ספר אורנטיה באנגלית הוא נחלת הכלל ברחבי העולם מאז 2006.
תרגומים: © 2018 הקרן של אורנטיה
THE TWELVE APOSTLES
שניים עשר השליחים
1955 139:0.2 The apostles learned from Jesus about the kingdom of heaven, and Jesus learned much from them about the kingdom of men, human nature as it lives on Urantia and on the other evolutionary worlds of time and space. These twelve men represented many different types of human temperament, and they had not been made alike by schooling. Many of these Galilean fishermen carried heavy strains of gentile blood as a result of the forcible conversion of the gentile population of Galilee one hundred years previously.
2018 139:0.2 השליחים למדו מישוע אודות מלכות שמים ואילו ישוע למד מהם רבות אודות מלכות האדם, אודות טבע האדם המתקיימת באורנטיה ובעולמות האבולוציוניים האחרים של הזמן והמרחב. שניים עשר הגברים הללו ייצגו מזגי רוח אנושיים רבים ושונים, והחינוך שקיבלו לא הפך אותם לדומים. כתוצאה מהמרת הדת כפויה של אוכלוסיית הגויים בגליל, מאה שנה לפני כן, רבים מן הדייגים הגליליים הללו נשאו כמות נכבדה של דם נוכרי.
1955 139:0.3 Do not make the mistake of regarding the apostles as being altogether ignorant and unlearned. All of them, except the Alpheus twins, were graduates of the synagogue schools, having been thoroughly trained in the Hebrew scriptures and in much of the current knowledge of that day. Seven were graduates of the Capernaum synagogue schools, and there were no better Jewish schools in all Galilee.
2018 139:0.3 אל נא תטעו לחשוב את השליחים כבורים גמורים. לכולם, פרט לתאומים לבית חלפי, סיימו את בתי הספר של בתי הכנסת, למדו על-בוריים את כתבי הקודש העבריים וגם הרבה מן הידע של אותם הימים. שבעה מהם סיימו את בית הספר של בית הכנסת בכפר נחום, אשר בכל הגליל לא היה בית ספר יהודי טוב ממנו.
1955 139:0.4 When your records refer to these messengers of the kingdom as being “ignorant and unlearned,” it was intended to convey the idea that they were laymen, unlearned in the lore of the rabbis and untrained in the methods of rabbinical interpretation of the Scriptures. They were lacking in so-called higher education. In modern times they would certainly be considered uneducated, and in some circles of society even uncultured. One thing is certain: They had not all been put through the same rigid and stereotyped educational curriculum. From adolescence on they had enjoyed separate experiences of learning how to live.
2018 139:0.4 כאשר הכתובים מתייחסים למבשרי המלכות הללו כאל ״הֶדְיוֹטוֹת וְלֹא בַעֲלֵי-חָכְמָה,״ הכוונה הייתה כך שהיו פשוטי העם, שלא למדו את חכמת הרבנים ואת האופן המיוחד שבו פרשו אלה את התורה
[2]. הם היו ללא, מה שנהוג לכנות, השכלה גבוהה. בזמנים מודרניים היו וודאי נחשבים לבלתי מחונכים, ובמעגלי חברה מסוימים אף כחסרי תרבות. דבר אחד בטוח: הם לא קיבלו את אותו חינוך קשיח וסטראוטיפי. החל משנות הנעורים, הם למדו בדרכים שונות כיצד לחיות.
¶ 1. אנדראס, ראשון הנבחרים
1. ANDREW, THE FIRST CHOSEN
1. אנדראס, ראשון הנבחרים
1955 139:1.1 Andrew, chairman of the apostolic corps of the kingdom, was born in Capernaum. He was the oldest child in a family of five—himself, his brother Simon, and three sisters. His father, now dead, had been a partner of Zebedee in the fish-drying business at Bethsaida, the fishing harbor of Capernaum. When he became an apostle, Andrew was unmarried but made his home with his married brother, Simon Peter. Both were fishermen and partners of James and John the sons of Zebedee.
2018 139:1.1 אנדראס, יושב ראש סגל שליחי המלכות, נולד בכפר נחום[3]. הוא היה הבכור במשפחה בת חמישה ילדים – הוא עצמו, אחיו שמעון, ושלוש אחיות. אביו, שבעת ההיא כבר הלך לעולמו, היה שותפו של זבדיה בעסקי ייבוש הדגים בבית צידה, נמל הדייג של כפר נחום. אנדראס היה רווק כאשר הפך לשליח, אך גר עם אחיו הנשוי, שמעון פטרוס. שניהם היו דייגים ושותפיהם של האחים יעקב ויוחנן לבית זבדיה.
1955 139:1.2 In A.D. 26, the year he was chosen as an apostle, Andrew was 33, a full year older than Jesus and the oldest of the apostles. He sprang from an excellent line of ancestors and was the ablest man of the twelve. Excepting oratory, he was the peer of his associates in almost every imaginable ability. Jesus never gave Andrew a nickname, a fraternal designation. But even as the apostles soon began to call Jesus Master, so they also designated Andrew by a term the equivalent of Chief.
2018 139:1.2 אנדראס היה בן 33 בשנת 26 לספירה, השנה בה נבחר שליח. הוא היה מבוגר בשנה מישוע והמבוגר מבין השליחים. הוא היה צאצא למשפחה מצוינת והיה המוכשר מבין השניים עשר. למעט ביכולות הנאום, הוא השתווה לחבריו בכמעט כל יכולת שניתן להעלות על הדעת. ישוע מעולם לא העניק לאנדראס כינוי חיבה. אך כאשר השליחים החלו במהרה לקרוא לישוע ׳מאסטר׳, אף החלו לכנות את אנדראס בכינוי המקביל ׳למפקד׳.
1955 139:1.3 Andrew was a good organizer but a better administrator. He was one of the inner circle of four apostles, but his appointment by Jesus as the head of the apostolic group made it necessary for him to remain on duty with his brethren while the other three enjoyed very close communion with the Master. To the very end Andrew remained dean of the apostolic corps.
2018 139:1.3 אנדראס היה איש ארגון טוב ומנהלן טוב אף יותר. הוא נמנה על המעגל הקרוב של ארבעת השליחים, אך בשל המינוי שהעניק לו ישוע כראש קבוצת השליחים נדרש להישאר בתפקיד לצד אחיו בעת ששלושת האחרים נהנו מקרבה יתרה ׳למאסטר׳. אנדראס נותר דיקן סגל השליחים עד הסוף.
1955 139:1.4 Although Andrew was never an effective preacher, he was an efficient personal worker, being the pioneer missionary of the kingdom in that, as the first chosen apostle, he immediately brought to Jesus his brother, Simon, who subsequently became one of the greatest preachers of the kingdom. Andrew was the chief supporter of Jesus’ policy of utilizing the program of personal work as a means of training the twelve as messengers of the kingdom.
2018 139:1.4 ואף כי אנדראס עצמו לא היה מטיף יעיל, הוא היה יעיל מאוד בעבודה האישית[4]. הוא אף היה חלוץ המיסיונרים של המלכות, שכן כראשון השליחים היה זה שמיד הביא לישוע את אחיו שמעון, אשר הפך לאחר מכן לאחד מגדולי מטיפי המלכות. אנדראס היה ראשון התומכים בהחלטתו של ישוע להשתמש בתכנית העבודה האישית כאמצעי להכשרת שניים עשר מבשרי המלכות.
1955 139:1.5 Whether Jesus privately taught the apostles or preached to the multitude, Andrew was usually conversant with what was going on; he was an understanding executive and an efficient administrator. He rendered a prompt decision on every matter brought to his notice unless he deemed the problem one beyond the domain of his authority, in which event he would take it straight to Jesus.
2018 139:1.5 ובין אם ישוע לימד את השליחים באופן פרטי ובין הטיף להמונים, אנדראס על-פי-רוב ידע מה קורה; הוא היה מנהל מבין ומנהלן יעיל. בכל נושא שהובא לידיעתו החליט מיד ובמקום, אלא אם הבעיה הייתה מעבר לתחומי סמכותו, אז היה מביא אותה ישירות לישוע.
1955 139:1.6 Andrew and Peter were very unlike in character and temperament, but it must be recorded everlastingly to their credit that they got along together splendidly. Andrew was never jealous of Peter’s oratorical ability. Not often will an older man of Andrew’s type be observed exerting such a profound influence over a younger and talented brother. Andrew and Peter never seemed to be in the least jealous of each other’s abilities or achievements. Late on the evening of the day of Pentecost, when, largely through the energetic and inspiring preaching of Peter, two thousand souls were added to the kingdom, Andrew said to his brother: “I could not do that, but I am glad I have a brother who could.” To which Peter replied: “And but for your bringing me to the Master and by your steadfastness keeping me with him, I should not have been here to do this.” Andrew and Peter were the exceptions to the rule, proving that even brothers can live together peaceably and work together effectively.
2018 139:1.6 אנדראס ופטרוס היו שונים מאוד באופיים ובמזגם, אך ראוי כי לעד תיזקף לזכותם העובדה שהסתדרו נהדר זה עם זה. אנדראס מעולם לא קינא ביכולות הנאום של פטרוס. נדיר למצוא אדם מבוגר יותר מן הטיפוס של אנדראס אשר משפיע באופן עמוק כזה על אחיו הצעיר והמוכשר. לעולם לא נצפתה שום בין אנדראס ופטרוס שום קינאה של זה ביכולותיו או בהישגיו של זה. מאוחר בערב, ביום של פנטקוסט, כאשר הודות לנאום אנרגטי ומעורר השראה של פטרוס נוספו למלכות כמעט אלפיים נשמות, אמר אנדראס לאחיו: ״אני לעולם לא הייתי יכול לעשות זאת, אך אני שמח שיש לי אח שיכול[5].״ ולכך ענה פטרוס: ״אלמלא הבאת אותי ׳למאסטר׳ ושמרת אותי לצדו בנחישות, לא הייתי כאן על-מנת לעשות זאת.״ אנדראס ופטרוס היו היוצאים מן הכלל, ומהווים הוכחה שאפילו אחים יכולים לחיות זה לצד זה בשלום ולעבוד יחד ביעילות.
1955 139:1.8 Of all the apostles, Andrew was the best judge of men. He knew that trouble was brewing in the heart of Judas Iscariot even when none of the others suspected that anything was wrong with their treasurer; but he told none of them his fears. Andrew’s great service to the kingdom was in advising Peter, James, and John concerning the choice of the first missionaries who were sent out to proclaim the gospel, and also in counseling these early leaders about the organization of the administrative affairs of the kingdom. Andrew had a great gift for discovering the hidden resources and latent talents of young people.
2018 139:1.8 מבין כל השליחים, אנדראס היה השופט הטוב ביותר של טבע האדם. הוא ידע על הצרות שמתרחשות בלבו של יהודה איש-קריות אפילו לפני שהאחרים חשדו שמשהו לא כשורה בגזבר שלהם; אך הוא לא שיתף איש מהם בפחדיו. השירות הכביר של אנדראס למלכות היה בעצות שהשיא לפטרוס, יעקב ויוחנן בנוגע לבחירתם של ראשוני המיסיונרים שנשלחו לבשר את המלכות, ואף בעצות שהשיא לראשוני המנהיגים בנוגע לארגון המנהלי של המלכות. אנדראס קיבל במתנה יכולת כבירה לגלות משאבים חבויים וכישרונות רדומים באנשים צעירים.
1955 139:1.9 Very soon after Jesus’ ascension on high, Andrew began the writing of a personal record of many of the sayings and doings of his departed Master. After Andrew’s death other copies of this private record were made and circulated freely among the early teachers of the Christian church. These informal notes of Andrew’s were subsequently edited, amended, altered, and added to until they made up a fairly consecutive narrative of the Master’s life on earth. The last of these few altered and amended copies was destroyed by fire at Alexandria about one hundred years after the original was written by the first chosen of the twelve apostles.
2018 139:1.9 מעט לאחר הרקעתו של ישוע השמימה, החל אנדראס לכתוב יומן אישי אודות מעשיו ואמירותיו של ׳המאסטר׳ שעזב. לאחר מותו של אנדראס, הועתק היומן הפרטי הזה והופץ בחופשיות בקרב ראשוני מוריה של הכנסייה הנוצרית. לאחר מכן, רישומיו הבלתי רשמיים הללו של אנדראס נערכו, תוקנו, שונו ונוספו אליהם תכנים, והתוצאה הייתה סיפור יחסית סדור של חיי ׳המאסטר׳ על פני האדמה. אחרוני העותקים הללו, אשר שונו ותוקנו, עלו באש באלכסנדריה, כמאה שנה לאחר שהמקור נכתב בידי הראשון מבין שניים עשר השליחים.
1955 139:1.10 Andrew was a man of clear insight, logical thought, and firm decision, whose great strength of character consisted in his superb stability. His temperamental handicap was his lack of enthusiasm; he many times failed to encourage his associates by judicious commendation. And this reticence to praise the worthy accomplishments of his friends grew out of his abhorrence of flattery and insincerity. Andrew was one of those all-round, even-tempered, self-made, and successful men of modest affairs.
2018 139:1.10 אנדראס היה בעל תובנה בהירה, מחשבה לוגית והחלטה נחושה, אדם אשר אופיו החזק נבע מיציבותו העילאית. החולשה במזגו נבעה מהיעדר ההתלהבות שהפגין; פעמים רבות נמנע מלעודד את עמיתיו תוך ציון לשבח במקום שנדרש. התנגדותו לשבח את הראוי לשבח בהישגי חבריו נבעה מסלידתו מחנופה וחוסר-כנות. אנדראס היה מאותם אנשים מאוזנים, שקולים, שבנו את עצמם במו ידיהם ונחלו הצלחה צנועה.
1955 139:1.11 Every one of the apostles loved Jesus, but it remains true that each of the twelve was drawn toward him because of some certain trait of personality which made a special appeal to the individual apostle. Andrew admired Jesus because of his consistent sincerity, his unaffected dignity. When men once knew Jesus, they were possessed with the urge to share him with their friends; they really wanted all the world to know him.
2018 139:1.11 ואף שכל אחד מן השליחים אהב את ישוע, נכון לומר שכל אחד מן השניים עשר נמשך אליו בשל פן אחר באישיותו, פן אשר משך במיוחד את אותו שליח. אנדראס העריך את ישוע בשל כנותו המתמדת, בשל אצילותו הטבעית. כאשר אדם הכיר את ישוע, הו נאחז ברצון לחלוק אותו עם חבריו; הוא באמת ובתמים רצה שכל העולם יכיר אותו.
1955 139:1.12 When the later persecutions finally scattered the apostles from Jerusalem, Andrew journeyed through Armenia, Asia Minor, and Macedonia and, after bringing many thousands into the kingdom, was finally apprehended and crucified in Patrae in Achaia. It was two full days before this robust man expired on the cross, and throughout these tragic hours he continued effectively to proclaim the glad tidings of the salvation of the kingdom of heaven.
2018 139:1.12 ומאוחר יותר, כאשר הרדיפות הפיצו לכל עבר את השליחים מירושלים, נסע אנדראס לארמניה, לאסיה הקטנה ולמקדוניה, ולאחר שהביא אלפים למלכות, נתפש לבסוף ונצלב בפֵּטְרָס שבאכאיה. יומיים שלמים שרד האדם החסון הזה על הצלב בטרם מת, ובמהלך השעות הטרגיות הללו המשיך לבשר את הבשורות הטובות אודות גאולת מלכות שמים.
