵת וְיֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ. מניע הלב הוא הקובע כניסה למלכות. ׳אבי׳ בוחן לב האדם ושופט על-פי שאיפותיו הכמוסות ורצונותיו הכנים[25].
140:3.20 ״וביום משפט המלכות הגדול, יֹאמְרוּ רַבִּים אֵלַי, ׳הֲלֹא בְשִׁמְךָ ניבאנוּ וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת?׳ אָז אֶעֱנֶה בָּם לֵאמור, ׳מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם; סוּרוּ מִמֶּנִּי פֹּעֲלֵי אָוֶן.׳ אך כל אשר השומע קריאה זו ופועל בכנות לייצג אותי בפני בני האדם כשם שייצגתי אני את ׳אבי׳ בפניכם ייראה ברכה בשירותי ובשירות מלכות ׳האב׳ שבשמים[26].״
140:3.21 השליחים מעולם לא שמעו את ישוע מדבר כך, כאחד בעל סמכות עליונה[27]. לעת שקיעה ירדו מן ההר, אך איש מהם לא שאל את ישוע דבר.
¶ 4. אתם מלח הארץ
140:4.1 מה שמכונה ״הדרשה על ההר״ אינה בשורתו של ישוע. ואף כי היא כוללת הנחיות מועילות רבות, היו אלה מילות ההסמכה של ישוע עבור השניים עשר. הייתה זו המשימה האישית שהטיל ׳המאסטר׳ על אלה שעתידים לבשר את הבשורה ושאפו לייצגו בעולם האנושי ממש כפי שהוא ייצג ברהיטות ובשלמות את ׳אביו׳.
140:4.2 ״אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, מלח של טעם גאולה. וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם.״
140:4.3 בתקופתו של ישוע היה המלח יקר ערך. אפילו שימש כמטבע עובר לסוחר. המילה ״משכורת״ דהיום נגזרת מן המילה מלח. המלח לא רק משמש כתבלין, אלא גם כחומר משמר. הוא משביח טעמם של מאכלים אחרים, ומשום כך מועיל בעת שמשתמשים בו.
140:4.4 ״אַתֶּם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. עִיר יֹשֶׁבֶת עַל הָהָר לֹא תיסתר. גַּם אֵין מַדְלִיקִים נֵר לָשׂוּם אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה כִּי אִם עַל הַמְּנוֹרָה; לְהָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. כֵּן יָאיר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם.״[28]
140:4.5 ואף כי האור מפיג את החשיכה, הוא גם יכול ״לעוור״ ובכך לגרום לבלבול ולתסכול. מצווים אנו לתת לאורנו לזרוח כך שינחה את אחינו אל עבר נתיבים חדשים ואלוהיים של חיים טובים יותר. ראוי שאורנו יזרח בלי למשוך תשומת לב אלינו. אדם יוכלÂ להשתמש אפילו במקצוע שלו על-מנת לשמש ״כמשקף״ לאור חיים זה.
140:4.6 אופי חזק איננו תוצאה של הימנעות משגיאה אלא דווקא מפעולה נכונה. זולתנות היא המעידה על אדם בעל שיעור קומה. לרמות המימוש העצמי הגבוהות ביותר מושגות באמצעות סגידה ושירות. האדם השמח והיעיל לא מונע מן הפחד מלשגות אלא מאהבה לפעולה הנכונה.
140:4.7 ״הַכֵּר תַּכִּירוּ אוֹתָם בְּפִרְיָם.״ בבסיס, אישיות איננה משתנה; מה שמשתנה — צומח — הינו אופי מוסרי[29]. השליליות הינה השגיאה הכבירה של הדתות בתקופה המודרנית. כל עץ שלא מניב פרי ״ייכרת וְיושְׁלַךְ בָּאֵשׁ.״ לא ניתן להפיק ערך מוסרי באמצעות איסור גרידא — ממילוי ציווי ״לא תעשה[30].״ אין זה ראוי שפחד ובושה יהיו המניע לחיים דתיים. הדת תקפה אך ורק כאשר היא מגלה את אבהותו של האל ומעצימה את אחוות האדם.
140:4.8 פילוסופיית חיים יעילה מתגבשת הודות לשילוב בין תובנה קוסמית לבין סך כל תגובותיו הרגשיות של האדם לסביבה החברתית והכלכלית בה הוא מצוי. זכרו: אף כי לא ניתן לשנות, ככלל, את הדחפים התורשתיים, כן ניתן לשנות את התגובות הרגשיות לדחפים אלה; ומשום כך, ניתן לשפר את האופי. לאדם בעל אופי חזק תגובות רגשיות מתוּכללוֹת ומתואמות, ואלה יוצרות אישיות אחודה. פגם באיחוד מחליש את הטבע המוסרי ומביא לידי אומללות.
140:4.9 חיים ללא מטרה ראויה הופכים לחסרי מטרה ובלתי יעילים, והתוצאה היא אומללות רבה. דרשת ההסמכה של ישוע מהווה פילוסופיית חיים של אומן. ישוע האיץ בחסידיו להצטייד באמונה התנסותית. הוא התריע בהם שלא להסתמך אך ורק על הסכמה אינטלקטואלית, על תמימות ועל הסמכות השלטת.
140:4.10 ראוי לו לחינוך להיות הדרך בה אנו למדים (מגלים) את הדרכים הטובות יותר לספק את דחפינו המוּלדים, הטבעיים. השגת סיפוק רגשי באמצעות כל השיטות המיטביות הללו מניבה אושר. ואף כי סביבה נעימה יכולה לתרום לו רבות, אושר תלוי רק מעט בסביבה.
140:4.11 כל בן תמותה כמֵהַ להפוך אדם שלם, להיות מושלם ממש כשם ׳שהאב׳ שבשמים מושלם הוא, והישג זה מתאפשר מכיוון שאחרי ככלות הכול ״היקום אכן אבהי[31].״
¶ 5. אהבת אב ואהבת אח
140:5.1 מן הדרשה על ההר ועד להרצאה שנשא ׳בארוחה האחרונה׳, ישוע לימד את חסידיו להפגין אהבת אב ולא אהבת אח[32]. אהבת אח פירושה לאהוב את רעיך כמוך, אשר ממלאה את הציווי של ״כלל הזהב״. ואילו חיבה אבהית דורשת מכם לאהוב את אחיכם בני התמותה באופן בו אהב אותם ישוע.
140:5.2 ישוע אוהב את האנושות באופן דואלי. הוא חי על-פני האדמה כאישיות כפולה — אנושית ואלוהית. ׳כבן האל׳, אוהב את האדם אהבה אבהית — הוא ׳הבורא׳ של האדם, ׳אביו׳ ביקום. ׳כבן האדם׳, אוהב ישוע את בני התמותה כאח — הוא אכן היה כאחד האדם.
140:5.3 ואף כי ישוע לא ציפה מחסידיו למפגן בלתי אפשרי של אהבת אח, הוא בהחלט ציפה מהם לשאוף להידמות לאל — להיות שלמים ממש כשם ׳שהאב׳ שבשמים שלם הוא — על-מנת שיוכלו להתחיל ולהתבונן באדם באופן בו מתבונן האל ביצוריו ובכך יוכלו להתחיל לאהוב את בני האדם באופן בו אוהב אותם האל — להתחיל להפגין אהבה אבהית. כאשר השפיע ישוע כך בדבריו על השניים עשר, הוא ביקש לגלות מושג חדש זה אודות אהבה אבהית כפי שהוא מתייחס לתגובות רגשיות מסוימות הנוגעות למגוון התאמות לתנאי הסביבה החברתיים.
140:5.4 בתחילת הדרשה החשובה הזו, הפנה ׳המאסטר׳ את תשומת הלב לארבע צורות אמונה, כהקדמה לאופן בו תיאר לאחר מכן את ארבע התגובות העילאיות, הטרנסצנדנטליות של אהבת האב, בניגוד למגבלותיה של אהבת אח גרידא.
140:5.5 בראשית דבריו דיבר על עניי הרוח, הרעבים לצדקה, הענווים וברי הלבב. ניתן לצפות מבני תמותה רגישים-לרוח שכאלה להגיע לרמות אלוהיוֹת של זולתנות אשר מאפשרות להם להתנסוֹת בתרגוּל המדהים של חיבה אבהית; ואפילו באבלַם הם מסוגלים להפגין חמלה, לדבוק בשלום ולעמוד ברדיפוֹת, תוך שהם ממשיכים להפגין אהבת אב במצבים המאתגרים הללו אפילו כלפי אנשים בלתי נעימים. אהבת אב יכולה להגיע לרמות מסירוּת שמתעלות לאין שיעור מעל לזו של חיבת אח.
140:5.6 האמונה והאהבה של הברכות העילאיות הללו מחזקות את האופי המוסרי וגורמות לאושר. הפחד והכעס מחלישים את האופי ומחסלים את האושר. דרשה רבת-חשיבות זו פותחת בטון של שמחה.
140:5.7 1. ״אשרי עניי הרוח — הענווים[33].״ הילד חווה אושר עם סיפוקהּ המידי של כמיהתו לעונג. המבוגר מוכן לזרוע את זרעי ההימנעות העצמית על-מנת לקצור לאחר מכן פירות אושר רבים יותר. בימיו של ישוע, כמו גם מאז, רבים מדי קישרו את האושר לבעלות על רכוש. בסיפור אודות הפָּרוּש ופקיד הציבור בעת התפילה במקדש, האחד חש עשיר ברוחו — אגואיסטי; ואילו האחר חש ״עני ברוחו״ — ענו[34]. האחד הסתפק במה שהיה לו; את האחר ניתן היה ללמד, הוא חיפש אחר האמת. עניי הרוח מבקשים להתעשר רוחנית — מבקשים את האל. ומחפשי אמת שכאלה לא נדרשים להמתין לגמולם בעתיד הרחוק; הם מתוגמלים כעת. הם מוצאים את מלכות השמים בלבם, וחווים כעת אושר זה.