¶ 2. שמעון פטרוֹס
2. SIMON PETER
2. שמעון פטרוֹס
1955 139:2.2 The Master had known Simon for some time before Andrew presented him as the second of the apostles. When Jesus gave Simon the name Peter, he did it with a smile; it was to be a sort of nickname. Simon was well known to all his friends as an erratic and impulsive fellow. True, later on, Jesus did attach a new and significant import to this lightly bestowed nickname.
2018 139:2.2 ׳המאסטר׳ הכיר את שמעון זמן מה בטרם הציג אותו לפני אנדראס כשליח השני[10][11]. כאשר ישוע העניק לשמעון את הכינוי פטרוס, הוא עשה זאת בקריצה; היה זה מעין כינוי חיבה[12]. שמעון היה ידוע בקרב כל חבריו כאדם תזזיתי ואימפולסיבי. ואכן, מאוחר יותר ישוע חיבר משמעות חדשה וחשובה לכינוי חיבה קליל זה[13].
1955 139:2.3 Simon Peter was a man of impulse, an optimist. He had grown up permitting himself freely to indulge strong feelings; he was constantly getting into difficulties because he persisted in speaking without thinking. This sort of thoughtlessness also made incessant trouble for all of his friends and associates and was the cause of his receiving many mild rebukes from his Master. The only reason Peter did not get into more trouble because of his thoughtless speaking was that he very early learned to talk over many of his plans and schemes with his brother, Andrew, before he ventured to make public proposals.
2018 139:2.3 שמעון פטרוס היה אדם אימפולסיבי, אופטימיסט. הוא גדל תוך שהוא מרשה לעצמו להרגיש בחופשיות רגשות חזקים; הוא נקלע לצרות כל הזמן בשל כך שהתמיד לדבר ללא מחשבה תחילה. סוג זה של חוסר מחשבה אף גרם כל הזמן לצרות לכל חבריו ומכריו, וגרם לו עצמו לקבל נזיפות קלות רבות מן ׳המאסטר׳. הסיבה היחידה בעטיה פטרוס לא נקלע לצרות רבות יותר בשל דיבור לא שקול הייתה שמוקדם מאוד למד לשתף את תכניותיו ורעיונותיו עם אחיו, אנדראס, בטרם הציע אותם בפומבי.
1955 139:2.4 Peter was a fluent speaker, eloquent and dramatic. He was also a natural and inspirational leader of men, a quick thinker but not a deep reasoner. He asked many questions, more than all the apostles put together, and while the majority of these questions were good and relevant, many of them were thoughtless and foolish. Peter did not have a deep mind, but he knew his mind fairly well. He was therefore a man of quick decision and sudden action. While others talked in their astonishment at seeing Jesus on the beach, Peter jumped in and swam ashore to meet the Master.
2018 139:2.4 פטרוס נאם בשטף, ברהיטות ובדרמטיות. הוא גם היה מנהיג טבעי, מעורר השראה, מהיר מחשבה, אך בעל מחשבה לא מעמיקה. הוא שאל שאלות רבות, יותר מכל השליחים האחרים גם יחד, ואף כי מרבית השאלות היו טובות ורלוונטיות, הרבה מהן היו מטופשות, נעדרות מחשבה. פטרוס לא ניחן בדעת מעמיקה, אך הכיר את דעתו טוב למדי. ומשום כך, מיהר להחליט ופעל בפתאומיות. בעוד האחרים שוחחו ביניהם בתדהמה למראה ישוע העומד על החוף, קפץ פטרוס למים ושחה לחוף בכדי לפגוש בו[14].
1955 139:2.5 The one trait which Peter most admired in Jesus was his supernal tenderness. Peter never grew weary of contemplating Jesus’ forbearance. He never forgot the lesson about forgiving the wrongdoer, not only seven times but seventy times and seven. He thought much about these impressions of the Master’s forgiving character during those dark and dismal days immediately following his thoughtless and unintended denial of Jesus in the high priest’s courtyard.
2018 139:2.5 התכונה שאותה העריך פטרוס בישוע יותר מכל הייתה רכותו הנשגבת[15]. פטרוס לא נלאה מלהרהר בסובלנותו של ישוע. הוא לעולם לא שכח את השיעור אודות מחילת חטאים, ולא שבע פעמים אלא שבעים ושבע פעם. במהלך השעות האפלות והימים האומללים שלאחריהן, לאחר שהתכחש ללא מחשבה וללא כוונה ׳למאסטר׳ בחצר הכוהן הגדול, הוא חשב רבות אודות הרשמים הללו שהותיר בו אופיו של ׳המאסטר׳[16].
1955 139:2.6 Simon Peter was distressingly vacillating; he would suddenly swing from one extreme to the other. First he refused to let Jesus wash his feet and then, on hearing the Master’s reply, begged to be washed all over. But, after all, Jesus knew that Peter’s faults were of the head and not of the heart. He was one of the most inexplicable combinations of courage and cowardice that ever lived on earth. His great strength of character was loyalty, friendship. Peter really and truly loved Jesus. And yet despite this towering strength of devotion he was so unstable and inconstant that he permitted a servant girl to tease him into denying his Lord and Master. Peter could withstand persecution and any other form of direct assault, but he withered and shrank before ridicule. He was a brave soldier when facing a frontal attack, but he was a fear-cringing coward when surprised with an assault from the rear.
2018 139:2.6 שמעון פטרוס התנדנד באופן מטריד; הוא נטה לקפוץ בפתאומיות מקצה אחד לשני[17]. בהתחלה סרב לתת לישוע לרחוץ את רגליו, ואז, לאחר ששמע את תשובת ׳המאסטר׳, התחנן שירחץ את כל כולו. אך אחרי ככלות הכול, ישוע ידע שמגרעותיו של פטרוס היו בראש ולא בלב. הוא היה אחד מן השילובים הקשים יותר להסבר שבין אומץ לפחדנות שחיו אי פעם על-פני האדמה. תכונת האופי החזקה ביותר שלו הייתה נאמנות, חברות. פטרוס אהב את ישוע באמת ובתמים[18]. ואף-על-פי-כן, למרות המסירות החזקה שהפגין, הוא היה כל-כך בלתי יציב עד שמשרתת הצליחה להקניט אותו ולגרום לו להתכחש ׳לאדונו׳ ׳המאסטר׳. פטרוס יכול היה לעמוד ברדיפות ובכל צורה אחרת של מתקפה חזיתית, אך התכווץ וכמש אל מול לעג. אל מול מתקפה חזיתית היה חייל אמיץ, אך כאשר הפתיעו אותו בהתקפה מאחור, הוא הפך לפחדן ומוג לב.
1955 139:2.7 Peter was the first of Jesus’ apostles to come forward to defend the work of Philip among the Samaritans and Paul among the gentiles; yet later on at Antioch he reversed himself when confronted by ridiculing Judaizers, temporarily withdrawing from the gentiles only to bring down upon his head the fearless denunciation of Paul.
1955 139:2.8 He was the first one of the apostles to make wholehearted confession of Jesus’ combined humanity and divinity and the first—save Judas—to deny him. Peter was not so much of a dreamer, but he disliked to descend from the clouds of ecstasy and the enthusiasm of dramatic indulgence to the plain and matter-of-fact world of reality.
2018 139:2.8 הוא היה אחד מראשוני השליחים אשר התוודה בלב שלם על טיבו המשולב, האנושי והאלוהי, של ישוע, והראשון, למעט יהודה, שהתכחש לו. פטרוס לא היה חולמני כל כך, אלא שלא אהב לרדת מענני האקסטזה והתלהבות הדרמטית אל עובדות החיים הפשוטות ואל המציאות.
1955 139:2.9 In following Jesus, literally and figuratively, he was either leading the procession or else trailing behind—“following afar off.” But he was the outstanding preacher of the twelve; he did more than any other one man, aside from Paul, to establish the kingdom and send its messengers to the four corners of the earth in one generation.
1955 139:2.10 After his rash denials of the Master he found himself, and with Andrew’s sympathetic and understanding guidance he again led the way back to the fish nets while the apostles tarried to find out what was to happen after the crucifixion. When he was fully assured that Jesus had forgiven him and knew he had been received back into the Master’s fold, the fires of the kingdom burned so brightly within his soul that he became a great and saving light to thousands who sat in darkness.
2018 139:2.10 לאחר התכחשותו הנמהרת את ׳המאסטר׳ הוא מצא את עצמו שוב, ותחת הנחייתו האוהדת והמבינה של אנדראס, הוא הוביל את הדרך חזרה לרשתות הדייג, בעוד השליחים השתהו על-מנת לברר מה יקרה לאחר הצליבה. כאשר היה בטוח לחלוטין שישוע סלח לו וקיבל אותו חזרה לחיקו, בערה בנשמתו אש המלכות בבהירות כה גדולה, עד שהפך לאור כביר של גאולה לאלפים מאלה שישבו בחשיכה.
1955 139:2.11 After leaving Jerusalem and before Paul became the leading spirit among the gentile Christian churches, Peter traveled extensively, visiting all the churches from Babylon to Corinth. He even visited and ministered to many of the churches which had been raised up by Paul. Although Peter and Paul differed much in temperament and education, even in theology, they worked together harmoniously for the upbuilding of the churches during their later years.
2018 139:2.11 לאחר שעזב את ירושלים, ולפני שפאולוס הפך לרוח החיה בקרב הכנסיות הנוצריות של הגויים, הרבה פטרוס בנסיעות וביקר את כל הכנסיות מבבל ועד קורינתוס. אפילו ביקר וסעד הרבה מן הכנסיות שהקים פאולוס. ואף כי פטרוס ופאולוס נבדלו זה מזה במזגם בחינוך שקיבלו, ואפילו בתיאולוגיה, בשנים המאוחרות יותר הם עבדו זה לצד זה בהרמוניה במלאכת בנייתן של הכנסיות.
1955 139:2.12 Something of Peter’s style and teaching is shown in the sermons partially recorded by Luke and in the Gospel of Mark. His vigorous style was better shown in his letter known as the First Epistle of Peter; at least this was true before it was subsequently altered by a disciple of Paul.
2018 139:2.12 ניתן ללמוד דבר מה אודות הסגנון של פטרוס והאופן בו לימד מן הדרשות שנכללו באופן חלקי בבשורתם של לוקס ומרקוס. דוגמה טובה יותר לסגנונו הנמרץ היא האיגרת הראשונה של פטרוס; או לפחות כך היה ביחס לנוסח המקורי לפני שנערך מאוחר יותר בידי אחד מתלמידיו של פאולוס.
1955 139:2.13 But Peter persisted in making the mistake of trying to convince the Jews that Jesus was, after all, really and truly the Jewish Messiah. Right up to the day of his death, Simon Peter continued to suffer confusion in his mind between the concepts of Jesus as the Jewish Messiah, Christ as the world’s redeemer, and the Son of Man as the revelation of God, the loving Father of all mankind.
2018 139:2.13 אך פטרוס התעקש להמשיך ולשגות, להמשיך ולשכנע את היהודים שאחרי ככלות הכול ישוע אכן היה משיח היהודים האמתי. עד ליום מותו, התבלבלה דעתו של שמעון פטרוס בין המושג של ישוע כמשיח היהודים, לזה של המשיח כגואל העולם, וזה של ׳בן האדם׳ כהתגלות האל, ׳אבי׳ האנושות האוהב.
1955 139:2.14 Peter’s wife was a very able woman. For years she labored acceptably as a member of the women’s corps, and when Peter was driven out of Jerusalem, she accompanied him upon all his journeys to the churches as well as on all his missionary excursions. And the day her illustrious husband yielded up his life, she was thrown to the wild beasts in the arena at Rome.
2018 139:2.14 אשתו של פטרוס הייתה אישה מאוד מוכשרת. במשך שנים פעלה בהצלחה כחלק מסגל הנשים, וכאשר סולק פטרוס מירושלים, התלוותה אליו לכל מסעותיו ברחבי הכנסיות כמו גם לכל מסעותיו המיסיונריים. ביום בו קיפד בעלה המוכשר את חייו, הושלכה היא עצמה לחיות הטרף בארנה של רומא.
1955 139:2.15 And so this man Peter, an intimate of Jesus, one of the inner circle, went forth from Jerusalem proclaiming the glad tidings of the kingdom with power and glory until the fullness of his ministry had been accomplished; and he regarded himself as the recipient of high honors when his captors informed him that he must die as his Master had died—on the cross. And thus was Simon Peter crucified in Rome.
2018 139:2.15 וכך הלך פטרוס, אחד מן הקרובים ביותר לישוע, אחד מחברי המעגל הפנימי, יצא מירושלים ובישר את החדשות הטובות של המלכות בעוצמה ובהדר עד שתמה ונשלמה משימתו; והוא החשיב עצמו כמכובד עד מאוד כאשר הודיעו לו שוביו שהוא חייב למות ממש כמו ׳המאסטר׳ – על הצלב. וכך, נצלב שמעון פטרוס ברומא.
¶ 3. יעקב זבדיה
3. JAMES ZEBEDEE
3. יעקב זבדיה
1955 139:3.1 James, the older of the two apostle sons of Zebedee, whom Jesus nicknamed “sons of thunder,” was thirty years old when he became an apostle. He was married, had four children, and lived near his parents in the outskirts of Capernaum, Bethsaida. He was a fisherman, plying his calling in company with his younger brother John and in association with Andrew and Simon. James and his brother John enjoyed the advantage of having known Jesus longer than any of the other apostles.
2018 139:3.1 יעקב, הבכור בבניו השליחים של זבדיה, אותם כינה ישוע ״בני הרעם,״ היה בן שלושים כאשר הפך לשליח[22][23]. הוא היה נשוי, היו לו ארבעה ילדים, והוא התגורר בסמוך להוריו בבית צידה, בפרברי כפר נחום. הוא עסק בדייג יחד עם אחיו הצעיר יוחנן ובשותפות עם אנדראס ושמעון. יעקב, כמו גם אחיו יוחנן, נהנו מן היתרון שהכירו את ישוע זמן ממושך יותר מכל שאר השליחים.
1955 139:3.2 This able apostle was a temperamental contradiction; he seemed really to possess two natures, both of which were actuated by strong feelings. He was particularly vehement when his indignation was once fully aroused. He had a fiery temper when once it was adequately provoked, and when the storm was over, he was always wont to justify and excuse his anger under the pretense that it was wholly a manifestation of righteous indignation. Except for these periodic upheavals of wrath, James’s personality was much like that of Andrew. He did not have Andrew’s discretion or insight into human nature, but he was a much better public speaker. Next to Peter, unless it was Matthew, James was the best public orator among the twelve.
2018 139:3.2 לשליח זה היו שני מזגים סותרים; לאמיתו של דבר נדמה היה כי היה בעל טבע דואלי, וכל אחד מצדדיו הופעל בידי רגשות חזקים. כאשר חש מאוד ממורמר, הוא הפך לתקיף במיוחד. כאשר מזגו נעור במלואו, הוא היה רושף במיוחד, ובחלוף הסערה, הוא תמיד נטה להצדיק את כעסו בתירוץ שהוא נבע אך ורק בשל חוסר צדק. למעט הסערות הללו, שפקדו אותו מעת לעת, אישיותו של יעקב דמתה מאוד לזו של אנדראס. הוא לא ניחן בדיסקרטיות של אנדראס, ולא בתבונה של זה בנוגע לטבע האדם, אך היה נואם הרבה יותר מוצלח. אחרי פטרוס ומתי, יעקב הנואם הטוב מבין השניים עשר.
1955 139:3.3 Though James was in no sense moody, he could be quiet and taciturn one day and a very good talker and storyteller the next. He usually talked freely with Jesus, but among the twelve, for days at a time he was the silent man. His one great weakness was these spells of unaccountable silence.
2018 139:3.3 ואף כי לא ניתן לומר על יעקב שהיה שרוי במצבי רוח, יש ויום אחד היה שקט ומסוגר ולמחרת דיבר וסיפר בחופשיות. על-פי-רוב, הוא שוחח בחופשיות עם ישוע, אך ביחס לשניים עשר, יש וימים שלמים שמר על שקט. החולשה העיקרית שלו הייתה תקופות השקט הבלתי-מוסברות הללו.
1955 139:3.4 The outstanding feature of James’s personality was his ability to see all sides of a proposition. Of all the twelve, he came the nearest to grasping the real import and significance of Jesus’ teaching. He, too, was slow at first to comprehend the Master’s meaning, but ere they had finished their training, he had acquired a superior concept of Jesus’ message. James was able to understand a wide range of human nature; he got along well with the versatile Andrew, the impetuous Peter, and his self-contained brother John.
2018 139:3.4 תכונת האישיות הבולטת של יעקב הייתה יכולתו לראות את כל היבטיה של הצעה. הוא היה זה שהתקרב יותר מכל אחד אחר מבין השניים עשר להבנת החשיבות האמתית של מה שלימד ישוע. אף הוא התקשה בתחילה להבין את המשמעות של ׳המאסטר׳, אך בטרם הושלמה הכשרתם, התגבש בו מושג מתקדם אודות המסר של ישוע. יעקב הבין לטבע האדם לגווניו; הוא הסתדר טוב עם אנדראס המגוון, עם פטרוס הפזיז ועם אחיו יוחנן, המכונס בעצמו.
1955 139:3.5 Though James and John had their troubles trying to work together, it was inspiring to observe how well they got along. They did not succeed quite so well as Andrew and Peter, but they did much better than would ordinarily be expected of two brothers, especially such headstrong and determined brothers. But, strange as it may seem, these two sons of Zebedee were much more tolerant of each other than they were of strangers. They had great affection for one another; they had always been happy playmates. It was these “sons of thunder” who wanted to call fire down from heaven to destroy the Samaritans who presumed to show disrespect for their Master. But the untimely death of James greatly modified the vehement temperament of his younger brother John.
2018 139:3.5 ואף כי בעת שיעקב ויוחנן ניסו לעבוד יחד הם נתקלו במנת הקשיים שלהם, היה זה מעורר השראה להבחין עד כמה הסתדרו זה עם זה. הם לא הצליחו כמו אנדראס פטרוס, אך הצליחו הרבה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות משני אחים, ובייחוד אחים דעתנים ונחושים. ואף כי זה יישמע מוזר, האחים לבית זבדיה היו הרבה יותר סובלניים זה כלפי זה יותר מאשר כלפי זרים. הם חיבבו זה את זה מאוד; תמיד היו חברים טובים למשחק. אלה היו ״בני הרעם״ אשר ביקשו לשלוח אש מן השמיים לכלות את השומרונים שהעזו לזלזל ׳במאסטר׳ שלהם[24]. אך מותו בטרם עת של יעקב מיתן עד מאוד את מזגו הסוער של אחיו הצעיר יוחנן.
1955 139:3.6 That characteristic of Jesus which James most admired was the Master’s sympathetic affection. Jesus’ understanding interest in the small and the great, the rich and the poor, made a great appeal to him.
2018 139:3.6 התכונה שיעקב העריך ביותר בישוע הייתה חיבתו האוהדת. מאוד מצאו חן בעיניו העניין וההבנה שהפגין ישוע כלפי קטן כגדול, עשיר ועני.
1955 139:3.7 James Zebedee was a well-balanced thinker and planner. Along with Andrew, he was one of the more level-headed of the apostolic group. He was a vigorous individual but was never in a hurry. He was an excellent balance wheel for Peter.
2018 139:3.7 יעקב זבדיה היה איש בעל מחשבה ויכולת תכנון מאוזנות מאוד. לצד אנדראס, היה אחד מחבריה הרגועים יותר של חבורת השליחים. כאינדיבידואל היה נמרץ, אך לעולם לא מיהר. הוא שימש כגלגל מאזן מצוין עבור פטרוס.
1955 139:3.8 He was modest and undramatic, a daily server, an unpretentious worker, seeking no special reward when he once grasped something of the real meaning of the kingdom. And even in the story about the mother of James and John, who asked that her sons be granted places on the right hand and the left hand of Jesus, it should be remembered that it was the mother who made this request. And when they signified that they were ready to assume such responsibilities, it should be recognized that they were cognizant of the dangers accompanying the Master’s supposed revolt against the Roman power, and that they were also willing to pay the price. When Jesus asked if they were ready to drink the cup, they replied that they were. And as concerns James, it was literally true—he did drink the cup with the Master, seeing that he was the first of the apostles to experience martyrdom, being early put to death with the sword by Herod Agrippa. James was thus the first of the twelve to sacrifice his life upon the new battle line of the kingdom. Herod Agrippa feared James above all the other apostles. He was indeed often quiet and silent, but he was brave and determined when his convictions were aroused and challenged.
2018 139:3.8 הוא היה צנוע, נטול דרמה, שרת מדי יום ופעל ללא יומרה. לאחר שהבין דבר-מה אודות משמעותה האמתית של המלכות, אף עבד ללא בקשת תמורה מיוחדת[25]. ואפילו בסיפור אודות אמם של יעקב ויוחנן, אשר ביקשה עבור בניה כי יכובדו במשרות לצד ישוע, ראוי לזכור שהייתה זו האם אשר ביקשה זאת. וכאשר ציינו שאכן יסכימו לקבל על עצמם אחריות מעין זו, ראוי להכיר בכך שהיו מודעים לסכנות שתתלווינה למרד שיחולל, לכאורה, ׳המאסטר׳ בשלטון הרומי, והיו מוכנים לשלם את המחיר[26]. כאשר שאל ישוע אם יהיו מוכנים לשתות מן הכוס, הם ענו בחיוב[27]. וככל שזה נוגע ליעקב, היה זה נכון פשוטו כמשמעו – הוא אכן שתה מן הכוס לצד ׳המאסטר׳, שכן היה ראשון השליחים למות מות קדושים, יחסית מוקדם ותחת חרבו של הורדוס אגריפס. כך היה יעקב הראשון מבין השניים עשר שהקריב את חייו בקרב על המלכות. הורדוס אגריפס פחד מיעקב יותר מכל שאר השליחים. ואף כי אכן היה שקט ודומם לעיתים תכופות, כאשר נעורה אמונתו ועמדה למבחן, הוא נהג באומץ ובנחישות.
1955 139:3.9 James lived his life to the full, and when the end came, he bore himself with such grace and fortitude that even his accuser and informer, who attended his trial and execution, was so touched that he rushed away from the scene of James’s death to join himself to the disciples of Jesus.
2018 139:3.9 יעקב חי את חייו במלואם, ובסופם הפגין מידה כזו של אצילות ועוצמה, עד שהאדם שהלשין עליו והאשים אותו, אשר נכח במשפטו ובהוצאתו להורג, התרשם במידה כזו שנס מזירת המוות של יעקב ומיהר להצטרף לשורות תלמידיו של ישוע.
¶ 4. יוחנן זבדיה
4. JOHN ZEBEDEE
4. יוחנן זבדיה
1955 139:4.1 When he became an apostle, John was twenty-four years old and was the youngest of the twelve. He was unmarried and lived with his parents at Bethsaida; he was a fisherman and worked with his brother James in partnership with Andrew and Peter. Both before and after becoming an apostle, John functioned as the personal agent of Jesus in dealing with the Master’s family, and he continued to bear this responsibility as long as Mary the mother of Jesus lived.
2018 139:4.1 בן עשרים וארבע היה יוחנן כאשר הפך לשליח הצעיר מבין השניים עשר[28]. הוא היה רווק והתגורר עם הוריו בבית צידה, עסק בדייג ועבד בשותפות לצד אחיו יוחנן, אנדראס ופטרוס. יוחנן שימש כסוכנו האישי של ישוע בנוגע למשפחתו של ׳המאסטר׳, הן לפני שהפך לשליח והן לאחר מכן, והמשיך לשאת באחריות זו עד ליום מותה של מרים, אם ישוע.
1955 139:4.2 Since John was the youngest of the twelve and so closely associated with Jesus in his family affairs, he was very dear to the Master, but it cannot be truthfully said that he was “the disciple whom Jesus loved.” You would hardly suspect such a magnanimous personality as Jesus to be guilty of showing favoritism, of loving one of his apostles more than the others. The fact that John was one of the three personal aides of Jesus lent further color to this mistaken idea, not to mention that John, along with his brother James, had known Jesus longer than the others.
2018 139:4.2 מכיוון שיוחנן היה צעיר השניים עשר והיה קרוב מאוד לישוע בשל הטיפול בענייני משפחתו, הוא היה אהוב מאוד על ׳המאסטר׳, אך לאמיתו של דבר לא ניתן לומר שהוא היה ״התלמיד אותו אהב ישוע[29].״ הן לא תצפו שאישיות אצילית כישוע תתעסק בהעדפות ותאהב את אחד השליחים יותר מן האחרים. אש הסיפור לובתה בידי העובדה שיוחנן שימש כאחד משלושת עוזריו האישיים של ישוע, והן בשל העובדה שיוחנן, כמו גם אחיו יעקב, הכיר את ישוע זמן רב יותר מן האחרים.
1955 139:4.3 Peter, James, and John were assigned as personal aides to Jesus soon after they became apostles. Shortly after the selection of the twelve and at the time Jesus appointed Andrew to act as director of the group, he said to him: “And now I desire that you assign two or three of your associates to be with me and to remain by my side, to comfort me and to minister to my daily needs.” And Andrew thought best to select for this special duty the next three first-chosen apostles. He would have liked to volunteer for such a blessed service himself, but the Master had already given him his commission; so he immediately directed that Peter, James, and John attach themselves to Jesus.
2018 139:4.3 פטרוס, יעקב ויוחנן מונו לשמש כעוזריו הקרובים של ישוע מעט לאחר שהפכו לשליחים. מעט לאחר שנבחרו השניים עשר ובעת בה מינה ישוע את אנדראס לעמוד בראש הקבוצה, אמר לו: ״וכעת, אבקש שתמנה שניים או שלושה מעמיתיך, להישאר לצדי, לדאוג לי ולצרכי ביום יום.״ ואנדראס החליט שמוטב לבחור למשימה הספציפית הזו את שלושת השליחים שנבחרו ראשונים. הוא היה שמח להתנדב בעצמו למשימת שירות ברוכה זו, אך ׳המאסטר׳ כבר הטיל עליו את תפקידו; ומשום כך הנחה מידית את פטרוס, יעקב ויוחנן להתייצב לצד ישוע.
1955 139:4.4 John Zebedee had many lovely traits of character, but one which was not so lovely was his inordinate but usually well-concealed conceit. His long association with Jesus made many and great changes in his character. This conceit was greatly lessened, but after growing old and becoming more or less childish, this self-esteem reappeared to a certain extent, so that, when engaged in directing Nathan in the writing of the Gospel which now bears his name, the aged apostle did not hesitate repeatedly to refer to himself as the “disciple whom Jesus loved.” In view of the fact that John came nearer to being the chum of Jesus than any other earth mortal, that he was his chosen personal representative in so many matters, it is not strange that he should have come to regard himself as the “disciple whom Jesus loved” since he most certainly knew he was the disciple whom Jesus so frequently trusted.
2018 139:4.4 יוחנן זבדיה ניחן בתכונות אופי נהדרות רבות, וגם באחת שהייתה נהדרת קצת פחות – יהירות בלתי רגילה, אשר על-פי-רוב נותרה חבויה היטב. יחסיו הממושכים עם ישוע שינו את אופיו בצורות רבות ובשיעור ניכר. ואף כי יהירות זו פחתה בשיעור ניכר, לעת זקנה ולאחר שהפך פחות או יותר ילדותי, שבה וצצה הערכה עצמית זו במידה מסוימת. וכך, בעת שהנחה את נתן לכתוב את הבשורה אשר כעת נושאת את שמו, לא היסס השליח הזקן שוב ושוב להתייחס לעצמו כאל ״התלמיד אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ.״ לאור העובדה שיוחנן היה קרוב מכל אדם אחר להיות ידיד הנפש של ישוע, לאור שייצג אותו אישית בעניינים כה רבים, אין זה מוזר שהוא התייחס לעצמו כאל ״התלמיד אשר ישוע אהבו.״ הרי וודאי ידע שהוא היה התלמיד אשר ישוע בטח בו לעיתים כה תכופות.
1955 139:4.5 The strongest trait in John’s character was his dependability; he was prompt and courageous, faithful and devoted. His greatest weakness was this characteristic conceit. He was the youngest member of his father’s family and the youngest of the apostolic group. Perhaps he was just a bit spoiled; maybe he had been humored slightly too much. But the John of after years was a very different type of person than the self-admiring and arbitrary young man who joined the ranks of Jesus’ apostles when he was twenty-four.
2018 139:4.5 תכונת האופי החזקה ביותר של יוחנן הייתה מהימנותו; הוא היה מהיר ואמיץ, נאמן ומסור. חולשתו הגדולה ביותר הייתה יהירות אופיינית זו. הוא היה הצעיר במשפחת אביו וצעיר השליחים. ייתכן והיה מעט מפונק; ייתכן והתייחסו אליו בסלחנות קצת יותר מדי. אך יוחנן של השנים המאוחרות היה אדם שונה בתכלית מן הצעיר השרירותי בעל ההערכה העצמית אשר הצטרף לשורות שליחיו של ישוע בגיל עשרים וארבע.
1955 139:4.6 Those characteristics of Jesus which John most appreciated were the Master’s love and unselfishness; these traits made such an impression on him that his whole subsequent life became dominated by the sentiment of love and brotherly devotion. He talked about love and wrote about love. This “son of thunder” became the “apostle of love”; and at Ephesus, when the aged bishop was no longer able to stand in the pulpit and preach but had to be carried to church in a chair, and when at the close of the service he was asked to say a few words to the believers, for years his only utterance was, “My little children, love one another.”
2018 139:4.6 התכונה שיוחנן העריך יותר מכל בישוע הייתה אהבתו וחוסר אנוכיותו של ׳המאסטר׳; תכונות אלה הרשימו אותו עד כדי כך ששארית חייו נשלטה על-ידי רגש האהבה והמסירות לאחיו. הוא דיבר על אהבה וכתב עליה. ״בן הרעם״ הפך ״לשליח האהבה״; ובאפסוס, כאשר החשמן הזקן לא יכול היה לעמוד ולהטיף, והובל לכנסיה על כיסא, ולעת סיום התפילה התבקש לומר כמה מילים למאמינים, במשך שנים אמר להם רק, ״ילידי הקטנים, אהבו זה את זה[30].״[31]
1955 139:4.7 John was a man of few words except when his temper was aroused. He thought much but said little. As he grew older, his temper became more subdued, better controlled, but he never overcame his disinclination to talk; he never fully mastered this reticence. But he was gifted with a remarkable and creative imagination.
2018 139:4.7 יוחנן מיעט לדבר, אלא כאשר נעור מזגו. הוא חשב הרבה אך אמר מעט. בבגרותו, הפך מזגו למרוסן יותר, והיה יותר תחת שליטה, אך הוא לא הצליח להתגבר על נטייתו לשתוק; הוא לעולם לא הצליח לשלוט לגמרי בשתקנותו. יחד עם זאת, הוא ניחן בדמיון יצירתי ויוצא דופן.
1955 139:4.8 There was another side to John that one would not expect to find in this quiet and introspective type. He was somewhat bigoted and inordinately intolerant. In this respect he and James were much alike—they both wanted to call down fire from heaven on the heads of the disrespectful Samaritans. When John encountered some strangers teaching in Jesus’ name, he promptly forbade them. But he was not the only one of the twelve who was tainted with this kind of self-esteem and superiority consciousness.