140:5.8 2. ״אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ[35].״ רק אלה החשים עניים ברוחם ירעבו לצדקה. רק הענווים מבקשים את כוחו של האל וכמהים לעוצמה רוחנית. ואולם, מסוכן מאוד לאדם צום רוחנית ביודעין על-מנת לשפר את תאבונו למתת אלוה. צום פיזי הופך למסוכן לאחר ארבעה או חמישה ימים; האדם עלול לאבד את כל רצונו במזון. צום ממושך, פיזי או רוחני, נוטה להרוס את הרעב.
140:5.9 צדקה התנסותית הינה עונג, לא חובה. הצדקה של ישוע הינה אהבה דינמית — חיבת אב-אח. היא לא צדקה מסוג של מה-שאסור-לעשות. איך יוכל אי פעם אדם לרעוב למשהו שלילי — למשהו ״שאסור לעשות״?
140:5.10 זה לא כל כך קל ללמד דעת ילד את הברכות הללו, אך ראוי לה לדעת הבשלה להבין את משמעותן.
140:5.11 3. ״אַשְׁרֵי הָעֲנָווִים, כִּי הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ[36].״ ענווה אמתית איננה קשורה לפחד. זו דווקא גישתו של אדם אשר משתף פעולה עם האל — ״רצונך ייעשה[37].״ היא כוללת סבלנות והימנעות, והיא מוּנעת מאמונה בלתי מעורערת ביקום של חוק שרוצה בטובתו. היא שולטת בכל הפיתויים אשר מנסים להתקומם כנגד ההנחיה האלוהית. ישוע היה האדם העניו האידאלי של אורנטיה, והוא ירש יקום עצום בגודלו.
140:5.12 4. ״אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יֶחֱזוּ אֶת האלוהים[38].״ למעט העובדה שהוא נעדר חשדנות ונקמה, טוהר רוחני אינו איכות ששוללת. בדברו אודות הטוהר, ישוע לא התכוון אך ורק להיבטים המיניים של האדם. הוא התכוון יותר לאותה אמונה שראוי לו לאדם לרחוש כלפי אחיו; אותה אמונה שרוחש הורה כלפי ילדו ואשר מאפשרת לו לאהוב את חבריו ממש כמו שאוהב אב. אהבת אב אינה בהכרח מפנקת, היא איננה סלחנית כלפי הרוע, אך היא תמיד לא-צינית. לאהבת האב תכלית אחת והיא תמיד מחפשת את הטוב שבאדם; כך נוהג הורה אמתי.
140:5.13 לחזות באל — מתוך אמונה — פירושו של דבר לרכוש תבונה רוחנית אמתית. ותבונה רוחנית מעצימה את הנחית ׳המכוונן׳, ואלה, לבסוף של דבר, מעצימים את המודעות-לאל. וכאשר אתם יודעים את ׳האב׳, אתם בטוחים ביתר תוקף בהיותכם בנים אלוהיים, ומתעצמת יכולתכם לאהוב את אחיכם בגוף, לא רק כאח — באהבת אח — אלא גם כאב — לרחוש חיבה אבהית[39].
140:5.14 קל להורות ציווי זה, אפילו לילד. מטבעם, ילידים נותנים אמון וראוי להם להורים לוודא שילדיהם לא יאבדו אמון פשוט זה. בכל יחסכם לילדים, הימנעו מכל סוג של שקר ואל תטעו בם חשדנות. סייעו להם בתבונה לבחור את גיבוריהם ואת מקצועם בחיים.
140:5.15 ואז המשיך ישוע והנחה את חסידיו באופן בו יגשימו את תכליתו העילאית של המאבק האנושי — שלמות — ואפילו ברמה אלוהית. תמיד התרה בהם: ״היו שלמים, כשם ׳שאביכם׳ בשמים שלם הוא[40].״ הוא לא האיץ בשניים עשר לאהוב את רעיהם כמוהם. אף כי היה אכן היה זה הישג ראוי; זה היה מעיד על כך שהצליחו לאהוב כאחים. הוא דווקא האיץ בשליחיו לאהוב את רעיהם כמו שהוא עצמו אהב אותם — לאהוב כאָב, בנוסף לאהבת אח. והוא הדגים זאת תוך שציין ארבע צורות עילאיות בה מגיבה אהבת אב:
140:5.16 1. ״אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ[41].״ לא יעלה על הדעת כי ההיגיון הפשוט, או מיטב הטעם הלוגי, יציעו שניתן להפיק אושר מתוך אבלות. אך ישוע לא התכוון לאבלות חיצונית, מתיימרת. הוא רמז ליכולת רגשית של עדינות-לב. שגיאה גדולה שוגים אלה המלמדים נערים וגברים צעירים כי לא ראוי לגבר להפגין עדינות, לגלות רגשות ולהודות בסבל פיזי[42]. אהדה הינה תכונה ראויה הן לזכר והן לנקבה. לא חובה להיות מסוקס כדי להיות גברי. זו איננה הדרך הנכונה ליצור גברים אמיצים. הגברים הגדולים של העולם לא פחדו להתאבל. שיעור קומתו של משה, האבל, היה גדול מזה של שמשון או של גוליית[43]. משה היה מנהגי עילאי אך היה גם אדם ענו. אדם רגיש, אשר מגיב לצורך האנושי, רוכש אושר אמתי ומתמיד, והתכונות העדינות הללו אף שומרות על הנשמה מפני השפעתם ההרסנית של הכעס, השנאה והחשדנות.
140:5.17 2. ״אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ[44].״ רחמים כאן מתייחסים לשלושת ממדיה של חברות אמתית — אהבה-נדיבה. יש והרחמים הינם פסיביים, אך יש והם פעילים ודינמיים — אבהות עילאית. הורה אוהב לא יתקשה לסלוח לילדו, אפילו לא פעמים רבות. בילד המחונך, הדחף להקל על סבל הינו דחף טבעי. על-פי-רוב, ילדים הם נדיבים ואוהדים כאשר הם בוגרים דיים להכיר במציאות כפי שהיא.
140:5.18 3. ״אַשְׁרֵי רֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְנֵי אלוהים יִקָּרֵא לָהֶם[45].״ Â מאזיניו של ישוע כמהו לגאולה צבאית ולא לרודפי שלום. אך השלום של ישוע איננו השלום הפציפיסטי, השלילי[46]. אֵל מול המשפטים והרדיפות, אמר: ״שָׁלוֹם אַנִּיחן לָכֶם.״ ״אַל ייבהל לְבַבְכֶם וְאַל יֵחָת[47].״ זה השלום שמונע עימותים הרסניים. שלום אישי מתכלל את האישיוּת. שלום חברתי מונע פחד, תאוות בצע וכעס. שלום פוליטי מונע איבה בין-גזעית, חשדנות בין אומות ומלחמות. רדיפת שלום הינה המזור לחוסר אמון ולחשדנות.
140:5.19 ניתן ללמד ילדים בקלות לשמש כמשכיני שלום. הם נהנים מפעילויות קבוצתיות; הם אוהבים לשחק יחד. בפעם אחרת אמר ׳המאסטר׳: ״הַמּוצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבְּדֶנָּה וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ הוּא יִמְצָאֶנָּה[48].״
140:5.20 4. ״אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. אַשְׁרֵיכֶם כִּי יְחָרֲפוּ וְרָדְפוּ אֶתְכֶם וְדִבְּרוּ עֲלֵיכֶם בְּשֶׁקֶר כָּל רָע. שִׂמְחוּ וְגִילוּ כִּי שְׂכַרְכֶם רַב בַּשָׁמָיִם[49].״
140:5.21 פעמים רבות, לאחר שלום באות רדיפות. אך אנשים צעירים, כמו גם מבוגרים אמיצים, לעולם אינם נָסים מפני הקושי או הסכנה. ״אֵין אַהֲבָה רַבָּה מֵאַהֲבַת הַנּוֹתֵן נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו[50].״ ואהבת אב יכולה לעשות את כל אלה בקלות — לעשות דברים אשר אהבת אח תתקשה מאוד לעשות. הרדיפה תמיד קוצרת, בסופו של דבר, קידמה.
140:5.22 ילדים תמיד מגיבים לאתגר האומץ. הצעירים תמיד מוכנים ״להעז.״ ראוי שכל ילד ילמד במוקדם להקריב.
140:5.23 וכך מתגלה כי ברכותיהּ של ׳הדרשה על ההר׳ מתבססות על אמונה ואהבה, ולא על ציווי — על אתיקה ועל מחויבות.
140:5.24 אהבת האב נהנית להשיב טוב לרע — לעשות טוב בתגובה לחוסר צדק.
¶ 6. ערב ההסמכה
140:6.1 ביום ראשון בערב, לאחר שחזרו מן הגבעות שמצפון לכפר נחום והגיעו לבית זבדיה, סעדו ישוע והשניים עשר אורחת ערב פשוטה. לאחר מכן, יצא ישוע להליכה על החוף והשניים עשר דיבור בינם לבין עצמם. לאחר שיחה קצרה, ובעוד התאומים הבעירו מדורה קטנה, בכדי להתחמם מעט ולהפיץ מעט יותר אור, יצא אנדראס לחפש את ישוע, וכשהדביק אותו, אמר: ״׳מאסטר׳, אחי לא מצליחים להבין את הדברים שאמרת אודות המלכות. איננו מרגישים שאנו מסגלים להתחיל במלאכה זו עד שתיתן לנו הנחיה נוספת. באתי לבקש אותך להצטרף אינו בגן ולסייע לנו להבין את משמעות דבריך.״ ישוע הלך עם אנדראס לפגוש את שליחים.