2018 139:4.8 היה ליוחנן צד נוסף, צד שלא ניתן היה לצפות למצוא באדם שקט ומכונס זה. הוא היה גזעני במידת-מה וחסר סובלנות באופן יוצא דופן. במובן זה דמה מאוד ליעקב – שניהם ביקשו לשלוח אש מן השמים לכלות את השומרונים גסי הרוח[32]. כאשר יוחנן נתקל בזרים אשר לימדו בשמו של ישוע, מיד אסר עליהם לעשות כן[33]. אך הוא לא היה היחיד מבין השניים עשר אשר לקה בהערכה עצמית ובתודעת עליונות מעין אלה.
1955 139:4.9 John’s life was tremendously influenced by the sight of Jesus’ going about without a home as he knew how faithfully he had made provision for the care of his mother and family. John also deeply sympathized with Jesus because of his family’s failure to understand him, being aware that they were gradually withdrawing from him. This entire situation, together with Jesus’ ever deferring his slightest wish to the will of the Father in heaven and his daily life of implicit trust, made such a profound impression on John that it produced marked and permanent changes in his character, changes which manifested themselves throughout his entire subsequent life.
2018 139:4.9 חייו של יוחנן הושפעו מאוד למראה ישוע, אשר היטב ידע שאף כי הוא עצמו נע ונד ללא בית בעת, טרח ודאג בנאמנות לאמו ומשפחתו. יוחנן הרגיש אהדה גדולה לישוע בשל העובדה שלא הובן על-ידי משפחתו, והיה מודע לכך שהם הלכו והתרחקו ממנו בהדרגה. וכל המצב הזה, בצרוף העובדה שישוע הכפיף אפילו את הקטן ברצונותיו לרצון ׳אביו׳ שבשמים והחיים שחיי כך מתוך אמון, הרשימו את יוחנן עד מאוד וגרמו לשינוים ניכרים ובלתי הפיכים באופיו, שינויים שבאו לידי ביטוי במשך כל שאר חייו.
1955 139:4.10 John had a cool and daring courage which few of the other apostles possessed. He was the one apostle who followed right along with Jesus the night of his arrest and dared to accompany his Master into the very jaws of death. He was present and near at hand right up to the last earthly hour and was found faithfully carrying out his trust with regard to Jesus’ mother and ready to receive such additional instructions as might be given during the last moments of the Master’s mortal existence. One thing is certain, John was thoroughly dependable. John usually sat on Jesus’ right hand when the twelve were at meat. He was the first of the twelve really and fully to believe in the resurrection, and he was the first to recognize the Master when he came to them on the seashore after his resurrection.
2018 139:4.10 יוחנן ניחן באומץ קר ועז, תכונה שחלקו עמו רק מעטים מן השליחים האחרים. הוא היה השליח היחיד שהלך בעקבותיו של ישוע בליל מעצרו והעז להתלוות ׳למאסטר׳ שלו הישר לתוך מלתעות המוות. הוא עמד לצדו ממש עד לשעתו האחרונה, המשיך לשאת באחריות לאם ישוע ולהמתין להנחיות נוספות, במידה שתינתנה, ברגעיו האחרונים של ׳המאסטר׳ בגוף[34]. דבר אחד בטוח, יוחנן היה מהימן לחלוטין. כאשר השניים עשר ישבו לסעוד, יוחנן ישב על-פי-רוב לימינו של ישוע. הוא היה הראשון מבין השניים עשר שהאמין באמת ובתמים בתחייתו מן התמים, והיה הראשון שזיהה את ׳המאסטר׳ כאשר בא אליהם בחוף, לאחריה[35].
1955 139:4.11 This son of Zebedee was very closely associated with Peter in the early activities of the Christian movement, becoming one of the chief supporters of the Jerusalem church. He was the right-hand support of Peter on the day of Pentecost.
2018 139:4.11 בן זבדיה זה פעל לצד פטרוס עת החלה לפעול התנועה הנוצרית, והפך לאחד מתומכיה הראשיים של הכנסייה בירושלים. הוא שימש כיד ימינו ותומכו של פטרוס ביום של פנטקוסט.
1955 139:4.12 Several years after the martyrdom of James, John married his brother’s widow. The last twenty years of his life he was cared for by a loving granddaughter.
2018 139:4.12 שנים מספר לאחר שמת יעקב מות קדושים, נשא יוחנן את אלמנת אחיו לאישה. במשך עשרים שנות חייו האחרונות דאגה לו נכדתו האהובה.
1955 139:4.13 John was in prison several times and was banished to the Isle of Patmos for a period of four years until another emperor came to power in Rome. Had not John been tactful and sagacious, he would undoubtedly have been killed as was his more outspoken brother James. As the years passed, John, together with James the Lord’s brother, learned to practice wise conciliation when they appeared before the civil magistrates. They found that a “soft answer turns away wrath.” They also learned to represent the church as a “spiritual brotherhood devoted to the social service of mankind” rather than as “the kingdom of heaven.” They taught loving service rather than ruling power—kingdom and king.
2018 139:4.13 יוחנן נכלא פעמים מספר והוגלה למשך ארבע שנים לאי פָּטְמוֹס, עד שהוכתר ברומא קיסר אחר[36]. אלמלא ניחן יוחנן בטקט ובחכמה, היה ללא ספק מוצא להורג, כפי שאירע לאחיו יעקב, אשר היה כן וישיר. בחלוף השנים, הן יוחנן והן יעקב, אחי ׳האדון׳, למדו את התבונה שבדברי פשרה בעת שהופיעו אל מול השופטים האזרחיים. הם למדו כי ״מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה[37].״ הם גם למדו לייצג את הכנסייה ״כאחווה רוחנית אשר מוקדשת לשירות האנושות״ ולא ״כמלכות שמים.״ הם לימדו שירות אוהב מהו ולא מהם שליטה ועוצמה – על מלך ומלכות.
1955 139:4.14 When in temporary exile on Patmos, John wrote the Book of Revelation, which you now have in greatly abridged and distorted form. This Book of Revelation contains the surviving fragments of a great revelation, large portions of which were lost, other portions of which were removed, subsequent to John’s writing. It is preserved in only fragmentary and adulterated form.
2018 139:4.14 בזמן גלותו הזמנית בפטמוס כתב יוחנן את ספר ההתגלות, אשר גרסה מקוצרת ומעוותת שלו מצויה כעת ברשותכם. ספר התגלות זה כולל את החלקים ששרדו מהתגלות גדולה, אשר חלקים גדולים ממנה אבדו, וחלקים אחרים הוסרו לאחר שנכתבו בידי יוחנן. הוא נשמרה רק בגרסה חלקית ומעוותת.
1955 139:4.15 John traveled much, labored incessantly, and after becoming bishop of the Asia churches, settled down at Ephesus. He directed his associate, Nathan, in the writing of the so-called “Gospel according to John,” at Ephesus, when he was ninety-nine years old. Of all the twelve apostles, John Zebedee eventually became the outstanding theologian. He died a natural death at Ephesus in A.D. 103 when he was one hundred and one years of age.
2018 139:4.15 יוחנן הרבה לנסוע, עבד ללא לאות, ולאחר שהפך לחשמן הכנסיות של אסיה, התיישב באפסוס. בשבתו באפסוס, והוא בן תשעים ותשע, הנחה את עמיתו נתן לכתוב את ״הבשורה על-פי יוחנן.״ מבין שניים עשר השליחים, היה זה יוחנן זבדיה אשר הפך לתיאולוג הבולט שבחבורה. הוא מת מוות טבעי באפסוס, בשנת 103 לספירה, והוא בן מאה ואחת שנה.
¶ 5. פיליפוס הסקרן
5. PHILIP THE CURIOUS
5. פיליפוס הסקרן
1955 139:5.1 Philip was the fifth apostle to be chosen, being called when Jesus and his first four apostles were on their way from John’s rendezvous on the Jordan to Cana of Galilee. Since he lived at Bethsaida, Philip had for some time known of Jesus, but it had not occurred to him that Jesus was a really great man until that day in the Jordan valley when he said, “Follow me.” Philip was also somewhat influenced by the fact that Andrew, Peter, James, and John had accepted Jesus as the Deliverer.
2018 139:5.1 פיליפוס היה השליח החמישי שנבחר, ונקרא לשרת כאשר ישוע וארבעת השליחים הראשונים עשו את דרכם מן המפגש עם יוחנן בירדן אל עבר כנא שבגליל. מכיוון שהתגורר בבית צידה, פיליפוס ידע אודות ישוע זה זמן מה, אך לא עלה בדעתו שהיה אדם בעל שיעור קומה עד אשר אותו יום בו אמר לו בעמק הירדן ״בוא אחרי.״ פיליפוס אף הושפע במידת מה מן העובדה שאנדראס, פטרוס, יעקב ויוחנן קיבלו את ישוע כגואל.
1955 139:5.2 Philip was twenty-seven years of age when he joined the apostles; he had recently been married, but he had no children at this time. The nickname which the apostles gave him signified “curiosity.” Philip was always wanting to be shown. He never seemed to see very far into any proposition. He was not necessarily dull, but he lacked imagination. This lack of imagination was the great weakness of his character. He was a commonplace and matter-of-fact individual.
2018 139:5.2 בן עשרים ושבע היה פיליפוס כאשר הצטרף לשורות השליחים; הוא היה נשוי טרי, אך באותה עת לא היו לו ילדים[38]. הפירוש של כינוי החיבה שהצמידו לו השליחים היה ״סקרנות.״ פיליפוס תמיד ביקש שיראו לו. נדמה כי אף פעם לא הצליח לרדת לשורש ההצעה. הוא לא בהכרח היה סתום, אלא נעדר דמיון. היעדר הדמיון הייתה חולשת האופי הגדולה ביותר שלו. הוא היה אינדיבידואל פשוט וענייני.
1955 139:5.3 When the apostles were organized for service, Philip was made steward; it was his duty to see that they were at all times supplied with provisions. And he was a good steward. His strongest characteristic was his methodical thoroughness; he was both mathematical and systematic.
2018 139:5.3 כאשר התארגנו השליחים לשירות, פיליפוס מונה לכלכל; הוטל עליו לדאוג לאספקה בכל עת. והוא היה כלכל טוב. המאפיין החזק ביותר שלו היה השיטתיות היסודית שלו; הוא היה הן מתמטי והן שיטתי.
1955 139:5.4 Philip came from a family of seven, three boys and four girls. He was next to the oldest, and after the resurrection he baptized his entire family into the kingdom. Philip’s people were fisherfolk. His father was a very able man, a deep thinker, but his mother was of a very mediocre family. Philip was not a man who could be expected to do big things, but he was a man who could do little things in a big way, do them well and acceptably. Only a few times in four years did he fail to have food on hand to satisfy the needs of all. Even the many emergency demands attendant upon the life they lived seldom found him unprepared. The commissary department of the apostolic family was intelligently and efficiently managed.
2018 139:5.4 פיליפוס נולד למשפחה בת שבעה ילידים, שלושה בנים וארבע בנות. הוא היה הילד השני, ולאחר התחייה מן המתים הטביל את כל משפחתו למלכות. בני משפחתו של פיליפוס היו דייגים. אביו היה אדם מאוד מוכשר, בעל מחשבה מעמיקה, אך אמו נולדה למשפחה ממוצעת מאוד. פיליפוס לא היה אדם ממנו ניתן לצפות לדברים גדולים, אך הוא היה אדם שידע לעשות דברים קטנים בצורה גדולה, לעשות אותם היטב ובאופן ראוי. רק פעמים ספורות במשך ארבע השנים הוא כשל באספקת המזון אשר נדרש לכלכלת כולם. ואפילו דרישות פתע, שהיו מנת חלקם בחיים שחיו, רק לעיתים רחוקות מצאו אותו בלתי מוכן. מזנון משפחת השליחים נוהל בחכמה וביעילות.
1955 139:5.5 The strong point about Philip was his methodical reliability; the weak point in his make-up was his utter lack of imagination, the absence of the ability to put two and two together to obtain four. He was mathematical in the abstract but not constructive in his imagination. He was almost entirely lacking in certain types of imagination. He was the typical everyday and commonplace average man. There were a great many such men and women among the multitudes who came to hear Jesus teach and preach, and they derived great comfort from observing one like themselves elevated to an honored position in the councils of the Master; they derived courage from the fact that one like themselves had already found a high place in the affairs of the kingdom. And Jesus learned much about the way some human minds function as he so patiently listened to Philip’s foolish questions and so many times complied with his steward’s request to “be shown.”
2018 139:5.5 הצד החזק של פיליפוס הייתה מהימנותו השיטתית; הנקודה החלשה באופיו הייתה היעדר מוחלט של דמיון, חוסר היכולת לחבר שתיים ושתיים ולקבל ארבע. הוא היה מתמטי באופן מופשט, אך בעל דמיון חסר תועלת. הוא נעדר כמעט לחלוטין צורות דמיון מסוימות. הוא היה האדם הטיפוסי, הפשוט והממוצע. גברים ונשים רבים כמותו נמנו על ההמונים שבאו לשמוע את ישוע מלמד ומטיף והם ניחמו למראה אחד שכמותם אשר הורם לדרגה של כבוד כיועץ ׳למאסטר׳; הם נמלאו אומץ למראה אחד שכמותם אשר כבר מצא משרה רמה במלכות. ובעת שהאזין לשאלותיו המטופשות של פיליפוס ונענה פעמים רבות כל כך לדרישת הכלכל שלו, ״שיראו לו,״ ישוע למד רבות אודות פעולתם המנטלית של אנושיים מסוימים.
1955 139:5.6 The one quality about Jesus which Philip so continuously admired was the Master’s unfailing generosity. Never could Philip find anything in Jesus which was small, niggardly, or stingy, and he worshiped this ever-present and unfailing liberality.
2018 139:5.6 האיכות האחת שפיליפוס העריץ ברציפות בישוע הייתה נדיבותו המתמדת של ׳המאסטר׳. פיליפס לעולם לא מצא בישוע דבר מה קטן, קמצן או זעום, וסגד לנדיבות מתמדת ורציפה זו.
1955 139:5.7 There was little about Philip’s personality that was impressive. He was often spoken of as “Philip of Bethsaida, the town where Andrew and Peter live.” He was almost without discerning vision; he was unable to grasp the dramatic possibilities of a given situation. He was not pessimistic; he was simply prosaic. He was also greatly lacking in spiritual insight. He would not hesitate to interrupt Jesus in the midst of one of the Master’s most profound discourses to ask an apparently foolish question. But Jesus never reprimanded him for such thoughtlessness; he was patient with him and considerate of his inability to grasp the deeper meanings of the teaching. Jesus well knew that, if he once rebuked Philip for asking these annoying questions, he would not only wound this honest soul, but such a reprimand would so hurt Philip that he would never again feel free to ask questions. Jesus knew that on his worlds of space there were untold billions of similar slow-thinking mortals, and he wanted to encourage them all to look to him and always to feel free to come to him with their questions and problems. After all, Jesus was really more interested in Philip’s foolish questions than in the sermon he might be preaching. Jesus was supremely interested in men, all kinds of men.