140:6.2 כשנכנס לגן, קיבץ את השליחים סביבו והמשיך ללמדם: ״אתם מתקשים לקבל את המסר משום שאתם מנסים לבסס את הלימוד החדש ישירות על הישן, אך אני מכריז בפניכם שעליכם להיוולד בשנית. אתם חייבים להתחיל מחדש כילדים קטנים, להיות מוכנים לסמוך על מה שאלמד אתכם ולהאמין באל. לא ניתן להתאים את בשורת המלכות החדשה למה שקיים. אתם טועים לגבי ׳בן האדם׳ ומשימתו על-פני האדמה. אך בל תטעו ותחשבו שבאתי לבטל את המצוות והנביאים; לא באתי להרוס אלא לקיים, להרחיב ולהאיר. לא באתי להפר את המצוות אלא לחקוק דִיברות חדשות על לוחות לבכם[51].״
140:6.3 ״אני דורש מכם צדקה שתעלה על צדקתם של אלה אשר מבקשים את חסד ׳האב׳ במתן צדקה, בתפילה ובצום. אם תרצו לבוא בשערי המלכות, ראוי לצדקתכם להיות של אהבה, חסד ואמת — הרצון הכֵּנה לעשות את רצון ׳אבי׳ שבשמים[52].״
140:6.4 ואז אמר שמעון פטרוס: ״׳מאסטר׳, אם תצווה עלינו דיברות חדשות, אנו מקשיבים. גלה לנו הדרך החדשה מהי[53].״ ענה ישוע לפטרוס: ״הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים ׳לֹא תִרְצָח׳; וַאֲשֶׁר יִרְצַח חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין.׳ אבל אני מתבונן מעבר למעשה על-מנת לגלות את המניע. אני מכריז בפניכם כי כל מי שכועס על חברו גם הוא מסתכן בגינוי. זה המטפח שנאה בליבו וזומם נקמה במחשבתו מסתכן במשפט. אתם שופטים את אחיכם לפי מעשיהם; ׳האב׳ שבשמים שופט על-פי הכוונה[54].
140:6.5 ״שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים ׳לֹא תִנְאָף.׳ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ. אתם יכולים לשפוט אדם רק על-פי מעשיו, אך ׳אבי׳ רואה לבב ילדיו ושופט אותם על-פי כוונותיהם ורצונותיהם האמתיים[55].״
140:6.6 וישוע התכוון להמשיך ולדבר אודות הדיברות האחרות, כאשר יעקב זבדיה קטע אותו ושאל: ״׳מאסטר׳, מה נלמד את האנשים לגבי גירושין? האם נתיר לאדם לגרש את אשתו, כפי שהתיר משה?״ ולאחר ששמע ישוע את השאלה, אמר: ״לא באתי לחוקק אלא להאיר[56]. לא באתי לשנות את מלכויות העולם הזה אלא לכונן את מלכות שמים. ׳אבי׳ איננו חפץ בכך שאכנע לפיתוי ואלמד אתכם חוקי ממשל, מסחר והתנהגות חברתית, אשר עשויים להיות טובים לימינו אנו אך כלל לא יתאימו לחברה של תקופה אחרת. באתי לכדור הארץ אך ורק על-מנת לנחם את דעתו, לשחרר את רוחו ולהציל את נשמתו של האדם. ואולם, לגבי השאלה הנוגעת לגירושין, אומר שאף כי משה התיר זאת, לא כך היה בימיו של אדם, ׳בגן׳.״
140:6.7 ולאחר שהשליחים שוחחו בינם לבין עצמם זמן מה, המשיך ואמר ישוע: ״עליכם תמיד להכיר בשתי נקודות ההשקפה לפיהם מתנהג אדם — האנושית והאלוהית; דרכי הבשר ודרכי הרוח; אומדן הזמן ונקודת ההשקפה של הנצח[57].״ ואף כי השניים עשר לא יכלו להבין את כל שלימדם, הנחיתו זן סייעה להם מאוד.
140:6.8 ואז אמר ישוע: ״אבל אתם תתבלבלו ממה שלימדתי משום שתבקשו לפרש את המסר כפשוטו; אתם מתקשים להבין את רוח התורה. עליכם לזכור, שוב, כי אתם שליחים; אתם נדרשים לחיות את חייכם ברוח בה אני חייתי את שלי. אתם נציגי האישיים; אך בל תטעו ותצפו כי בכל פרט ופרט יחיו כל בני האדם כמוכם. עליכם גם לזכור כי צֹאן אֲחֵרוֹת יֶשׁ לִי אֲשֶׁר אֵינָן מִן הַמִּכְלָה הַזֹּאת, ועלי לספק גם בעבורן את התבנית של חיים על-פי רצון האל בעודני חי כאחד האדם[58].״
140:6.9 ואז שאל נתנאל: ״האם אין מקום לצדק? משה ציווה על ׳עין תחת עין, שן תחת שן.׳ מה נגיד אנו?״ ענה ישוע: ״אתם תגמלו לרע בטוב[59]. שליחי לא יריבו עם בני האדם, אלא יהיו עדינים כלפי כולם. אתם לא תנהגו על-פי עין תחת עין. ואף כי שלטונות האדם נוהגים כך, לא כך במלכות; תמיד תשפטו על-פי מידת הרחמים ובאהבה תנהגו. ואם קשה לכם לשמוע זאת, גם כעת אתם יכולים לסגת. אם תתקשו לעמוד בדרישות המוטלות על השליחים, תוכלו לבחור בנתיב הקל יותר, זה של התלמידים[60].״
140:6.10 Â למשמע הדברים הללו, התכנסו השליחים בינם לבין עצמם לזמן מה, אך שבו במהרה וכך אמר פטרוס: ״׳מאסטר׳, אנחנו נמשיך אתך; איש מאתנו לא ייסוג. אנחנו מוכנים לשלם את מלוא המחיר הנדרש; אנחנו נשתה מן הכוס. נהיה שליחים ולא תלמידים גרידא.״
140:6.11 וכאשר שמע זאת ישוע, אמר: ״היו מוכנים, אם כן, ליטול על עצמכם את מלוא האחריות וללכת אחרי. תנו צדקה בסתר; כשאתם נותנים צדקה, אל תתנו ליד שמאל לדעת מה עושה יד ימין. ובעת התפילה, התבודדו לנפשכם ואל תשננו פסוקים חסרי משמעות לשווא. זכרו תמיד כי אפילו טרם תבקשו ידע ׳האב׳ כל צרכיכם. ואל תפגינו פנים זעופות בצומכם, להראות לאחרים. וכשליחי הנבחרים, אשר מוקדשים כעת לשירות המלכות, אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בָּאָרֶץ, אך שרתו ללא אנוכיות ותַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָׁמָיִם, כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹצַרְכֶם בּוֹ שָׁם יִהְיֶה גַם לְבַבְכֶם[61].״
140:6.12 ״נר הַגּוּף הָעָיִן; וְאִם עֵינְךָ תְמִימָה כָּל-גּוּפְךָ יֵאוֹר. וְאִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשָׁךְ. וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ מָה רַב הַחשֶׁךְ!״[62]
140:6.13 ואז שאל תומס את ישוע אם עליהם ״להמשיך לחלוק בכל.״ אמר ׳המאסטר׳: ״כן, אחי, אני רוצה שנחיה כמשפחה אחת, אוהדת. מוטלת עליכם משימה כבירה, ואני מבקש את מלוא תשומת לבכם. היטב תדעו את הנאמר: ׳לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים.׳ לא תוכלו לעבוד בלב שלם את האל ובאותה העת לשרת בלב שלם את הממון. ומכיוון שהצטרפתם כך לשירות המלכות, אל תדאגו לנפשותיכם; אל תדאגו למזון או למשקה; ואפילו לא לגופכם, וללבושכם. אתם כבר יודעים שידיים חפצות ולבבות כנים לא ירעבו ללחם. וכעת, הכינו את עצמכם להקדיש את מלוא האנרגיה שלכם לעבודת המלכות, הלוא ידע ׳האב׳ כל צרכיכם. אַךְ דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלוהִים, וכל אלה נוסף לכם כשתבואו בשעריהּ. לָכֵן, אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לוֹ וְדַיָּהּ לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּה.״[63]
140:6.14 כאשר ראה ישוע שהם עתידים להישאר ערים כל הלילה ולשאול שאלות, אמר: ״אחי, הן כלי שרת ארציים אתם; מוטב שתנוחו ותתכוננו לעבודת המחר.״ אך שנתם נדדה. פטרוס העז ופנה אל ׳המאסטר׳ וביקש ״האם אוכל לשוחח אתך מעט בפרטיות. לא שיש לי סודות מאחי, אך רוחי כבדה ואם מגיע לי דבר נזיפה ממך, יקל עלי לקבלו כשאנו לבד.״ אמר לו ישוע, ״בוא איתי, פטרוס״ — והוביל אותו פנימה אל הבית. כאשר שב פטרוס מן הפגישה עם ׳המאסטר׳ עליז ומעודד הרבה יותר, החליט יעקב ללכת ולדבר עם ישוע. וכך הלאה, עד לשעות הבוקר המוקדמות נכנסו השליחים בזה אחר זה לשיחה עם ׳המאסטר׳. כאשר כולם פרט לתאומים נפגשו עמו, נכנס אנדראס לישוע ושאל: ״׳מאסטר׳, התאומים נרדמו סמוך למדורה; שמא נעיר אותם כדי לשאול אם גם הם חפצים לשוחח אתך?״ וישוע חייך ואמר לאנדראס, ״הם בסדר — אל תפריע להם.״ וכעת הגיע הלילה לתומו פינה מקומו לאור יום חדש.
¶ 7. השבוע שלאחר ההסמכה
140:7.1 לאחר כמה שעות שינה, כאשר נקבצו השניים עשר לארוחת בוקר מאוחרת עם ישוע, אמר להם: ״וכעת עליכם להתחיל בעבודה, לבשר הבשורות הטובות וללמד את המאמינים. התכוננו ליציאה לירושלים.״ ולאחר שדיבר ישוע, אזר תומס אומץ ואמר: ״׳מאסטר׳, אני יודע, שעלינו להתכונן להתחיל בעבודה, אך אני חושש שאנחנו עדיין לא מוכנים למשימה כה גדולה. האם תסכים שנישאר כאן בסביבה כמה ימים נוספים בטרם נתחיל בעבודת המלכות?״ וכאשר ראה ישוע שאותו הפחד אחז את כל שליחיו, אמר: ״יהי כרצונכם; נבלה כאן את השבת.״
140:7.2 במשך שבועות על-גבי שבועות הגיעו לבית-צידה קבוצות קטנות של מחפשי-אמת, וגם צופים סקרנים, על-מנת לראות את ישוע. החדשות אודותיו כבר נפוצו באזורי הספר; קבוצות של מחפשים הגיעו מערים רחוקות, אפילו כצור, צידון, דמשק, קיסריה וירושלים. עד אז קיבל ישוע את פני הבאים ולימד אותם אודות המלכות, ואילו כעת הפקיד מלאכה זו בידי השניים עשר. אנדראס היה בוחר את אחד השליחים ומפקיד קבוצת מבקרים בידיו, ולפעמים כל השניים עשר עסקו בכך.
140:7.3 הם עבדו במשך יומיים, לימדו ביום ונפגשו בפרטיות עד שעות הלילה המאוחרות. ביום השלישי ביקר ישוע את זבדיה ושלומית ואת שליחיו שלח ״לדוג, לעסוק, לשם שינוי, במשהו קליל, או לבקר את משפחותיכם.״ הם שבו ביום חמישי לשלושה ימי לימוד נוספים.
140:7.4 במהלך שבוע החזרות הזה, שינן ישוע שוב ושוב באזני שליחיו את שני מניעיה העיקריים של משימתו הארצית בתר-ההטבלה:
140:7.5 1. לגלות בפני האדם את ׳האב׳.
140:7.6 2. להוביל אנשים למודעות להיותם בנים — להכיר-באמונה שהם ילדיו של ׳העליון׳.
140:7.7 שבוע של התנסויות מגוונות תרם לשניים עשר הרבה; אחדים מהם אפילו רכשו ביטחון יתר בעצמם. במפגש האחרון, במוצאי שבת, באו פטרוס ויעקב לישוע ואמרו: אנחנו מוכנים — הובל אותנו לכבוש את המלכות.״ לכך ענה ישוע: ״מי ייתן וחכמתם תשתווה לקָנאותכם, ובאומץ תכפרו על בורותכם.״
140:7.8 ואף כי השליחים לא הצליחו להבין הרבה ממה שלימד, הם בהחלט הצליחו להכיר במשמעות של החיים המקסימים והיפים שחי בקרבם.
¶ 8. אחר הצהריים של יום חמישי באגם
140:8.1 היטב ידע ישוע כי שליחיו לא הצליחו לקלוט לגמרי את תורתו. הוא החליט ללמד באופן פרטני את פטרוס, יעקב ויוחנן, בתקווה שיוכלו להבהיר את הרעיונות לחבריהם. הוא ראה שאף כי השניים עשר תפשו מספר היבטים של הרעיון אודות מלכות רוח, הם התעקשו להמשיך ולהצמיד את התורה הרוחנית החדשה לרעיונות הישנים, המקובעים בהם אחזו, לפיהם, בפשטות, מלכות השמים תהא כינון מחדש של שלטונו של דוד וכינונה מחדש של ישראל כמעצמה בעולם. וכך, יצא ישוע ביום חמישי אחר הצהריים לשוט בסירה ולשוחח על ענייני המלכות עם פטרוס, יעקב ויוחנן. הייתה זו סדנת לימוד בת ארבע שעות אשר כללה עשרות שאלות ותשובות, ואשר ניתן להוסיף אותה לתועלת מסמך זה תוך ארגון מחדש של הסיכום של אותו אחר הצהריים רב משמעות זה כפי שמסר בבוקר למחרת שמעון פטרוס לאחיו, אנדראס:
140:8.2 1. לעשות את רצון ׳האב׳. ישוע לא לימד לסמוך על ההשגחה של ׳האב׳ שבשמיים באופן פטליסיטי, פסיבי ועיוור. באותו אחר הצהריים, הוא ציטט ואישר את האמור בפסוק: ״אֲשֶׁר לֹא יִרְצֶה לַעֲשׂוֹת גַּם לֹא יֹאכֵל[64].״ מספיק היה לו להדגים את ההנחיה תוך שהצביע על התנסותו שלו עצמו. אין לשפוט את הציווי לסמוך על ׳האב׳ בראי הנסיבות החברתיות או הכלכליות של התקופה המודרנית, או כל תקופה אחרת. הנחיה זו כוללת את העקרונות האידאליים של חיים בסמוך לאל בכל התקופות ובכל העולמות.
140:8.3 ישוע הבהיר לשלושה את ההבדל בין מעמדÂ השליח למעמד התלמיד. ואפילו אז לא אסר על השניים עשר להתבונן קדימה ולפעול בתבונה. הוא לא הטיף כנגד תכנון אלא כנגד דאגה וחרדה. הוא לימד את השניים עשר להכפיף עצמם לרצון האל באופן ערני ופעיל. וכמענה לשאלותיהם הרבות בנוגע לחסכנות והסתפקות במועט, הוא פשוט הפנה את תשומת ליבם לחייו כנגר, בונה-סירות ודייג, ולאופן בו הקפיד לארגן את השניים עשר. הוא ביקש להבהיר שאין להתייחס לעולם כאל אויב; ושנסיבות החיים הינן מתת אלוה שפועלת בצמוד לילדי האל.
140:8.4 ישוע התקשה מאוד לגרום להם להבין מדוע נהג באופן אישי באי-התנגדות. הוא סרב בכל תוקף להגן על עצמו, ונדמה היה לשליחים שישמח אם ינהגו כמוהו. הוא לימד אותם לא להתנגד לרוע, לא ללחום בחוסר הצדק או בפגיעה, אך לא לימד אותם לסבול באופן פסיבי מעשיים לא ראויים. ובאחר הצהריים הזה הוא הסביר בפשטות שהוא תמך בכך שהחברה מענישה מעשי רעים ופושעים וכי לפעמים נדרשים השלטונות האזרחיים להשתמש בכוח על-מנת לקיים את הסדר החברתי ולהוציא לפועל את הצדק.
140:8.5 הוא לא פסק מלהזהיר את שליחיו לבל יתנו ידם במנהג המרושע של הנקמה; לנקמה, לרעיון של להשיב לאדם כגמולו, לא היה שום מקום. הוא סלד מנטירת טינה. הוא אסר על הרעיון של עין תחת עין ושן תחת שן[65]. הוא התנגד לכל הרעיון של נקמה פרטית ואישית, והעביר את הטיפול בעניינים הללו לשלטון האזרחי מחד ולמשפט האל מאידך[66]. הוא הבהיר לשלושה כי ההנחיה שלו תקפה לאינדיבידואל, ולא למדינה. הוא סיכם את הנחיותיו עד לאותה העת בנושאים אלה כך:
140:8.6 אהבו את אויבכם — זכרו את הציווי המוסרי של אחוות האדם[67].
140:8.7 חוסר התוחלת שברוע; נקמה לא תכפר על שגיאה[68]. אל תשגו ותלחמו ברוע באמצעות כלי נשקו שלו.
140:8.8 התאזרו באמונה — היו בטוחים כי בסופו של דבר ידם של הצדק האלוהי והטוּב הנצחי תהא על העליונה[69].
140:8.9 2. הגישה הפוליטית. הוא הנחה את שליחיו להיזהר בהערותיהם ביחס למתח ביחסים בין העם היהודי לשלטון הרומי; הוא אסר עליהם להתערב בקשיים הללו באיסור חמור. הוא תמיד נזהר מליפול למלכודות הפוליטיות שהציבו בפניו אויביו, ותמיד ענה: ״אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסָר תְּנוּ לְקֵיסָר וְאֵת אֲשֶׁר לאלוהים תְּנוּ לאלוהים[70].״ הוא סרב לפָנות את הקשב ממשימת כינונה של דרך גאולה חדשה; הוא לא התיר לעצמו לעסוק בשום דבר אחר. תמיד שמר על החוק האזרחי ועל תקנותיו בחייו האישיים; בכל מה שלימד בפומבי התעלם מן התחומים האזרחיים, החברתיים והכלכליים. הוא אמר לשלושת השליחים כי כל עניינו היה נתון לעקרונות המנחים את חייו הפנימיים וחיי הרוח האישיים של האדם.
140:8.10 ישוע, אפוא, לא היה רפורמטור פוליטי. הוא לא בא לארגן מחדש את העולם; ואף אם היה עושה כן, היה זה תקף רק לאותה תקופה, לאותו הדור. ואף-על-פי-כן, שום דור איננו פטור מן החובה לגלות בעצמו את הדרך המיטבית להתאים את חייו של ישוע לבעיותיו שלו. אך אל לכם לטעות ולזהות את תורתו של ישוע עם תיאוריה פוליטית או כלכלית כשלהי, או אם מערכת חברתית או תעשייתית כלשהי.
140:8.11 3. הגישה החברתית. הרבנים היהודים דנו רבות בשאלה: מיהו שכני? גישתו של ישוע התבססה על הרעיון של נדיבות פעילה וספונטנית, של אהבת לרעיך באופן אותנטי, באופן המרחיב את מושג השכנות לכלול את העולם כולו, והופך את כל תושביו לשכני[71]. ויחד עם כל זאת, ישוע התעניין אך ורק באינדיבידואל, לא במסה. ישע לא היה סוציולוג, אך הוא כן פעל על-מנת למוטט את כל צורות הבידוד האנוכיוֹת. הוא לימד סימפטיה טהורה, חמלה. מיכאל מנבאדון הוא ׳בן׳ שעיקרו רחמים; חמלה הינה עיקר מהותו.