2018 139:5.7 אישיותו של פיליפוס הייתה רחוקה מלהרשים. לעיתים תכופות כונה ״פיליפוס במית ציידה, העיר בה חיים אנדראס ופטרוס[39].״ הוא היה נעדר חזון כמעט לחלוטין; הוא לא יכול היה לתפוש את האפשרויות הדרמטיות הטמונות במצב מסוים. הוא לא היה פסימיסט; הוא פשוט היה משמים. הוא גם נעדר עד מאוד תבונה רוחנית. הוא לא היסס להפסיק את הדרשות המעמיקות ביותר של ׳המאסטר׳ בכדי לשאול שאלה מטופשת בעליל. אך ישוע מעולם לא נזף בו על חוסר המחשבה הזה; הוא נהג בו בסבלנות והתחשב בחוסר יכולתו לתפוש את המשמעויות המעמיקות של הלימוד. היטב ידע ישוע כי אילו היה נוזף פעם אחת בפיליפוס על כך ששאל שאלות מטרידות, הייתה נזיפה מעין זו פוגעת לא רק בנשמתו הכנה, אלא גם פוגעת בפיליפוס עד כדי כך שלעולם לא היה שואל יותר בחופשיות. היטב ידע ישוע שבעולמות הזמן והמרחב שלו חיו מיליארדים על גבי מיליארדים של בני תמותה דומים, בעלי מחשבה איטית, והוא רצה לעודד את כולם להרגיש חופשיים לבוא אליו עם שאלותיהם ובעיותיהם. אחרי ככלות הכול, ישוע התעניין יותר בשאלותיו המטופשות של פיליפוס מאשר בדרשה אותה נשא. ישוע התעניין עד מאוד בבני אדם, ומכל הסוגים.
1955 139:5.8 The apostolic steward was not a good public speaker, but he was a very persuasive and successful personal worker. He was not easily discouraged; he was a plodder and very tenacious in anything he undertook. He had that great and rare gift of saying, “Come.” When his first convert, Nathaniel, wanted to argue about the merits and demerits of Jesus and Nazareth, Philip’s effective reply was, “Come and see.” He was not a dogmatic preacher who exhorted his hearers to “Go”—do this and do that. He met all situations as they arose in his work with “Come”—“come with me; I will show you the way.” And that is always the effective technique in all forms and phases of teaching. Even parents may learn from Philip the better way of saying to their children not “Go do this and go do that,” but rather, “Come with us while we show and share with you the better way.”
2018 139:5.8 הכלכל של משפחת השליחים לא היה נואם מוכשר, אך היה מאוד משכנע ומוצלח בעבודתו האישית. קשה היה לייאש אותו; הוא פשוט דחף קדימה והיה נחוש בכל מלאכה שנטל על עצמו. הוא ניחן במתנה כבירה ונדירה, של אמירת ״בוא.״ כאשר ביקש המומר הראשון שלו, נתנאל, להתווכח על יתרונותיו וחסרונותיו של ישוע מנצרת, תשובתו היעילה של פיליפוס הייתה, ״בוא ותראה[40].״ הוא לא היה מטיף דוגמטי, אשר האיץ בשומעיו ״ללכת״ – לעשות כך או אחרת. בכל המצבים אליהם הגיע בעבודתו אמר ״בוא״ – ״בוא איתי; אני אראה לך את הדרך.״ ובכל צורות ושלבי ההוראה, זו הדרך היעילה ביותר. אפילו הורים יכולים ללמוד מפיליפוס שמוטב לומר לילדיהם ״בואו אתנו, נראה לכם ונחלוק אתכם את הדרך הטובה יותר,״ מאשר ״לכו ועשו כך או אחרת.״
1955 139:5.9 The inability of Philip to adapt himself to a new situation was well shown when the Greeks came to him at Jerusalem, saying: “Sir, we desire to see Jesus.” Now Philip would have said to any Jew asking such a question, “Come.” But these men were foreigners, and Philip could remember no instructions from his superiors regarding such matters; so the only thing he could think to do was to consult the chief, Andrew, and then they both escorted the inquiring Greeks to Jesus. Likewise, when he went into Samaria preaching and baptizing believers, as he had been instructed by his Master, he refrained from laying hands on his converts in token of their having received the Spirit of Truth. This was done by Peter and John, who presently came down from Jerusalem to observe his work in behalf of the mother church.
2018 139:5.9 דוגמה טובה לחוסר יכולתו של פיליפוס להתאים עצמו למצב חדש אירעה כאשר הגיעו אליו היוונים לירושלים ואמרו: ״אנחנו מבקשים לפגוש את ישוע.״ לכל יהודי אשר היה מבקש ממנו כך היה פיליפוס אומר ״בוא.״ אך אלה היו זרים, ופיליפוס לא זכר שום הנחיה שקיבל מן הממונים עליו בנוגע לכך; הדבר היחיד עליו חשב במצב הזה היה להתייעץ עם המנהל, אנדראס, ואז ליוו שניהם את היוונים לישוע[41]. ובדומה לכך, כאשר ירד לשומרון בהנחיית ׳המאסטר׳ על-מנת להטיף ולהטביל מאמינים הוא נמנע מלהניח את ידיו על כתפי המומרים לאות ולסימן שקיבלו את ׳רוח האמת[42].׳ את זאת עשו פטרוס ויוחנן, אשר הגיעו מאוחר יותר מירושלים על-מנת לצפות בעבודה שעשה למען כנסיית האם[43].
1955 139:5.10 Philip went on through the trying times of the Master’s death, participated in the reorganization of the twelve, and was the first to go forth to win souls for the kingdom outside of the immediate Jewish ranks, being most successful in his work for the Samaritans and in all his subsequent labors in behalf of the gospel.
2018 139:5.10 פיליפוס צלח את הזמנים הקשים של מות ׳המאסטר,׳ השתתף בארגון מחדש של השניים עשר, והיה הראשון לצאת ולזכות בנשמות עבור המלכות מחוץ לשורות היהודים. הוא נחל הצלחה גדולה בעבודתו למען השומרונים ובכל שעשה לאחר מכן למען הבשורה.
1955 139:5.11 Philip’s wife, who was an efficient member of the women’s corps, became actively associated with her husband in his evangelistic work after their flight from the Jerusalem persecutions. His wife was a fearless woman. She stood at the foot of Philip’s cross encouraging him to proclaim the glad tidings even to his murderers, and when his strength failed, she began the recital of the story of salvation by faith in Jesus and was silenced only when the irate Jews rushed upon her and stoned her to death. Their eldest daughter, Leah, continued their work, later on becoming the renowned prophetess of Hierapolis.
2018 139:5.11 אשתו של פיליפוס, אשר הייתה חברה מובילה בסגל הנשים, החלה להשתתף בפועל בעבודתו האוונגליסטית של בעלה לאחר מנוסתם מירושלים בעקבות הרדיפות. אשתו הייתה חסרת חת. היא עמדה למרגלות הצלב של פיליפוס ועודדה אותו להמשיך ולבשר את בשורות המלכות הטובות אפילו למרצחיו שלו עצמו. וכאשר תש כוחו, היא החלה לספר את סיפור הגאולה מתוך אמונה של ישוע ושותקה רק כאשר היהודים הזועמים סקלו אותה למוות. בתם הבכורה, לאה, המשיכה בעבודתם ומאוחר יותר הפכה לנביאה המפורסמת מהייראפוליס.
1955 139:5.12 Philip, the onetime steward of the twelve, was a mighty man in the kingdom, winning souls wherever he went; and he was finally crucified for his faith and buried at Hierapolis.
2018 139:5.12 פיליפוס, אשר שימש בעבר ככלכל של השניים עשר, היה אדם בעל שיעור קומה במלכות, וכבש נשמות בכל אשר הלך; הוא נצלב לבסוף בשל אמונתו בהייראפוליס, שם נקבר.
¶ 6. נתנאל הכנה
6. HONEST NATHANIEL
6. נתנאל הכנה
1955 139:6.2 When Nathaniel joined the apostles, he was twenty-five years old and was the next to the youngest of the group. He was the youngest of a family of seven, was unmarried, and the only support of aged and infirm parents, with whom he lived at Cana; his brothers and sister were either married or deceased, and none lived there. Nathaniel and Judas Iscariot were the two best educated men among the twelve. Nathaniel had thought to become a merchant.
2018 139:6.2 בן עשרים וחמש היה נתנאל כאשר הצטרף לשורות השליחים, ורק אחד מהם היה צעיר ממנו. הוא היה הילד הצעיר במשפחה בת שבעה ילדים, היה רווק והיחיד שסעד את הוריו הזקנים והחולים עמם התגורר בכנא; אחיו ואחיותיו נשאו או נפטרו, ואיש מהם לא חי שם[45]. נתנאל ויהודה איש קריות היו שני האנשים המלומדים ביותר מבין השניים עשר. נתנאל תכנן להפוך לסוחר.
1955 139:6.3 Jesus did not himself give Nathaniel a nickname, but the twelve soon began to speak of him in terms that signified honesty, sincerity. He was “without guile.” And this was his great virtue; he was both honest and sincere. The weakness of his character was his pride; he was very proud of his family, his city, his reputation, and his nation, all of which is commendable if it is not carried too far. But Nathaniel was inclined to go to extremes with his personal prejudices. He was disposed to prejudge individuals in accordance with his personal opinions. He was not slow to ask the question, even before he had met Jesus, “Can any good thing come out of Nazareth?” But Nathaniel was not obstinate, even if he was proud. He was quick to reverse himself when he once looked into Jesus’ face.
2018 139:6.3 ואף כי ישוע לעולם לא העניק לנתנאל כינוי של חיבה, עד מהרה דיברו עליו השניים עשר במונחים של כנות ויושרה. הוא היה ״נטול ערמה[46].״ וזו הייתה מידתו הטובה העיקרית; הוא היה כנה ואף ישר. חולשת האופי שלו הייתה הגאווה; הוא היה גאה מאוד במשפחתו, בעירו, במוניטין שלו, ובעמו, דבר ראוי לשבח כשהוא מתבטא במידה סבירה. אך נתנאל נטה לקיצוניות בשיפוטיות שנקט. הוא נטה לשפוט מראש אינדיבידואלים על-פי דעותיו האישיות שלו עצמו[47]. ועוד בטרם פגש את ישוע, הזדרז לשאול ״המנצרת יצא טוב?״ ואף אם היה גאה, נתנאל לא היה עקשן. לאחר שהביט בפניו של ישוע, הזדרז לחזור בו.
1955 139:6.4 In many respects Nathaniel was the odd genius of the twelve. He was the apostolic philosopher and dreamer, but he was a very practical sort of dreamer. He alternated between seasons of profound philosophy and periods of rare and droll humor; when in the proper mood, he was probably the best storyteller among the twelve. Jesus greatly enjoyed hearing Nathaniel discourse on things both serious and frivolous. Nathaniel progressively took Jesus and the kingdom more seriously, but never did he take himself seriously.
2018 139:6.4 במובנים רבים היה נתנאל הגאון המוזר של השניים עשר. הוא היה הפילוסוף והחולם של חבורת השליחים, אך היה חולם מאוד תכליתי. הוא התנדנד בין תקופות של פילוסופיה מעמיקה לבין תקופות של הומור קומי נדיר; כשהיה במצב הרוח המתאים, היה ככל הנראה מספר הסיפורים המוצלח מבין השניים עשר. ישוע נהנה עד מאוד לשמוע את הרצאותיו של נתנאל, על דברים רציניים כמו גם על דברים בעלמא. נתנאל הלך והתייחס לישוע ולמלכות יותר ויותר ברצינות, אך לעולם לא לקח את עצמו ברצינות.
1955 139:6.5 The apostles all loved and respected Nathaniel, and he got along with them splendidly, excepting Judas Iscariot. Judas did not think Nathaniel took his apostleship sufficiently seriously and once had the temerity to go secretly to Jesus and lodge complaint against him. Said Jesus: “Judas, watch carefully your steps; do not overmagnify your office. Who of us is competent to judge his brother? It is not the Father’s will that his children should partake only of the serious things of life. Let me repeat: I have come that my brethren in the flesh may have joy, gladness, and life more abundantly. Go then, Judas, and do well that which has been intrusted to you but leave Nathaniel, your brother, to give account of himself to God.” And the memory of this, with that of many similar experiences, long lived in the self-deceiving heart of Judas Iscariot.
2018 139:6.5 השליחים כולם אהבו וכבדו את נתנאל, והוא הסתדר עם כולם נפלא, למעט עם יהודה איש-קריות. יהודה חשב שנתנאל לא התייחס ברצינות הראויה לעצם היותו שליח, ופעם אחת אף העז והתלונן עליו בסתר באוזני ישוע. אמר לו ישוע: ״יהודה, הישמר נא בצעדיך; אל תיקח על עצמך תפקיד גדול מכפי שקיבלת. מי בינינו מוסמך לשפוט את אחינו? אין זה רצון האב שילדיו יעסקו בחייהם רק בדברים רציניים. אשוב ואומר: באתי על-מנת שאחי בשר ודם יוכלו לשמוח, לעלוז ולחיות בשפע רב יותר. אם כן, לך לך יהודה, עשה היטב את שהופקד בידיך, והותר את אחיך נתנאל לתת דין וחשבון על עצמו בפני האל[48].״ והזיכרון אודות מאורע זה, כמו רבים דומים אחרים, המשיך לחיות עוד זמן רב בלבו של יהודה איש-קריות, אשר השלה עצמו.
1955 139:6.6 Many times, when Jesus was away on the mountain with Peter, James, and John, and things were becoming tense and tangled among the apostles, when even Andrew was in doubt about what to say to his disconsolate brethren, Nathaniel would relieve the tension by a bit of philosophy or a flash of humor; good humor, too.
2018 139:6.6 פעמים רבות, כאשר ישוע עלה להר יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן, והעניינים החלו להסתבך בקרב השליחים, ואפילו אנדראס לא ידע כיצד לנחם את אחיו המיואשים, נתנאל נהג להפיג את המתח באמצעות מעט פילוסופיה או הבזק של הומור; הומור ממש טוב.
1955 139:6.7 Nathaniel’s duty was to look after the families of the twelve. He was often absent from the apostolic councils, for when he heard that sickness or anything out of the ordinary had happened to one of his charges, he lost no time in getting to that home. The twelve rested securely in the knowledge that their families’ welfare was safe in the hands of Nathaniel.
2018 139:6.7 נתנאל הופקד על הדאגה למשפחות השניים עשר. לעתים תכופות נעדר מאספות השליחים, מכיוון שמיהר לצאת לבית אלה שהופקד עליהם ושמחלה או כל דבר יוצא דופן פקד אותם. השניים עשר היו סמוכים ובטוחים ששלומם ורווחתם של משפחותיהם הופקדו בידיו האמונות של נתנאל.
1955 139:6.8 Nathaniel most revered Jesus for his tolerance. He never grew weary of contemplating the broadmindedness and generous sympathy of the Son of Man.
2018 139:6.8 התכונה שנתנאל העריץ יותר מכל בישוע הייתה סובלנותו. לעולם לא עייף מלהגות ברוחב דעתו ובאהדתו הנדיבה של ׳בן האדם.׳
1955 139:6.9 Nathaniel’s father (Bartholomew) died shortly after Pentecost, after which this apostle went into Mesopotamia and India proclaiming the glad tidings of the kingdom and baptizing believers. His brethren never knew what became of their onetime philosopher, poet, and humorist. But he also was a great man in the kingdom and did much to spread his Master’s teachings, even though he did not participate in the organization of the subsequent Christian church. Nathaniel died in India.
2018 139:6.9 אביו של נתנאל (בר-תולמי), נפטר מעט לאחר פנטקוסט, ולאחר מותו נדד השליח למסופוטמיה ולהודו, שם בישר את בשורות המלכות הטובות והטביל מאמינים[49]. אחיו לעולם לא ידעו מה עלה בגורל אחיהם הפילוסוף, המשורר ואיש ההומור. אף הוא היה גדול במלכות, ועשה רבות להפצת תורתו של ׳המאסטר׳, אף כי לא השתתף בארגון הכנסייה הנוצרית. נתנאל הלך לעולמו בהודו.