140:8.12 ואף כי ׳המאסטר׳ לא אמר שאנשים לא צריכים לארח את חבריהם לארוחה, הוא הציע לחסידיו לערוך סעודות עבור העניים וחסרי המזל[72]. ישוע ניחן בחוש צדק בריא, אשר תמיד הושפע מן החמלה. הוא לא לימד את שליחיו להתיר לטפילים חברתיים או למקבצי נדבות מקצועיים להישען עליהם. האמירה שהתקרבה מכל לכדי הכרזה חברתית הייתה, ״אַל תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ[73].״
140:8.13 הוא הבהיר להם שנדיבות בלתי מובחנת עלולה לגרום לרבים מן החוליים בחברה. למחרת, הנחה ישוע באופן מיוחד את יהודה לבל ייתן צדקה מקופת השליחים אלא על-פי בקשתו שלו עצמו או על-פי בקשתם המשותפת של שניים מן השליחים. בכל העניינים הללו, נהג ישוע לומר, ״הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים[74].״ נדמה היה כי בכל הנסיבות החברתיות מטרתו הייתה ללמד סבלנות, סובלנות ומחילה.
140:8.14 המשפחה עמדה במרכז פילוסופיית החיים של ישוע — כאן כמו בעולם הבא. את מה שלימד אודות האל ביסס על המשפחה, והוא ניסה לתקן את נטייתם של היהודים להפריז בכבוד שנתנו לאבותיהם. הוא רומם את המשפחה לחובה האנושית מן הדרגה העילאית, אך הבהיר שאַל ליחסי המשפחה לעמוד בדרכה של חובות דתיות. הוא הפנה את תשומת הלב לעובדה שהמשפחה הינה מוסד בר-חלוף; היא איננה שורדת את המוות. ישוע לא היסס לוותר על משפחתו כאשר זו עמדה אל מול רצונו של ׳האב׳. הוא לימד אודות אחוות האדם החדשה, הרחבה יותר — זו של בני האל. בימיו של ישוע, נהגו במתירנות כלפי הגירושין בפלשתינה וברחבי האימפריה הרומית. הוא סרב שוב ושוב לקבוע חוקים ביחס לנישואין וגירושין, אך רבים מחסידיו הראשונים של ישוע החזיקו בדעות נחושות ביחס לגירושין ולא היססו לייחס אותן אליו. למעט יוחנן מרקוס, כל סופריה של הברית החדשה החזיקו בדעות המתקדמות, השמרניות ביחס לגירושין.
140:8.15 4. הגישה הכלכלית. ישוע חי, עבד וסחר בעולם שהיה בזמנו. ואף כי לא היה רפורמטור כלכלי, לעתים תכופות הפנה את תשומת הלב לחוסר הצדק שבחלוקת העושר הבלתי שוויונית. אך הוא לא הציע דבר על-מנת לתקן זאת. הוא הבהיר לשלושה כי אף שאסר על שליחיו להחזיק ברכוש, הוא לא הטיף כנגד עושר וקניין, אלא רק כנגד חלוקתם הבלתי שוויונית והבלתי צודקת של אלה. הוא הכיר בצורך לצדק חברתי ולהוגנות בתעשייה, אך לא הציע הצעה כלשהי כיצד להשיגם.
140:8.16 הוא מעולם לא הנחה את חסידיו להימנע מלהחזיק ברכוש חומרי, וביקש זאת רק משליחיו. לוקס, הרופא, האמין באמונה שלמה בשוויון חברתי ופעל רבות לפירוש לאמירותיו של ישוע באופן שתאם את אמונותיו האישיות שלו עצמו. ישוע מעולם לא הנחה את חסידיו לחיות חיים שיתופיים; הוא לא הצהיר הצהרות כלשהן בנגע לעניינים הללו.
140:8.17 לעתים תכופות, הזהיר ישוע את מאזיניו מפני החמדנות, והכריז כי ״אושרו של אדם אינו תלוי בְּהַרְבּוֹת קִנְיָנָיו[75].״ הוא חזר וציין ״כִּי מַה יּוֹעִיל הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהִשְׁחִית אֶת-נַפְשׁוֹ?״Â ואף כי לא התקיף במישרין את קניין הרכוש, הוא התעקש על החשיבות המהותית והנצחית לכך שהרוח תִקדם לכל[76]. בשיעורים שנתן מאוחר יותר, ביקש לתקן השקפות שגויות רבות שרווחו באורנטיה אודות החיים והשתמש לשם כך במשלים רבים אותם הציג במסגרת פעולתו הציבורית. ישוע מעולם לא התכוון לגבש תיאוריות כלכליות; היטב ידע שכל תקופה נדרשת לפתח בעצמה את הפתרונות לקשייה. אילו חי ישוע היום על-פני האדמה, אילו חי היום בגוף, היה ממאכזב את מהווה אכזבה גדולה עבור מרבית הגברים והנשים, פשוט משום שהיה נמנע מלצדד בצד זה או אחר בוויכוחים אשר מתנהלים היום בפוליטיקה, בחברה או בכלכלה. הוא היה נותר הרבה מעל לכל אלה, ובה בעת היה מלמד אתכם כיצד להפוך את חייכם הרוחניים הפנימיים למושלמים, ואגב כך לאפשר לכם להיות הרבה יותר יעילים עת תבקשו לפתור את הבעיות האנושיות לגמרי.
140:8.18 ישוע היה גורם לכל בני האדם להידמות לאל, והיה עומד לצד הני האל הללו באהדה בעת שהיו פותרים את בעיותיהם הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. הוא לא הוקיע את העושר, אלא את מה שהעושר גרם לרוב רובם של חסידיו. באותו יום חמישי אחר הצהריים, אמר לראשונה ישוע לחבריו כי “טוֹב אֲשֶׁר תִּתֵּן מִשֶּׁתִּקָּח[77].״
140:8.19 5. דת אישית. כפי שהבינו שליחיו, ראוי לכם להיטיב ולהבין את תורתו של ישוע מתוך חייו. הוא חי באורנטיה חיים של מושלמוּת, וניתן להבין את תורתו הייחודית רק כשמתבוננים בחייו ביחס לסביבה בה חי. חייו הם אלה שיסייעו יותר מכל לגלות את טיבו האלוהי ואישיותו האוהבת של ׳האב׳, יותר מן השיעורים שלימד את השניים עשר או הדרשות שנשא.
140:8.20 ישוע לא תקף את דברי נביאי העברים ואף לא את אלה של מורי המוסר היוונים. ׳המאסטר׳ הכיר בדברים הטובים הרבים שייצגו המורים הגדולים הללו, אך הוא ירד לארץ בכדי ללמד משהו נוסף, ללמד ״את האדם לעשות מרצונו את רצון האל[78].״ ישוע לא ביקש ליצור אדם דתי, בן תמותה שעסוק רק ברגשות דתיים ומוּנע אך ורק מדחפים רוחניים. אילו יכולתם להעיף בו מבט אחד, הייתם יודעים שישוע היה אדם אמתי, בעל ניסיון עצום בענייני העולם. במהלך מאות שנות התקופה הנוצרית עוותו ושובשו השיעורים שלימד ישוע; אתם אף דבקים ברעיונות מעוותים ביחס לצניעותו ולענוותו של ׳המאסטר׳. נדמה שמה שכיוון אליו בחייו הייתה הערכה-עצמית עילאית. הוא רק ייעץ לאדם לרכוש ענווה ובכך להיות מרומם; מה שבאמת כיוון אליו הייתה ענווה אמתית כלפי האל. הוא העריך מאוד כנות — לב טהור. את האופי שפט בעיקר על-פי נאמנות, ואילו במרכז תורתו עמד האומץ. משפט המפתח שלו היה ״אל תירא,״ וסבלנות לאורך זמן הייתה תכונת האופי האידאלית בעבורו[79]. תורתו של ישוע מהווה דת של גבורה, אומץ והרואיות. וזאת הסיבה בגללה בחר כנציגיו האישיים שניים עשר גברים מן השורה, אשר רובם היו דייגים מסוקסים, חסונים וגבריים.
140:8.21 ישוע דיבר מעט אודות התמכרויותיה של החברה בימיו; רק לעתים רחוקות התייחס לפשיעה המוסרית. הוא היה מורה חיובי שלימד מעלות אמתיות. הוא הקפיד להימנע מללמד באופן שלילי; הוא נמנע מלפרסם את הרוע. הוא אפילו לא היה רפורמטור מוסרי. היטב ידע, וכך גם לימד את שליחיו, כי לא ניתן לדכא את דחפיה החושניים של האנושות, לא באמצעות תוכחת דתית ולא באמצעות איסור חוקי. במעט הפעמים בהן הוקיע, עשה זאת כנגד הגאווה, האכזריות, הדיכוי והצביעות.
140:8.22 אפילו את הפּרוּשים לא הוקיע ישוע בנחרצות, כפי שעשה יוחנן. הוא ידע שבתוך תוכם, הרבה מן הסופרים והפרושים היו כנים; הוא הבין שהם שועבדו למסורותיהם הדתיות. הוא הדגיש בעיקר ״שראשית יש להפוך את העץ לטוב[80].״ הוא הדגיש באזני השלושה שהוא העריך את החיים בשלמותם ולא רק מעט מעלות מסוימות.
140:8.23 הדבר היחיד שלמד יוחנן ביום לימוד זה היה שבלב לבה של דת ישוע ניצב אופי מבוסס חמלה אליו נלווה הרצון האישי לעשות את רצון ׳האב׳ שבשמים.
140:8.24 פטרוס תפש את הרעיון שהבשורה אשר היו עתידים לבשר היוותה, למעשה, התחלה חדשה עבור האנושות כולה. לאחר מכן, שיתף את פאולוס ברושם זה ופאולוס ניסח על-פיו את הדוקטרינה של המשיח ״כאדם השני[81].״
140:8.25 יעקב תפש את האמת המרטיטה כי ישוע ביקש שילדיו שבארץ יחיו כאילו כבר היו אזרחיה של מלכות שמימית שנשלמה.
140:8.26 ישוע ידע כי בני האדם שונים, וכך לימד גם את שליחיו. כל העת האיץ בהם להימנע מלנסות ולהתאים את המאמינים והחסידים לתבניות מוגדרות. הוא ביקש לאפשר לכל נשמה להתפתח בהתאם לדרכה שלה, כאינדיבידואל נבדל ביחס לאל אשר הולך ונשלם. בתשובה לאחת משאלותיו הרבות של פטרוס, אמר ׳המאסטר׳: ״אני רוצה לשחרר את בני האדם כך שכמו ילדים קטנים יוכלו להתחיל דף חדש של חיים חדשים וטובים יותר.״ ישוע תמיד התעקש על כך שהטוּב האמתי חייב להיות בלתי-מודע, וכאשר נותנים צדקה, לא לתת ליד שמאל לדעת מה עושה ימין[82].
140:8.27 אותו אחר הצהריים, נדהמו שלושת השליחים כאשר הבינו כי דתו של ׳המאסטר׳ איננה כוללת בחינה-עצמית רוחנית. כל הדתות שלפני תקופתו של ישוע, כמו גם אלה שאחריו, לרבות הנצרות, הקפידו על בחינה עצמית במודע. אך לא כן דתו של ישוע מנצרת. Â פילוסופית החיים של ישוע נעדרת התבוננות פנימית דתית[83]. בן הנגר מעולם לא לימד כיצד לבנות את האופי; הוא לימד כיצד להצמיח אותו, והכריז כי מלכות השמים כמוה כגרגר חרדל. אך ישוע לא אמר דבר כנגד אנאליזה עצמית כאמצעי למנוע אגואיזם יהיר.
140:8.28 הזכות להיכנס בשערי המלכות מותנית באמונה, באמונה אישית. המחיר להמשך ההרקעה המדורגת במלכות הינה פנינת יקרת-ערך, שעל-מנת לקנותהּ ימכור האדם את כל מה שיש לו[84].
140:8.29 תורתו של ישוע הינה דת עבור כולם, ולא רק עבור החלשים והעבדים. דתו מעולם לא התגבשה (בימיו) לכדי אמונות וחוקים תיאולוגיים; הוא לא הותיר אחריו ולו שורה כתובה אחת. חייו ותורתו ניתנו ליקום כירושה מעוררת השראה, אידאליסטית, כזו המתאימה להנחוֹת רוחנית וללמד מוסרית את בני כל התקופות ובכל העולמות. ואפילו היום, נפרדת תורתו של ישוע מכל הדתות, אף שהיא התקווה החיה של כל אחת מהן.
140:8.30 ישוע לא לימד את שליחיו כי ראוי לו לאדם לעסוק בחייו הארציים רק בדת; זה היה האופן בו תפשו היהודים את עבודת השם. ואולם, הוא התעקש שהדת תהא עיסוקם היחיד של השניים עשר. ישוע לא לימד דבר על-מנת להניא את מאמיניו מלפתח תרבות אמתית; הוא רק הסתייג מבתי הספר הדתיים בירושלים, אשר היו כבולים למסורת. הוא היה ליברל, בעל לב-רחב, מלומד וסובלני. לאדיקות מתוך ערך עצמי לא היה כלל מקום בפילוסופית החיים שלו.
140:8.31 ׳המאסטר׳ כלל לא הציע פתרונות לבעיות הבלתי-דתיות, לא של תקופתו שלו ולא של כל תקופה אחרת. ישוע ביקש לפתח את תובנה רוחנית אודות המציאויות הנצחיות ולהמריץ את היוזמה לחיים מקוריים; הוא עסק אך ורק בבסיס צרכיו הרוחניים התמידיים של המין הרוחני. הוא גילה טוּב השקול לאל. הוא רומם את האהבה — האמת, היופי והטוּב — כאידאל האלוהי וכמציאות הנצחית.
140:8.32 ׳המאסטר׳ בא ליצור באדם רוח חדשה, רצון חדש — להעניק יכולת חדשה להתוודע לאמת, לחוות חמלה ולבחור בטוּב — הרצון לשמור על הרמוניה עם רצון האל, אליו נלווה הדחף הנצחי להפוך למושלם כמות ׳שהאב׳ שבשמים מושלם הוא[85].
¶ 9. יום ההקדשה
140:9.1 את השבת שלאחר מכן הקדיש ישוע לשליחיו, והם חזרו לגבעות שם הוסמכו; ושם, לאחר מסר עידוד אישי, ארוך ויפהפה, הוא נפנה לטקס הקדשתם של השניים עשר. באחר הצהריים של שבת זו קיבץ ישוע את השליחים סביבו על הגבעה, וכהכנה ליום בו ייאלץ להשאיר אותם לבד בעולם, הפקיד אותם בידי ׳אביו׳ שבשמיים. הפעם לא היה כל לימוד, אלא רק מפגש והתייחדות.
140:9.2 ישוע סקר רבים מן ההיבטים בדרשת ההסמכה, זו אשר ניתנה באותו מקום ממש, ואז קרא אותם אליו אחד אחד וציווה עליהם לצאת לעולם כנציגיו. בעת שהקדיש אותם ׳המאסטר׳, ציווה עליהם: ״לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְקִרְאוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה[86]. קראו לשבויים דרור, נחמו את המדוכאים וחבשו נשברי-לב. חינם לקחתם, חינם תתֵנו[87].״
140:9.3 ישוע הציע להם לא לקחת כסף ואף לא בגדים להחלפה ואמר, ״כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לִשְׂכָרוֹ[88][89].״ ובסופו של דבר, אמר: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים; לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים. וְאַתֶּם הישמרוּ בנפשותיכם כִּי אויבכם יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְסַנְהֶדְרִיּוֹת וְהֻכֵּיתֶם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת. וְלִפְנֵי נְגִידִים וּמְלָכִים תּוּבְאוּ בשל אמונתכם בבשורה, לְמַעֲנִי לְעֵדוּת לָהֶם. וְכִי ישפטו אֶתְכֶם אַל תִּדְאֲגוּ אֵיךְ תְּדַבְּרוּ וּמֶה תְּדַבֵּרוּ כִּי בַּשָׁעָה הַהִיא רוּחַ אֲבִיכֶם שבתוככם הוּא הַמְדַבֵּר בְּפִיכֶם. אחדים מכם יומתו, ורבים ישנאו אתכם בשל בשורה זו בטרם תכוננו את המלכות בארץ; אך אל תיראו, אני אהיה עמכם, ורוחי תלך לפניכם בכל העולם כולו. ונוכחות אבי תשכון בכם עת תלכו, ראשית ליהודים ולאחר מכם ליווניים[90].״
140:9.4 וכאשר ירדו מן ההר, הלכו חזרה לביתם, Â לבית משפחת זבדיה.
¶ 10. הערב שלאחר ההקדשה
140:10.1 אותו ערב, בשיעור שהתקיים בבית עקב הגשמים, שוחח עמם ישוע באריכות, וניסה להסביר לשניים עשר מה נדרש מהם להיות ולא מה נדרש מהם לעשות. הם רק הכירו דת שחייבה אותם לעשות דברים מסוימים בכדי להגיע לרמת צדיקוּת — לגאולה. אך ישוע שב והסביר, ״כי במלכות עליכם להיות צדיקים על מנת לפעול.״ הוא אמר שוב ושוב, ״היו מושלמים כשם ׳שאביכם׳ בשמים מושלם הוא[91].״ כל אותה העת הסביר ׳המאסטר׳ לשליחיו המבולבלים כי הגאולה אותה בא הוא להביא לעולם מושגת באמצעות אמונה בלבד, באמונה פשוטה וכנה. אמר ישוע: ״יוחנן הטיף לטבילה של תשובה, לחרטה על צורת החיים הישנה. ואילו אתם עתידים לבשר את טבילת האחווה עם האל. הטיפו לתשובה בקרב אלה שנדרשים לכך, אך פתחו את הדלתות לרווחה בפני אלה אשר כבר מבקשים בכנות להיכנס בשערי המלכות, והזמינו אותם להצטרף לאחוות בני האל השמחים[92].״ ואולם, קשה היה לשכנע את הדייגים הגליליים הללו שהיות האדם צדיק, מתוך אמונה, קודמת במלכות לעשיית הצדק בחיי היום-יום של בני האדם שבארץ.
140:10.2 מכשלה גדולה נוספת שהפריעה לשניים עשר ללמוד הייתה נטיתם לקחת עקרונות אידאליסטיים ורוחניים, עקרונות של אמת דתית, ולעצב אותם לכדי חוקי התנהגות אישיים. ישוע היה מציג בפניהם את יפי הרוח של דרך הנשמה, אך הם התעקשו לתרגם את הנחייתו לכדי צורת התנהגות אישית. פעמים רבות, אפילו כאשר הצליחו לזכור את שאמר ׳המאסטר׳, הם כמעט תמיד שכחו את שלא אמר. ואולם אט-אט הפנימו את השיעור, משום שישוע היה כל מה שלימד. מה שלא הצליחו לרכוש באמצעות הדברים שאמר, רכשו בהדרגה בעת שחיו לצדו.
140:10.3 לשליחים לא היה ברור ׳שהמאסטר׳ חי חיים שמעוררים השראה רוחנית לכל אדם, בכל תקופה ובכל עולם ביקום עצום ממדים. על-אף כל מה שאמר להם ישוע מעת לעת, השליחים לא תפשו את הרעיון שעל-אף שביצע את עבודתו בעולם הזה, הוא פעל עבור כל שאר העולמות שבבריאתו העצומה. ישוע לא חי את חייו באורנטיה על-מנת לשמש כדוגמה אישית של חיי אדם עבור הגברים והנשים של העולם הזה, אלא על-מנת ליצור אידאל רוחני גבוה ומעורר השראה עבור כל בני התמותה בכל העולמות.