¶ 7. מתי לוי
7. MATTHEW LEVI
7. מתי לוי
1955 139:7.1 Matthew, the seventh apostle, was chosen by Andrew. Matthew belonged to a family of tax gatherers, or publicans, but was himself a customs collector in Capernaum, where he lived. He was thirty-one years old and married and had four children. He was a man of moderate wealth, the only one of any means belonging to the apostolic corps. He was a good business man, a good social mixer, and was gifted with the ability to make friends and to get along smoothly with a great variety of people.
2018 139:7.1 השליח השביעי, מתי, נבחר בידי אנדראס[50]. מתי נולד למשפחת גובי מס, או פקידי ממשל ציבוריים, אך היה בעצמו גובה מכס בכפר נחום, שם התגורר. הוא היה בן שלושים ואחת, נשוי, ולו ארבעה ילדים. הוא היה אדם יחסית אמיד, בעל הממון היחיד מקרב חבורת השליחים. הוא היה איש עסקים טוב, אדם שהתרועע היטב בחברה, וניחן ביכולת להתחבר בקלות ולהסתדר עם מגוון גדול של אנשים.
1955 139:7.2 Andrew appointed Matthew the financial representative of the apostles. In a way he was the fiscal agent and publicity spokesman for the apostolic organization. He was a keen judge of human nature and a very efficient propagandist. His is a personality difficult to visualize, but he was a very earnest disciple and an increasing believer in the mission of Jesus and in the certainty of the kingdom. Jesus never gave Levi a nickname, but his fellow apostles commonly referred to him as the “money-getter.”
2018 139:7.2 אנדראס מינה את מתי כנציגם הפיננסי של השליחים. במובן מסוים, הוא שימש כסוכן פיננסי וכאיש יחסי הציבור של ארגון השליחים. הייתה לו עין טובה לזהות את טבע האדם והוא היה תועמלן יעיל. ואף כי קשה לצייר את אישיותו, הוא היה תלמיד כנה מאוד ואמונתו במשימתו של ישוע ובוודאותה של המלכות הלכה וגדלה. ישוע מעולם לא העניק ללוי כינוי חיבה, אך אחיו השליחים כינו אותו על-פי-רוב בשם ״אספן הכספים.״
1955 139:7.3 Levi’s strong point was his wholehearted devotion to the cause. That he, a publican, had been taken in by Jesus and his apostles was the cause for overwhelming gratitude on the part of the former revenue collector. However, it required some little time for the rest of the apostles, especially Simon Zelotes and Judas Iscariot, to become reconciled to the publican’s presence in their midst. Matthew’s weakness was his shortsighted and materialistic viewpoint of life. But in all these matters he made great progress as the months went by. He, of course, had to be absent from many of the most precious seasons of instruction as it was his duty to keep the treasury replenished.
2018 139:7.3 הנקודה החזקה של לוי הייתה דבקות שלמה במשימה. העובדה שהוא, פקיד ציבור, התקבל בידי ישוע ושליחיו גרמה לגובה המסים לשעבר להרגיש אסיר תודה עד מאוד. אך לשאר השליחים, לעומת זאת, ובמיוחד לשמעון הקנאי וליהודה איש-קריות, נדרש מעט יותר זמן על-מנת להסכין לנוכחותו של פקיד הציבור בקרבם. חולשתו של מתי הייתה השקפת עולמו קצרת הרואי והחומרנית. אך בחלוף החודשים, הוא התקדם עד מאוד בהקשר זה. הוא כמובן נאלץ להיעדר מהרבה שיעורים חשובים כאשר מילא את חובתו למלא את הקופה.
1955 139:7.4 It was the Master’s forgiving disposition which Matthew most appreciated. He would never cease to recount that faith only was necessary in the business of finding God. He always liked to speak of the kingdom as “this business of finding God.”
2018 139:7.4 יותר מכל, העריך מתי בישוע את נטייתו לסלוח. הוא לא פסק מלספר שעל-מנת למצוא את האל נדרשת אמונה בלבד. הוא נהג להתייחס למלכות כעל ״עסקי מציאת האל.״
1955 139:7.5 Though Matthew was a man with a past, he gave an excellent account of himself, and as time went on, his associates became proud of the publican’s performances. He was one of the apostles who made extensive notes on the sayings of Jesus, and these notes were used as the basis of Isador’s subsequent narrative of the sayings and doings of Jesus, which has become known as the Gospel according to Matthew.
2018 139:7.5 ואף כי מתי היה בעל עבר, הוא נתן את המיטב שבו, ובחלוף הזמן היו עמיתיו גאים במעשיו של פקיד הציבור. הוא היה אחד מן השליחים שרשם בפירוט את אמירותיו של ישוע, ורשימות אלה שימשו מאוחר יותר את איזָדוֹר בעת שהעלה על הכתב את סיפור מעשיו ודבריו של ישוע, סיפור אשר נודע כבשורה על-פי מתי.
1955 139:7.6 The great and useful life of Matthew, the business man and customs collector of Capernaum, has been the means of leading thousands upon thousands of other business men, public officials, and politicians, down through the subsequent ages, also to hear that engaging voice of the Master saying, “Follow me.” Matthew really was a shrewd politician, but he was intensely loyal to Jesus and supremely devoted to the task of seeing that the messengers of the coming kingdom were adequately financed.
2018 139:7.6 חייו הגדולים, המועילים, של מתי, איש העסקים וגובה המכס של כפר נחום, היו הנתיב באמצעותו אלפים על-גבי אלפים של אנשי עסקים, פקידי ציבור ופוליטיקאים אחרים במרוצת הדורות זכו לשמוע אף הם את קולו המזמין של ׳המאסטר׳ קורא להם ״בואו אחרי[51].״ מתי היה פוליטיקאי ממולח, אך שמר נאמנות גדולה לישוע והקדיש עצמו במסירות למשימת הדאגה למימון כלכלתם של שליחי המלכות הקרבה.
1955 139:7.7 The presence of Matthew among the twelve was the means of keeping the doors of the kingdom wide open to hosts of downhearted and outcast souls who had regarded themselves as long since without the bounds of religious consolation. Outcast and despairing men and women flocked to hear Jesus, and he never turned one away.
2018 139:7.7 נוכחותו של מתי בקרב השניים עשר הייתה האופן בו שערי המלכות נותרו פתוחים בפני המוני נשמות מדוכאות ומנודות אשר החשיבו עצמן זה מכבר כבלתי ראויות לנחמה דתית. גברים ונשים מדוכאים ומנודים נהרו לשמוע את ישוע, והוא מעולם לא דחה מי מהם.
1955 139:7.8 Matthew received freely tendered offerings from believing disciples and the immediate auditors of the Master’s teachings, but he never openly solicited funds from the multitudes. He did all his financial work in a quiet and personal way and raised most of the money among the more substantial class of interested believers. He gave practically the whole of his modest fortune to the work of the Master and his apostles, but they never knew of this generosity, save Jesus, who knew all about it. Matthew hesitated openly to contribute to the apostolic funds for fear that Jesus and his associates might regard his money as being tainted; so he gave much in the names of other believers. During the earlier months, when Matthew knew his presence among them was more or less of a trial, he was strongly tempted to let them know that his funds often supplied them with their daily bread, but he did not yield. When evidence of the disdain of the publican would become manifest, Levi would burn to reveal to them his generosity, but always he managed to keep still.
2018 139:7.8 מתִי קיבל את תרומות המאמינים שהציעו מנדבת לבם ומאלה שבאו ללמוד מן ׳המאסטר׳, אך מעולם לא ביקש במפורש תרומות מן ההמונים. את כל מלאכת הפיננסים עשה באופן שקט ואישי, ומרבית התרומות הגיעו מן המאמינים שהשתייכו למעמדות המבוססים יותר. כמעט את כל הונו שלו עצמו הקדיש לעבודתם של ׳המאסטר׳ והשליחים, אך להם מעולם לא נודעה נדיבותו, למעט ישוע, אשר ידע על הכול. מתי התלבט אם לתרום לקופת השליחים בגלוי מכיוון שחשש שישוע והשליחים יחשיבו את הונו כמוכתם; ולכן נתן הרבה בשמם של מאמינים אחרים. במהלך החודשים הראשונים, כאשר מתי ידע שנוכחותו בקרבם עומדת פחות או יותר למבחן, הוא התפתה לספר להם שלעתים קרובות היה זה כספו שקנה את לחם יומם, אך עמד בפיתוי. כאשר הסלידה מפקיד הציבור הפכה לגלויה, בער לוי בקרבו לגלות להם את נדיבותו, אך תמיד הצליח לעצור בו.
1955 139:7.9 When the funds for the week were short of the estimated requirements, Levi would often draw heavily upon his own personal resources. Also, sometimes when he became greatly interested in Jesus’ teaching, he preferred to remain and hear the instruction, even though he knew he must personally make up for his failure to solicit the necessary funds. But Levi did so wish that Jesus might know that much of the money came from his pocket! He little realized that the Master knew all about it. The apostles all died without knowing that Matthew was their benefactor to such an extent that, when he went forth to proclaim the gospel of the kingdom after the beginning of the persecutions, he was practically penniless.
2018 139:7.9 כאשר הכספים שבקופה לא הספיקו להוצאות השבוע הצפויות, נהג לוי לכסות את הנדרש מכיסו. וגם, לעיתים כאשר התעניין בלימוד של ישוע, הוא העדיף להישאר ולהקשיב לשיעור, אף שידע שייאלץ להשלים מכיסו את מה שלא גייס. כמה ביקש לוי שישוע יידע שמרבית מן הכספים הגיעו מכיסו! הוא לא שיער בנפשו ׳שהמאסטר׳ ידע על הכול. השליחים כולם הלכו לעולמם מבלי שידעו שמתי תרם לטובתם כספים רבים כל כך, עד שכאשר יצא לשליחות המלכות, לאחר תחילת הרדיפות, נותר ללא פרוטה בכיסו.
1955 139:7.10 When these persecutions caused the believers to forsake Jerusalem, Matthew journeyed north, preaching the gospel of the kingdom and baptizing believers. He was lost to the knowledge of his former apostolic associates, but on he went, preaching and baptizing, through Syria, Cappadocia, Galatia, Bithynia, and Thrace. And it was in Thrace, at Lysimachia, that certain unbelieving Jews conspired with the Roman soldiers to encompass his death. And this regenerated publican died triumphant in the faith of a salvation he had so surely learned from the teachings of the Master during his recent sojourn on earth.
2018 139:7.10 כאשר בשל הרדיפות עזבו המאמינים את ירושלים, נסע מתי צפונה לבשר את בשורת המלכות ולהטביל מאמינים. עמיתיו השליחים איבדו את הקשר עמו, אך הוא המשיך הלאה, הטיף והטביל בסוריה, בקָפָּדוֹקיָה, בגָלטִיָה, בביתיניה ובתראקיה. ובתראקיה עצמה, בליסימכיה, חברו כמה יהודים לא מאמינים לחיילים הרומים והביאו למותו. ופקיד הציבור הזה, אשר נולד מחדש, מת כמנצח, חדור באמונת הגאולה שלמד מן ׳המאסטר׳ בעת שהותו על-פני האדמה.
¶ 8. תומאס דידמוּס
8. THOMAS DIDYMUS
8. תומאס דידמוּס
1955 139:8.1 Thomas was the eighth apostle, and he was chosen by Philip. In later times he has become known as “doubting Thomas,” but his fellow apostles hardly looked upon him as a chronic doubter. True, his was a logical, skeptical type of mind, but he had a form of courageous loyalty which forbade those who knew him intimately to regard him as a trifling skeptic.
1955 139:8.2 When Thomas joined the apostles, he was twenty-nine years old, was married, and had four children. Formerly he had been a carpenter and stone mason, but latterly he had become a fisherman and resided at Tarichea, situated on the west bank of the Jordan where it flows out of the Sea of Galilee, and he was regarded as the leading citizen of this little village. He had little education, but he possessed a keen, reasoning mind and was the son of excellent parents, who lived at Tiberias. Thomas had the one truly analytical mind of the twelve; he was the real scientist of the apostolic group.
2018 139:8.2 בן עשרים ותשע היה תומאס בעת שהצטרף לשורות השליחים, נשוי ואב לארבעה ילדים. לפנים שימש כנגר אך לאחרונה הפך לדייג וחי בטריכאה, אשר שכנה בגדה המערבית של הירדן, סמוך לשפך הכנרת. הוא נחשב כאזרח מספר אחד של הכפר הקטן הזה. ואף כי לא היה מלומד, הוא ניחן בדעת חריפה והגיונית ונולד להורים מצוינים אשר התגוררו בטבריה. תומאס היה המוח האנליטי האמתי היחיד מבין השניים עשר; הוא היה איש המדע האמתי של חבורת השליחים.
1955 139:8.3 The early home life of Thomas had been unfortunate; his parents were not altogether happy in their married life, and this was reflected in Thomas’s adult experience. He grew up having a very disagreeable and quarrelsome disposition. Even his wife was glad to see him join the apostles; she was relieved by the thought that her pessimistic husband would be away from home most of the time. Thomas also had a streak of suspicion which made it very difficult to get along peaceably with him. Peter was very much upset by Thomas at first, complaining to his brother, Andrew, that Thomas was “mean, ugly, and always suspicious.” But the better his associates knew Thomas, the more they liked him. They found he was superbly honest and unflinchingly loyal. He was perfectly sincere and unquestionably truthful, but he was a natural-born faultfinder and had grown up to become a real pessimist. His analytical mind had become cursed with suspicion. He was rapidly losing faith in his fellow men when he became associated with the twelve and thus came in contact with the noble character of Jesus. This association with the Master began at once to transform Thomas’s whole disposition and to effect great changes in his mental reactions to his fellow men.
2018 139:8.3 ראשית חייו של תומאס היו מצערים; הוריו לא נהנו מחיי נישואין מאושרים ועובדה זה התבטאה בחייו הבוגרים של תומאס. בבגרותו פיתח אופי מאוד פוגעני ומחרחר ריב. אפילו אשתו שמחה לראות אותו מצטרף לשליחים; המחשבה שבעלה הפסימיסט ייעדר רוב הזמן מן הבית מילאה אותה בתחושת הקלה. תומאס גם ניחן בנטייה לחשדנות שמאוד הקשתה על אחרים להסתדר אתו בשלום. תומאס מאוד הטריד את פטרוס בהתחלה, עד כדי כך שהתלונן באזני אחיו, אנדראס, שתומאס ״רע, מכוער ותמיד חשדן.״ אך ככל שהכירו אותו יותר, למדו חבריו לחבב את תומאס יותר. הם גילו שהוא כנה מאוד ונאמן ללא דופי. ואף כי היה כנה לחלוטין, דובר אמת ללא דופי, מטיבו נטה למצוא פגם והפך להיות פסימיסט אמתי. המוח האנליטי שלו הוכתם בחשדנות. בזמן שהתחבר לשניים עשר ובא במגע עם אופיו הנאצל של ישוע, היה שרוי בתהליך מתמשך של אובדן האמונה בבני האדם. החיבור ׳למאסטר׳ החל מיד להתמיר את כל מזגו של תומאס וגרם לשינויים כבירים באופן בו הגיבה דעתו לאחיו בני האדם.
1955 139:8.4 Thomas’s great strength was his superb analytical mind coupled with his unflinching courage—when he had once made up his mind. His great weakness was his suspicious doubting, which he never fully overcame throughout his whole lifetime in the flesh.