140:10.4 באותו הערב, שאל תומאס את ישוע: ״׳מאסטר׳, אתה אומר שעלינו להיות כילדים קטנים בטרם נוכל להיכנס למלכות ׳האב׳, ויחד עם זאת הזהרת אותנו לבל יוליכו אותנו שולל נביאי שקר, ולבל נשליך פנינים לרגלי החזירים. אני באמת מבולבל. אינני מצליח להבין את השיעור[93].״ ענה ישוע לתומאס: ״כמה זמן אאלץ להתאזר בסבלנות! אתם תמיד מבקשים לפשט את כל מה שאני מלמד. כשביקשתי אתכם להפוך לילדים קטנים, מחיר הכניסה למלכות, לא התייחסתי לקלות שבה ניתן לרמותם, לא לאמון שהם נוטים לרחוש, ולא למהירות שבה הם מאמינים לזרים שמבקשים לרצותם. מה שביקשתי שתלמדו מן הדוגמה היה מערכת היחסים בין ילד לאביו. אתם הילדים, ואתם מבקשים להיכנס למלכותו של ׳אביכם׳. בין כל ילד רגיל לאביו מתקיימת חיבה טבעית אשר מבטיחה מערכת יחסים מבינה ואוהבת. זו, לעד מונעת את הצורך להתמקח עבור אהבתו וחסדו של ׳האב׳. הבשורה שאתם עתידים לצאת ולבשר נוגעת לגאולה שמקורה במערכת יחסים נצחית זו בין ילד לאביו.״
140:10.5 את תורתו של ישוע אפיינה העובדה כי מוסריותהּ של הפילוסופיה שלו נבעה ממערכת היחסים האישית בין האינדיבידואל לאל —מערכת יחסים זו שבין ילד לאביו. ישוע הדגיש את האינדיבידואל, ולא את הגזע או האומה. בעודם סועדים את ארוחת הערב, שוחח ישוע עם מתי והסביר לו כי מוסריותו של כל מעשה נקבעת על-פי המניע של האינדיבידואל. מוסריותו של ישוע הייתה תמיד חיובית. כלל הזהב, כפי שהגדיר אותו ישוע מחדש, דרש בפועל מגע חברתי; לכלל הישן יותר ניתן היה לציית בבדידות[94][95]. ישוע פשט מעל המוסריות את כל החוקים והטקסים ורומם אותה לרמות מרהיבות של מחשבה רוחנית וחיי צדיקות אמתיים.
140:10.6 ואף כי לדתו של ישוע נודעו השלכות מעשיות, כל ערך מעשי פוליטי, חברתי או כלכלי שניתן היה למצוא בתורתו נבע בטבעיות מהתנסותה הפנימית של הנשמה כפי שהיא מבטאת את פירות הרוח בסעד ספונטני יומיומי של התנסות דתית אישית ואותנטית.
140:10.7 לאחר שסיימו ישוע ומתי את שיחתם, שאל שמעון הקנאי, ״אבל ׳מאסטר׳, האם כל בני האדם הינם בני האל? ענה לו ישוע: ״כן שמעון, כל בני האדם הינו בני האל ואלה החדשות הטובות שאתם עתידים לבשר.״ אך השליחים לא הצליחו לתפוש דוקטרינה מעין זו; הייתה זו הכרזה חדשה, מוזרה ומבהילה. ובשל רצונו לגרום להם להבין אמת זו, הנחה ישוע את מאמיניו להתייחס לכל בני האדם כאחים.
140:10.8 בתשובה לשאלתו של אנדראס, הבהיר ׳המאסטר׳ כי מוסריותהּ של תורתו הייתה בלתי-נפרדת מדת החיים שלו. הוא לא לימד מוסריות שמקורה בטבע האדם, אלא כזו שמקורה ביחסו של האדם לאל.
140:10.9 יחנן שאל את ישוע, ״׳מאסטר׳, מהי מלכות שמים?״ ענה לו ישוע: ״שלושה דברים הכרחיים למלכות השמים: ראשית, הכרה בריבונותוֹ של האל; שנית, אמונה באמת של היות האדם בנו של האל; ושלישית, אמונה ביעילותו של הרצון העילאי של האדם לעשות את רצון האל — להידמות לאל. ואלה החדשות הטובות של הבשורה: באמצעות אמונה יכול כל בן תמותה לרכוש את כל אלה, ההכרחיים לגאולה.״
140:10.10 וכעת תם שבוע ההמתנה, והם הכינו עצמם ליציאה לירושלים ביום למחרת.
¶ הפניות
- ↑ דרשת הסמיכה: מתי 5:1; לו 6:17.
- ↑ בשורת המלכות: מתי 4:23; מתי 9:35; מתי 24:14; מר 1:14-15.
- ↑ ממלכה נצחית: לו 1:33. לא אלוהי יהודי או גוי: דה ב׳ 19:7; איוב 34:19; בן-ס 35:12; השל 10:34; הר 2:9-11; הר 9:24; הר 10:12; הג 2:6; הג 3:28; הא 6:9; הק 3:11. רבים יבואו: מתי 8:11-12; לו 13:28-29.
- ↑ שלום עלי אדמות: לו 2:14.
- ↑ פיית' מקבלת אחד דרך הדלת: הר 1:17; הר 3:28; הא 2:8. עבודה בפרי רוח, להמשך: הג 5:22-23; הא 5:9; יע 2:17,20,26. עושי רצון אבא נכנסים לגן עדן: מתי 7:21.
- ↑ חפש קודם את המלכות: מתי 6:33; לו 12:31. אין הפגנה לא ראויה: מתי 24:30-31; מר 13:26; לו 21:21-27; השל 1:7-8. מלכות אלוהים בתוכך: איוב 32:8,18; יש 63:10-11; יח 37:14; מתי 10:29; לו 17:21; יוח 17:21-23; הר 8:9-11; הק א׳ 3:16-17; הק א׳ 6:19; הק ב׳ 6:16; הג 2:20; יו א׳ 3:24; יו א׳ 4:12-15; יוחנן 21:3.
- ↑ להיות גדול על ידי משרד: מתי 20:26-27; מתי 23:11; מר 9:35; מר 10:43-44; לו 22:26. ילדי אלוהים חיים: דה א׳ 22:10; תה 2:7; יש 56:5; מתי 5:9,16,45; לו 20:36; יוח 1:12-13; יוח 11:52; השל 17:28-29; הר 8:14-17,19,21; הר 9:26; הק ב׳ 6:18; הג 3:26; הג 4:5-7; הא 1:5; הפ 2:15; הע 12:5-8; יו א׳ 3:1-2,10; יו א׳ 5:2; יוחנן 21:7; ש ב׳ 7:14. הממלכה בהישג יד: מתי 3:2; מתי 4:17; מתי 10:7; מר 1:15; לו 10:9-11; לו 17:20-21; לו 21:31. שלטון אלוהים בשלטון: השל 2:1-4.
- ↑ ישוע מתחיל בדרשת הסמיכה: מתי 5:2; לו 6:20. אתם שגרירים: הק ב׳ 5:20. אזרחי גן עדן: הע 11:16. נדרש ממך יותר: לו 12:48.
- ↑ שבויים רוחניים חופשיים: יש 61:1; לו 4:18.
- ↑ שמחים עניים ברוחם: מתי 5:3; לו 6:20b.
- ↑ שמחים הרעבים והצמאים לצדקה: מתי 5:6; לו 6:21a.
- ↑ שמחים הענווים: מתי 5:5.
- ↑ שמחים טהורי הלב: מתי 5:8.
- ↑ שמחים המתאבלים: מתי 5:4. שמחים הבוכים: לו 6:21b.
- ↑ שמחים הרחמנים: מתי 5:7.
- ↑ שמחים עושי השלום: מתי 5:9.
- ↑ שמחים הנרדפים: מתי 5:10-12; לו 6:22-23a.
- ↑ אתה מלח הארץ: מתי 5:13; מר 9:50; לו 14:34-35.
- ↑ אתה האור של העולם: מתי 5:14-16; מר 4:21; לו 8:16; לו 11:33.
- ↑ שגרירי הממלכה: הק ב׳ 5:20. להתנגד לא לעוול: מתי 5:39; לו 6:29. אל תתבעו אחד את השני: הק א׳ 6:1-7.
- ↑ אהבת את האויבים שלך: מתי 5:44; לו 6:27-28. "כלל הזהב" חדש: מתי 7:12; לו 6:31.
- ↑ אבא נותן שמש וגשם: מתי 5:45. היה רחום כמו אלוהים רחום: לו 6:36. תהיה אתה מושלם: בר 17:1; מ א׳ 8:61; וי 19:2; דב 18:13; מתי 5:48; הק ב׳ 13:11; יע 1:4; פט א׳ 1:16.
- ↑ להציל גברים, לא לשפוט אותם: מתי 7:1-2; לו 6:37. מצלצל בעין אחר, קרן בעין שלך: מתי 7:3-5; לו 6:41-42.
- ↑ עיוור עופרת עיוור: מתי 15:14; לו 6:39. אל תשליכו פנינים לחזירים: מתי 7:6.
- ↑ אזהרה מנביאי שקר: מתי 7:15,22-23; מתי 24:11,24; מר 13:22; יו א׳ 4:1. לפי פירותיהם דע אותם: מתי 7:16-20; לו 6:43-44. פרי הרוח: הג 5:22-23; הא 5:9. דרישה לשאת פרי טוב: מתי 3:10; מתי 12:33; לו 3:9; לו 6:43-44; לו 13:6,9; יוח 15:7-8,16. אלוהים שופט את לבבות בני האדם: לו 16:15; השל 1:24; הת א׳ 2:4.