2018 139:8.4 נקודת החוזק הגדולה של תומאס הייתה מוחו האנליטי המשובח אליו נלווה אומץ ללא חת – לאחר שגמר אומר בדעתו. חולשתו הגדולה הייתה החשדנות הספקנית שלו, עליה לא הצליח להתגבר לגמרי בכל תקופת חייו בגוף.
1955 139:8.5 In the organization of the twelve Thomas was assigned to arrange and manage the itinerary, and he was an able director of the work and movements of the apostolic corps. He was a good executive, an excellent businessman, but he was handicapped by his many moods; he was one man one day and another man the next. He was inclined toward melancholic brooding when he joined the apostles, but contact with Jesus and the apostles largely cured him of this morbid introspection.
2018 139:8.5 בארגון של השניים עשר, תומאס מונה לנהל ולארגן את לוח הזמנים, והוא ניהל בכישרון את עבודתו ותנועתו של סגל השליחים. הוא היה מנהל טוב ואיש עסקים מצוין, אך מה שעיכב אותו היו מצבי הרוח הרבים שלו; יום אחד היה אדם אחד ולמחרת אדם אחר. עת הצטרף לשליחים, הוא נטה להרהורים מלנכוליים, אך המגע עם ישוע והשליחים הצליח לרפא אותו כמעט לגמרי מן האופן המורבידי בו בחן את עצמו.
1955 139:8.6 Jesus enjoyed Thomas very much and had many long, personal talks with him. His presence among the apostles was a great comfort to all honest doubters and encouraged many troubled minds to come into the kingdom, even if they could not wholly understand everything about the spiritual and philosophic phases of the teachings of Jesus. Thomas’s membership in the twelve was a standing declaration that Jesus loved even honest doubters.
2018 139:8.6 ישוע מאוד נהנה מתומאס וניהל עמו שיחות אישיות רבות. נוכחותו בקרב השניים עשר ניחמה עד מאוד את כל הספקנים הכנים ועודדה אנשים מוטרדים רבים להצטרף למלכות, גם אם לא יכלו להבין את כל ההיבטים הרוחניים והפילוסופיים של מה שלימד ישוע. השתייכותו של תומאס לחבורת השניים עשר היוותה הכרזה תמידית אודות כך שישוע אהב אפילו את הספקנים הכנים.
1955 139:8.7 The other apostles held Jesus in reverence because of some special and outstanding trait of his replete personality, but Thomas revered his Master because of his superbly balanced character. Increasingly Thomas admired and honored one who was so lovingly merciful yet so inflexibly just and fair; so firm but never obstinate; so calm but never indifferent; so helpful and so sympathetic but never meddlesome or dictatorial; so strong but at the same time so gentle; so positive but never rough or rude; so tender but never vacillating; so pure and innocent but at the same time so virile, aggressive, and forceful; so truly courageous but never rash or foolhardy; such a lover of nature but so free from all tendency to revere nature; so humorous and so playful, but so free from levity and frivolity. It was this matchless symmetry of personality that so charmed Thomas. He probably enjoyed the highest intellectual understanding and personality appreciation of Jesus of any of the twelve.
2018 139:8.7 השליחים האחרים העריצו תכונה יוצאת דופן כזו או אחר באישיותו השלמה של ישוע, אך תומאס העריץ את ׳המאסטר׳ שלו בשל האיזון הנשגב של אופיו. וכך הלכה וגברו הן הערכתו של תומאס והן הכבוד אשר רחש לאותו אחד אשר היה אוהב ורחום ויחד עם זאת הגון וישר ללא פשרות; רגוע כל כך ויחד עם זאת לעולם לא אדיש; עוזר ואוהד כל כך ויחד עם זאת לעולם לא מתערב או משתלט; חזק כל כך ויחד עם זאת עדין כל כך; כל כך חיובי ויחד עם זאת לעולם לא קשוח או גס; עדין כל כך ויחד עם זאת לעולם לא מתלבט; עדין ותמים כל כך ויחד עם זאת כל כך חסון, אגרסיבי ועצמתי; כל כך אמיץ ויחד עם זאת לעולם לא נחפז או מטופש; אוהב כל כך את הטבע ויחד עם זאת חף לגמרי מן הנטייה להעריץ את הטבע; כל כך הומוריסטי ושובב, ויחד עם זאת חף מכל קלות ראש ואיוולת. סימטריה זו באישיותו, שלא הייתה כדוגמתה, הייתה זו שהקסימה את תומאס. מבין השניים עשר, ככל הנראה הוא זה אשר יותר מכולם הבין אינטלקטואלית והעריך את אישיותו של ישוע.
1955 139:8.8 In the councils of the twelve Thomas was always cautious, advocating a policy of safety first, but if his conservatism was voted down or overruled, he was always the first fearlessly to move out in execution of the program decided upon. Again and again would he stand out against some project as being foolhardy and presumptuous; he would debate to the bitter end, but when Andrew would put the proposition to a vote, and after the twelve would elect to do that which he had so strenuously opposed, Thomas was the first to say, “Let’s go!” He was a good loser. He did not hold grudges nor nurse wounded feelings. Time and again did he oppose letting Jesus expose himself to danger, but when the Master would decide to take such risks, always was it Thomas who rallied the apostles with his courageous words, “Come on, comrades, let’s go and die with him.”
2018 139:8.8 בהתייעצויות שערכו השניים עשר היה תומאס תמיד זהיר, ותמך בראש ובראשונה בהתנהלות זהירה. אבל, אם השמרנות שלו לא עמדה במבחן ההצבעה או שפסקו כנגדה, תמיד היה הראשון שביקש להוציא אל הפועל ללא מורא את התוכנית עליה הוחלט[53]. שוב ושוב עמד אל מול פרויקט כזה או אחר בטענה שהוא מטופש או יומרני; הוא התווכח עד הסוף המר, אך כאשר אנדראס העמיד את ההצעה להצבעה, ולאחר שהשניים עשר בחרו להוציא אל הפועל את מה שנלחם מולו בתוקף, היה תומאס הראשון לקרוא להם ״בואו!״ הוא ידע להפסיד בכבוד. הוא לא נטר טינה או נפגע. שוב ושוב עמד כנגד הצעות שהעמידו את ישוע בסכנה, אך כאשר החליט ׳המאסטר׳ להעמיד עצמו בסכנה, כאשר החליט לקחת את הסיכון, היה זה תומאס שקרא לשליחים באומץ ואמר, ״בואו חֲבֵרָים, נֵלְכָה גַם אֲנַחְנוּ לְמַעַן נָמוּת עִמּוֹ[54].״
1955 139:8.9 Thomas was in some respects like Philip; he also wanted “to be shown,” but his outward expressions of doubt were based on entirely different intellectual operations. Thomas was analytical, not merely skeptical. As far as personal physical courage was concerned, he was one of the bravest among the twelve.
2018 139:8.9 במובנים מסוימים דמה תומאס לפיליפוס; גם הוא רצה ״שיראו לו,״ אבל הספקות שהביע כלפי חוץ התבססו על מנגנון אינטלקטואלי אחר לגמרי. תומאס היה אנליטי, ולא ספקן גרידא. וככל שזה נגע לאומץ פיזי אישי, הוא היה מן האמיצים שבשניים עשר.
1955 139:8.10 Thomas had some very bad days; he was blue and downcast at times. The loss of his twin sister when he was nine years old had occasioned him much youthful sorrow and had added to his temperamental problems of later life. When Thomas would become despondent, sometimes it was Nathaniel who helped him to recover, sometimes Peter, and not infrequently one of the Alpheus twins. When he was most depressed, unfortunately he always tried to avoid coming in direct contact with Jesus. But the Master knew all about this and had an understanding sympathy for his apostle when he was thus afflicted with depression and harassed by doubts.
2018 139:8.10 לתומאס היו ימים רעים מאוד; לעיתים נתקף עצבות ועגמומיות. אובדן אחותו התאומה, כשהיה בן תשע, גרם לו בצעירותו לצער רב והוסיף לקשיים שחווה במצבי הרוח שלו בבגרותו[55]. כאשר תומאס נתקף בייאוש, לפעמים סייע בעדו נתנאל, לפעמים פטרוס ולעתים תכופות אחד משני התאומים לבית חלפי. למרבה הצער, תמיד ניסה להתרחק ממגע עם ישוע כאשר נתקף דיכאון כבד. אך ׳המאסטר׳ ידע על כל אלה והבין ואהד את השליח שלו כאשר נתקף כך בדיכאונות ובספקות.
1955 139:8.11 Sometimes Thomas would get permission from Andrew to go off by himself for a day or two. But he soon learned that such a course was not wise; he early found that it was best, when he was downhearted, to stick close to his work and to remain near his associates. But no matter what happened in his emotional life, he kept right on being an apostle. When the time actually came to move forward, it was always Thomas who said, “Let’s go!”
2018 139:8.11 לעיתים קיבל תומאס רשות מאנדראס להתבודד לנפשו במשך יום יומיים. אך במהרה למד שלא היה בכך מן החכמה; הוא גילה שכאשר נתקף ייאוש, עדיף היה לו להיצמד לעבודתו ולהישאר בקרבת חבריו. אך בלא תלות למה שאירע בחייו הרגשיים, הוא התמיד ושימש כשליח. כשהגיע הזמן לנוע קדימה, תמיד היה תומאס הראשון לקרוא להם ״בואו!״
1955 139:8.12 Thomas is the great example of a human being who has doubts, faces them, and wins. He had a great mind; he was no carping critic. He was a logical thinker; he was the acid test of Jesus and his fellow apostles. If Jesus and his work had not been genuine, it could not have held a man like Thomas from the start to the finish. He had a keen and sure sense of fact. At the first appearance of fraud or deception Thomas would have forsaken them all. Scientists may not fully understand all about Jesus and his work on earth, but there lived and worked with the Master and his human associates a man whose mind was that of a true scientist—Thomas Didymus—and he believed in Jesus of Nazareth.
2018 139:8.12 תומאס היה הדוגמה החיה לאדם שהטיל ספק, עמד מולו ויכל לו. הוא ניחן בדעת כבירה; הוא לא היה ספקן גרידא. הוא ניחן במחשבה לוגית; והוא שימש כמבחן האמת לישוע ולשאר השליחים. אלמלא הייתה עבודתו של ישוע אמתית, הוא לא מצליח לשמור אדם כמו תומאס לידו לכל אורך הדרך. הוא ניחן ביכולת חדה וברורה להבחין בעובדות. תומאס היה נוטש את כולם בפעם הראשונה בה היה חש בתרמית או הטעייה. ואף כי מדענים יתקשים להבין לגמרי את ישוע ואת עבודתו על-פני האדמה, חי בסמוך ׳למאסטר׳ ולבני האדם שנלוו לו אדם בעל מוח מדעי אמתי – תומאס דידימוס – והוא האמין בישוע מנצרת.
1955 139:8.13 Thomas had a trying time during the days of the trial and crucifixion. He was for a season in the depths of despair, but he rallied his courage, stuck to the apostles, and was present with them to welcome Jesus on the Sea of Galilee. For a while he succumbed to his doubting depression but eventually rallied his faith and courage. He gave wise counsel to the apostles after Pentecost and, when persecution scattered the believers, went to Cyprus, Crete, the North African coast, and Sicily, preaching the glad tidings of the kingdom and baptizing believers. And Thomas continued preaching and baptizing until he was apprehended by the agents of the Roman government and was put to death in Malta. Just a few weeks before his death he had begun the writing of the life and teachings of Jesus.
2018 139:8.13 לתומאס נכונו ימים קשים בימי המשפט והצליבה. במשך זמן מה היה שבוי בעומק הייאוש, אך הצליח למצוא את האומץ שבו, לדבוק בשליחים ולקבל עמם את פני ישוע בכנרת[56]. למשך זמן מה הוא נכנע לספקות ולייאוש שכרסמו בו אך לבסוף מצא את האומץ שבו וניעור מחדש. לאחר פנטקוסט, השיא עצות של חכמה לשליחים וכאשר הרדיפות פיזרו את המאמינים לכל עבר הוא יצא לקפריסין, כרתים, חופי צפון אפריקה וסיציליה שם בישר את בשורות המלכות הטובות והמשיך להטביל מאמינים. תומאס המשיך להטיף ולהטביל עד שנעצר בידי סוכני השלטון הרומי והוצא להורג במלטה. שבועות מספר לפני פטירתו החל לכתוב אודות חייו ותורתו של ישוע.
¶ 9 ו- 10. יעקב ויהודה חלפי
9. AND 10. JAMES AND JUDAS ALPHEUS
9 ו- 10. יעקב ויהודה חלפי
1955 139:10.2 There is not much to be said about these two commonplace fisherfolk. They loved their Master and Jesus loved them, but they never interrupted his discourses with questions. They understood very little about the philosophical discussions or the theological debates of their fellow apostles, but they rejoiced to find themselves numbered among such a group of mighty men. These two men were almost identical in personal appearance, mental characteristics, and extent of spiritual perception. What may be said of one should be recorded of the other.
2018 139:10.2 אין הרבה מה לספר על דייגים פשוטים אלה. הם אהבו את ׳המאסטר׳ שלהם והוא אהב אותם, אך הם לעולם לא הפריעו לו בעת שהרצה על-מנת לשאול דבר-מה. הם הבינו מעט מאוד מן השיחות הפילוסופיות והדיונים התיאולוגיים שניהלו עמיתיהם, אך שמחו להימנות על קבוצת אנשים רבי עוצמה שכאלה. שני הגברים הללו דמו מאוד זה לזה בהופעתם, במאפייניהם המנטליים ובמידת האבחנה הרוחנית שלהם. מה שניתן לומר על האחד תקף גם לגבי השני.
1955 139:10.3 Andrew assigned them to the work of policing the multitudes. They were the chief ushers of the preaching hours and, in fact, the general servants and errand boys of the twelve. They helped Philip with the supplies, they carried money to the families for Nathaniel, and always were they ready to lend a helping hand to any one of the apostles.
2018 139:10.3 אנדראס הטיל עליהם לפקח על ההמונים. בשעת ההטפה הם שימוש כסדרנים הראשיים, וככלל שימשו כנערים המשרתים של השניים עשר. הם סייעו לפיליפוס עם האספקה, מסרו כספים מטעם נתנאל למשפחות ותמיד היו מוכנים ומזומנים להושיט יד למי מן השליחים.
1955 139:10.4 The multitudes of the common people were greatly encouraged to find two like themselves honored with places among the apostles. By their very acceptance as apostles these mediocre twins were the means of bringing a host of fainthearted believers into the kingdom. And, too, the common people took more kindly to the idea of being directed and managed by official ushers who were very much like themselves.
2018 139:10.4 המוני פשוטי העם התעודדו למראה שניים שכמותם שמצאו מקום של כבוד בין השליחים. העובדה ששני התאומים הממוצעים הללו התקבלו כשליחים סייעה להביא למלכות המוני מאמינים בעלי אמונה רופפת. כמו כן, פשוטי העם קיבלו ביתר הבנה את העובדה שמי שפיקח עליהם וניהל אותם דמה להם מאד.
1955 139:10.6 James Alpheus especially loved Jesus because of the Master’s simplicity. These twins could not comprehend the mind of Jesus, but they did grasp the sympathetic bond between themselves and the heart of their Master. Their minds were not of a high order; they might even reverently be called stupid, but they had a real experience in their spiritual natures. They believed in Jesus; they were sons of God and fellows of the kingdom.
2018 139:10.6 יעקב חלפי במיוחד אהב את פשטותו של ׳המאסטר׳. התאומים לא יכלו להבין את דעתו של ישוע, אך בהחלט תפשו את הקשר האוהד בינם לבין לבו של ׳המאסטר׳. דעתם הייתה מסדר נמוך; ואפילו, ובכל הכבוד הראוי, אפשר לכנותם טיפשים, אך הטבע הרוחני שלהם חווה חוויה אמתית. הם האמינו בישוע; הם היו בניו של האל ועמיתים למלכות.