- ↑ טענות שווא של אמונה: מתי 7:22-23. פרס לנאמנים: מתי 7:24; לו 6:47.
- ↑ ישוע דיבר בסמכות: מתי 7:28-29; מר 1:22.
- ↑ אתה האור של העולם: מתי 5:14-16; מר 4:21; לו 8:16; לו 11:33.
- ↑ לפי פירות תכיר אותם: מתי 7:16-20; לו 6:43-44. פרי הרוח: הג 5:22-23; הא 5:9.
- ↑ עץ עקר חצוב: מתי 7:19.
- ↑ תהיה אתה מושלם: בר 17:1; מ א׳ 8:61; וי 19:2; דב 18:13; מתי 5:48; הק ב׳ 13:11; יע 1:4; פט א׳ 1:16.
- ↑ אהבת אב: יוח 14:21,23; יוח 15:9-12; יוח 17:23,26; יו א׳ 3:1.
- ↑ עני ברוח, עניו: מתי 5:3; לו 6:20b.
- ↑ תפילת ציבור: לו 18:10-14.
- ↑ רעב וצמא לצדקה: מתי 5:6; לו 6:21a.
- ↑ עניו ירשו אדמה: מתי 5:5.
- ↑ רצונך נעשה: מתי 6:10; מתי 26:39,42,44; מר 14:36,39; לו 11:2; לו 22:42.
- ↑ טהור בלב: מתי 5:8.
- ↑ אהבת אב: יוח 3:16; יוח 17:23,26; יו א׳ 3:1,16; יו א׳ 4:9-11,19.
- ↑ תהיה מושלם: בר 17:1; מ א׳ 8:61; וי 19:2; דב 18:13; מתי 5:48; הק ב׳ 13:11; יע 1:4; פט א׳ 1:16.
- ↑ אבלים ניחמו: מתי 5:4; לו 6:21b.
- ↑ לא בלתי גברי לבכות: מר 14:72; לו 7:32; לו 19:41; לו 22:62; יוח 11:35; השל 20:37; יוחנן 5:4.
- ↑ משה, איש עניו: במ 12:3.
- ↑ רחום יקבל רחמים: מתי 5:7.
- ↑ עושי שלום הנקראים בני אלוהים: מתי 5:9.
- ↑ שלום ישוע: יוח 14:27a.
- ↑ שלום מרפא לב מוטרד: יוח 14:1. אל תפחד: יוח 14:27b.
- ↑ מי שיציל חיים, יאבד אותם: מתי 10:39; מתי 16:25; מר 8:35; מר 9:24; לו 17:33; יוח 12:25.
- ↑ נרדף על צדקה: מתי 5:10-12a; לו 6:22-23a.
- ↑ לאהבה גדולה יותר אין גבר: יוח 15:13.
- ↑ אתה חייב להיוולד מחדש: יוח 3:3,7; פט א׳ 1:23. התחילו בתור ילדים קטנים: מתי 18:2-4; מתי 19:13-14; מר 9:36-37; מר 10:13-15; לו 9:47-48; לו 18:16-17. לא להרוס, אלא למלא את החוק: מתי 5:17.
- ↑ מעבר לצדקה: מתי 5:20.
- ↑ מצוות חדשות: מתי 5:21-22.
- ↑ שמעת "לא תרצח": שמ 20:13; דב 5:17; מתי 5:21. שופט מניעים, לא מעשים: ש א׳ 16:7. אתה בסכנה להישפט: וי 24:17,21; במ 35:30.
- ↑ אל תנאוף: שמ 20:14; דב 5:18. אבל אני אומר לך "תאווה היא ניאוף": מתי 5:27-28.
- ↑ לגבי גירושין: מתי 5:31-32; מתי 19:3-9; מר 10:2-12; לו 16:18.
- ↑ שתי השקפות, בשר מול רוח: יוח 3:6; הר 8:4-5; הג 5:16-17.
- ↑ כבשים לא מהעדר הזה: יוח 10:16.
- ↑ עין תחת עין, שן תחת שן: שמ 21:24; וי 24:20; דב 19:21; מתי 5:38.
- ↑ להחזיר טוב לרע: מתי 5:38-42. דרישה גדולה יותר מהשליחים: לו 14:25-72; יוח 6:60-69.
- ↑ קח אחריות ועקוב אחרי: מתי 16:24; מר 8:34; מר 10:21; לו 9:23. תן צדקה בסתר: מתי 6:1-4. להתפלל בסתר: מתי 6:5-7. אלוהים יודע לפני שאתה שואל: יש 65:24; מתי 6:32. בלי צום עם פרצופים עצובים: מתי 6:16-18. אצור אוצרות בגן עדן: מתי 6:19-21; לו 12:33-34.
- ↑ עין היא אור הגוף: מתי 6:22-23; לו 11:34-36.
- ↑ אין אדם רשאי לשרת שני אדונים: מתי 6:24; לו 16:13. אל תדאג לחייך: מתי 6:25,31-32; לו 12:22-23. חפש קודם את המלכות: מתי 6:33-34.
- ↑ זה לא עובד, אל תאכל: הת ב׳ 3:10.
- ↑ עין תחת עין, שן תחת שן: שמ 21:24; וי 24:20; דב 19:21; מתי 5:38.
- ↑ מזהיר מפני תגמול: מש 20:22; דב 32:35; הר 12:19.
- ↑ אהבת את האויבים שלך: מתי 5:43-44; לו 6:27,35.
- ↑ חוסר התוחלת של החזרת רע על רע: מתי 5:39-42; הר 12:17-21; הת א׳ 5:15; פט א׳ 3:9-12.
- ↑ תאמין: מתי 6:25-34; לו 12:22-32.
- ↑ תן לקיסר מה של קיסר ולאלוהים מה של אלוהים: מתי 22:21; מר 12:17; לו 20:25.
- ↑ מי השכן של האדם?: לו 10:29-37.
- ↑ לעשות סעודות לעניים: לו 14:12-14.
- ↑ אל תשפוט פן תישפט: מתי 7:1; לו 6:37.
- ↑ תהיו חכמים כנחשים: מתי 10:16b.
- ↑ נכסים לא אושר: לו 12:15.
- ↑ איזה רווח להשיג בעולם?: מתי 16:26; מר 8:36; לו 9:25.
- ↑ יותר מבורך לתת: השל 20:35.
- ↑ מרצון לעשות את "רצון" ה': תה 143:10; בן-ס 15:11-20; מתי 6:10; מתי 7:21; מתי 12:50; מר 3:35; לו 8:21; לו 11:2; יוח 7:16-17; יוח 9:31; יוח 14:21-24; יוח 15:10,14-16.
- ↑ "אל תפחד" אמר ישוע: מתי 10:28,31; מתי 14:27; מתי 17:7; מתי 28:10; מר 5:36; מר 6:50; לו 5:10; לו 8:50; לו 12:4,4,7,32; יוח 6:20; יוח 14:27.
- ↑ קודם תעשה את העץ טוב: מתי 12:33.
- ↑ המשיח כאדם השני: הק א׳ 15:45-49.
- ↑ טוב אמיתי הוא לא מודע: מתי 6:1-3.
- ↑ צמיחת אופי: מתי 13:31-32; מר 4:31-32; לו 13:18-19.
- ↑ פנינה במחיר מצוין: מתי 13:45-46.
- ↑ תהיה אתה מושלם: בר 17:1; מ א׳ 8:61; וי 19:2; דב 18:13; מתי 5:48; הק ב׳ 13:11; יע 1:4; פט א׳ 1:16.
- ↑ קידוש ועמלה: מתי 10:1; מר 3:13-14; לו 9:1-2.
- ↑ ועדה להטיף ברחבי העולם: מתי 24:14; מתי 28:19-20a; מר 13:10; מר 16:15; לו 24:47; יוח 17:18; השל 1:8b. שחרר שבויים רוחניים: יש 61:1; לו 4:18. מנחם את המדוכאים: יש 40:1; הק ב׳ 1:3-4. שר לסובלים: מתי 20:26; מר 10:43. קיבל בחופשיות, בחופשיות לתת: מתי 10:8.
- ↑ אין כסף או בגדים נוספים: מתי 10:9-10; מר 6:8-9; לו 9:3; לו 10:4.
- ↑ פועל ראוי להשכרה: לו 10:7.
- ↑ אני שולח אותך ככבשה בין זאבים: לו 10:3. תהיו חכמים כנחשים: מתי 10:16. תובא בפני מועצות: לו 21:12. ירביצו לך בבתי הכנסת: מתי 10:17-21; מר 13:9. הם ירביצו לך ויהרגו אותך: מתי 24:9. עדות רוח בתוך: מתי 10:19-20; מר 13:11; לו 12:11-12; לו 21:13-15. קודם יהודים ואחר כך גויים: הר 1:16.
- ↑ תהיה אתה מושלם: בר 17:1; מ א׳ 8:61; וי 19:2; דב 18:13; מתי 5:48; הק ב׳ 13:11; יע 1:4; פט א׳ 1:16.
- ↑ ג'ון, טבילת תשובה: מתי 3:2; לו 3:3; השל 13:24. אחווה עם אלוהים: מתי 12:50; מר 3:35; לו 8:21; השל 2:42; הק א׳ 1:9; הא 3:9.
- ↑ בוא כילד: מתי 18:2-4; מתי 19:13-14; מר 9:36-37; מר 10:13-15; לו 9:47-48; לו 18:16-17. נביאי שקר: מתי 7:15,22-23; מתי 24:11; מר 13:22; יו א׳ 4:1. אין להטיל פנינים לפני חזירים: מתי 7:6.
- ↑ כלל הזהב הוזכר מחדש: מתי 7:12; לו 6:31.
- ↑ כלל הזהב (ישן, שלילי): טו 4:15.