1955 139:10.7 Judas Alpheus was drawn toward Jesus because of the Master’s unostentatious humility. Such humility linked with such personal dignity made a great appeal to Judas. The fact that Jesus would always enjoin silence regarding his unusual acts made a great impression on this simple child of nature.
2018 139:10.7 יהודה חלפי נמשך לישוע בשל שהיה ענו ללא יומרות. ענווה שכזו, אליה נלוותה אישיות של כבוד.
1955 139:10.8 The twins were good-natured, simple-minded helpers, and everybody loved them. Jesus welcomed these young men of one talent to positions of honor on his personal staff in the kingdom because there are untold millions of other such simple and fear-ridden souls on the worlds of space whom he likewise wishes to welcome into active and believing fellowship with himself and his outpoured Spirit of Truth. Jesus does not look down upon littleness, only upon evil and sin. James and Judas were little, but they were also faithful. They were simple and ignorant, but they were also big-hearted, kind, and generous.
2018 139:10.8 התאומים היו בעלי מזג טוב, אנשים עוזרים ופשוטים מטבעם, והיו אהובים על ידי כולם. ישוע קיבל את הצעירים הללו, שהיו בעלי כישור אחד בלבד, למקום של כבוד בסגל הצוות האישי שלו במלכות משום שבעולמות החלל חיות מיליוני נשמות פשוטות שכאלה, אחוזות פחד, אשר גם אותן הוא מבקש לקבל לשורות המאמינים הפעילים הנהנים מקשר של אמונה עמו ועם ׳רוח האמת׳ שלו. ישוע איננו מזלזל בקטנוּת, רק ברוע ובחטא. יעקב ויהודה אכן היו קטנים, אך גם נאמנים. הם היו פשוטים ובורים, ויחד עם זאת בעלי לב רחב, נעימים ונדיבים.
1955 139:10.9 And how gratefully proud were these humble men on that day when the Master refused to accept a certain rich man as an evangelist unless he would sell his goods and help the poor. When the people heard this and beheld the twins among his counselors, they knew of a certainty that Jesus was no respecter of persons. But only a divine institution—the kingdom of heaven—could ever have been built upon such a mediocre human foundation!
2018 139:10.9 וכמה גאים היו האנשים הפשוטים הללו ביום בו סרב ׳המאסטר׳ לקבל אדם עשיר אחד כחסיד אלא לאחר שימכור את רכושו ויסייע לעניים[60]. כאשר שמע זאת ההמון וראה את התאומים בחבורת יועציו, הם ידעו אל נכון שישוע לא נשא פני איש[61]. אך רק מוסד אלוהי – מלכות השמים – יכול היה להיבנות על בסיס יסודות אנושיים ממוצעים שכאלה!
1955 139:10.10 Only once or twice in all their association with Jesus did the twins venture to ask questions in public. Judas was once intrigued into asking Jesus a question when the Master had talked about revealing himself openly to the world. He felt a little disappointed that there were to be no more secrets among the twelve, and he made bold to ask: “But, Master, when you do thus declare yourself to the world, how will you favor us with special manifestations of your goodness?”
2018 139:10.10 במשך כל הקשר שלהם עם ישוע, שאלו התאומים שאלות בפומבי רק פעם או פעמיים. יהודה פעם הסתקרן ושאל את ישוע שאלה לאחר ׳שהמאסטר׳ דיבר על כך שיחשוף עצמו בפתיחות לעולם. הוא קצת התאכזב כאשר הבין שלא יוותרו יותר סודות בקרב השניים עשר, והעז ושאל: ״אבל, ׳מאסטר,׳ כאשר תכריז על עצמך בפתיחות לעולם, כיצד נוכל אנחנו ליהנות באופן מיוחד מטוּבך?[62]
1955 139:10.11 The twins served faithfully until the end, until the dark days of trial, crucifixion, and despair. They never lost their heart faith in Jesus, and (save John) they were the first to believe in his resurrection. But they could not comprehend the establishment of the kingdom. Soon after their Master was crucified, they returned to their families and nets; their work was done. They had not the ability to go on in the more complex battles of the kingdom. But they lived and died conscious of having been honored and blessed with four years of close and personal association with a Son of God, the sovereign maker of a universe.
2018 139:10.11 התאומים שרתו נאמנה עד הסוף, עד לימי המשפט, הצליבה והייאוש החשוכים. הם לעולם לא איבדו את אמונת לבם בישוע, והיו הראשונים (לאחר יוחנן) להאמין בתחייתו מן המתים. אך הם לא הצליחו להבין את כינונה של המלכות. מעט לאחר צליבתו של ׳המאסטר׳ שלהם, הם שבו למשפחותיהם ולרשתותיהם; תמה ונשלמה מלאכתם. הם לא היו מוכשרים ללחום את קרבות המלכת המורכבים יותר. אך בחייהם ובמותן נותרו מודעים לכך שכובדו ובורכו בארבע שנים של קשר אינטימי עם ׳בן של האל׳, בורא ושליט של יקום.
¶ 11. שמעון הקָנַא
11. SIMON THE ZEALOT
11. שמעון הקָנַא
1955 139:11.1 Simon Zelotes, the eleventh apostle, was chosen by Simon Peter. He was an able man of good ancestry and lived with his family at Capernaum. He was twenty-eight years old when he became attached to the apostles. He was a fiery agitator and was also a man who spoke much without thinking. He had been a merchant in Capernaum before he turned his entire attention to the patriotic organization of the Zealots.
1955 139:11.2 Simon Zelotes was given charge of the diversions and relaxation of the apostolic group, and he was a very efficient organizer of the play life and recreational activities of the twelve.
2018 139:11.2 שמעון הקנא הופקד על המנוחה והפנאי של חבורת השליחים, והוא ארגן ביעילות רבה את חיי המשחק ואת פעילויות הפנאי של השניים עשר.
1955 139:11.3 Simon’s strength was his inspirational loyalty. When the apostles found a man or woman who floundered in indecision about entering the kingdom, they would send for Simon. It usually required only about fifteen minutes for this enthusiastic advocate of salvation through faith in God to settle all doubts and remove all indecision, to see a new soul born into the “liberty of faith and the joy of salvation.”
2018 139:11.3 הנקודה החזקה של שמעון הייתה נאמנות מעוררת השראה. כאשר השליחים מצאו גבר או אישה אשר התחבטו ולא יכלו להחליט לגבי כניסה למלכות, הם היו קוראים לשמעון. בדרך כלל נדרשו לטוען הנלהב הזה בערך חמש עשרה דקות בכדי לשכנע בזכות הגאולה דרך אמונה, ליישב את כל הספקות ולהסיר את חוסר היכולת להחליט, ובכך לראות נשמה חדשה נולדת ״לחירות האמונה ושמחת הגאולה.״
1955 139:11.4 Simon’s great weakness was his material-mindedness. He could not quickly change himself from a Jewish nationalist to a spiritually minded internationalist. Four years was too short a time in which to make such an intellectual and emotional transformation, but Jesus was always patient with him.
2018 139:11.4 הנקודה החלשה ביותר של שמעון הייתה נטייתו לחומריות. הוא לא הצליח לשנות עצמו במהירות מלאומן יהודי לאדם בעל נטייה רוחנית ומודעות בין-לאומית. עבורו, ארבע שנים היו תקופה קצרה מדי לביצוע התמרה אינטלקטואלית ורגשית שכזו, אך ישוע תמיד נותר סבלן.
1955 139:11.5 The one thing about Jesus which Simon so much admired was the Master’s calmness, his assurance, poise, and inexplicable composure.
2018 139:11.5 התכונה של ישוע אותה העריך שמעון כל כך הייתה שלוותו של ׳המאסטר׳, בטחונו, קור רוחו, ונינוחות שלא ניתן להסבירה.
1955 139:11.6 Although Simon was a rabid revolutionist, a fearless firebrand of agitation, he gradually subdued his fiery nature until he became a powerful and effective preacher of “Peace on earth and good will among men.” Simon was a great debater; he did like to argue. And when it came to dealing with the legalistic minds of the educated Jews or the intellectual quibblings of the Greeks, the task was always assigned to Simon.
2018 139:11.6 ואף כי שמעון היה מהפכן נלהב, זרד בוער ומתסיס ללא חת, הוא הכניע בהדרגה את טיבו המשולהב עד שהפך למטיף יעיל ורב עוצמה של ״שלום בארץ לאנשי רצונו[64].״ שמעון היה מתדיין מהולל; הוא אהב להתווכח. וכאשר נדרש להתמודד עם מוחותיהם המשפטיים של היהודים המלומדים או עם ההתפלפלויות האינטלקטואליות של היוונים, היה זה שמעון אשר הופקד על המלאכה.
1955 139:11.7 He was a rebel by nature and an iconoclast by training, but Jesus won him for the higher concepts of the kingdom of heaven. He had always identified himself with the party of protest, but he now joined the party of progress, unlimited and eternal progression of spirit and truth. Simon was a man of intense loyalties and warm personal devotions, and he did profoundly love Jesus.
2018 139:11.7 הוא היה מורד מטבעו וחונך להיות אִיקוֹנוֹקְלַסְט, אך ישוע שכנע אותו לאמץ את מושגיה הגבוהים יותר של מלכות השמים. הוא תמיד הזדהה עם תנועות המחאה, אך כעת הצטרף לתנועת הקדמה, זו של התקדמות הבלתי מוגבלת והנצחית של הרוח ושל האמת. שמעון היה אדם שהפגין נאמנות עצומה, התמסר בחום, ואהב את ישוע עמוקות.
1955 139:11.8 Jesus was not afraid to identify himself with business men, laboring men, optimists, pessimists, philosophers, skeptics, publicans, politicians, and patriots.
2018 139:11.8 ישוע לא פחד להיות מזוהה עם אנשי עסקים, פועלים, אופטימיסטים, פסימיסטים, פילוסופים, סקפטיים, פקידי ציבור, פוליטיקאים ולאומנים.
1955 139:11.9 The Master had many talks with Simon, but he never fully succeeded in making an internationalist out of this ardent Jewish nationalist. Jesus often told Simon that it was proper to want to see the social, economic, and political orders improved, but he would always add: “That is not the business of the kingdom of heaven. We must be dedicated to the doing of the Father’s will. Our business is to be ambassadors of a spiritual government on high, and we must not immediately concern ourselves with aught but the representation of the will and character of the divine Father who stands at the head of the government whose credentials we bear.” It was all difficult for Simon to comprehend, but gradually he began to grasp something of the meaning of the Master’s teaching.
2018 139:11.9 ׳המאסטר׳ שוחח עם שמעון רבות, אך לעולם לא הצליח להפוך את הלאומן היהודי הנלהב הזה לבעל נטייה בין-לאומית. פעמים רבות אמר ישוע לשמעון שאכן טוב לבקש שיפור בסדרי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אך תמיד הוסיף כי: ״זה איננו מעניינה של מלכות השמים. אנחנו מחויבים לעשות את רצון ׳האב׳. מעיינינו נתונים לשמש כשגריריה של ממשלה רוחנית של מעלה, ואנו נדרשים אך ורק לייצג את הרצון האלוהי ואת אופייו של ׳האב׳ אשר עומד בראש הממשלה שהסמיכה אותנו.״ שמעון התקשה להבין, אך בהדרגה החל לתפוש מעט מן המשמעות של מה שלימד ׳המאסטר.׳
1955 139:11.10 After the dispersion because of the Jerusalem persecutions, Simon went into temporary retirement. He was literally crushed. As a nationalist patriot he had surrendered in deference to Jesus’ teachings; now all was lost. He was in despair, but in a few years he rallied his hopes and went forth to proclaim the gospel of the kingdom.
2018 139:11.10 לאחר שנפוצו בשל הרדיפות בירושלים, שמעון פרש באופן זמני. הוא היה שבור, פשוטו כמשמעו. כלאומן ופטריוט הוא נכנע בפני הסמכות של מה שלימד ישוע; וכעת הכול היה אבוד. הוא היה מיואש, אך לאחר שנים מספר נמלא מחדש תקווה ויצא לבשר את בשורת המלכות.
1955 139:11.11 He went to Alexandria and, after working up the Nile, penetrated into the heart of Africa, everywhere preaching the gospel of Jesus and baptizing believers. Thus he labored until he was an old man and feeble. And he died and was buried in the heart of Africa.
2018 139:11.11 הוא הלך לאלכסנדריה, ולאחר שעבד במעלה הנילוס חדר ללבה של אפריקה, ובכל מקום הטיף לבשורת ישוע והטביל מאמינים. וכך עמל עד זקן ונחלש. הוא מת ונקבר בלבה של אפריקה.
¶ 12. יהודה איש-קריות
12. JUDAS ISCARIOT
12. יהודה איש-קריות
1955 139:12.1 Judas Iscariot, the twelfth apostle, was chosen by Nathaniel. He was born in Kerioth, a small town in southern Judea. When he was a lad, his parents moved to Jericho, where he lived and had been employed in his father’s various business enterprises until he became interested in the preaching and work of John the Baptist. Judas’s parents were Sadducees, and when their son joined John’s disciples, they disowned him.
2018 139:12.1 נתנאל היה זה שבחר את יהודה איש-קריות, השליח השניים עשר[65]. הוא נולד בקְריוֹת, עיר קטנה בדרום יהודה. הוריו עברו ליריחו כאשר היה נער, ושם התגורר ועבד בעסקי אביו עד שהחל להתעניין במסריו ובעבודתו של יוחנן המטביל. הוריו של יהודה היו צדוֹקים, והם נישלו את יהודה כאשר הצטרף לשורות חסידי יוחנן.
1955 139:12.2 When Nathaniel met Judas at Tarichea, he was seeking employment with a fish-drying enterprise at the lower end of the Sea of Galilee. He was thirty years of age and unmarried when he joined the apostles. He was probably the best-educated man among the twelve and the only Judean in the Master’s apostolic family. Judas had no outstanding trait of personal strength, though he had many outwardly appearing traits of culture and habits of training. He was a good thinker but not always a truly honest thinker. Judas did not really understand himself; he was not really sincere in dealing with himself.
2018 139:12.2 כאשר פגש נתנאל את יהודה, בטריכאה, חיפש זה עבודה במפעל ייבוש דגים בדרום הכנרת. בן שלושים ורווק היה עת הצטרף לחבורת השליחים. ככל הנראה היה המלומד מבין השניים עשר היחיד במשפחת השליחים של ׳המאסטר׳ שבא מחבל יהודה. יהודה לא ניחן בתכונה חזקה אחת, אף כי כלפי חוץ נדמה היה שהוא ניחן במאפיינים תרבותיים ובכישורים רבים. הוא ניחן במחשבה טובה, אף כי לא תמיד חשב באמת ובכנות. יהודה כלל לא הבין את עצמו; הוא לא היה כנה באופן בו התייחס לעצמו.
1955 139:12.3 Andrew appointed Judas treasurer of the twelve, a position which he was eminently fitted to hold, and up to the time of the betrayal of his Master he discharged the responsibilities of his office honestly, faithfully, and most efficiently.
2018 139:12.3 אנדראס מינה את יהודה לגזבר של השניים עשר, תפקיד שהיה בהחלט מוכשר לבצע, ועד לזמן בו בגד ׳במאסטר׳ שלו, תפקיד אותו מילא בכנות, בנאמנות וביעילות.
1955 139:12.4 There was no special trait about Jesus which Judas admired above the generally attractive and exquisitely charming personality of the Master. Judas was never able to rise above his Judean prejudices against his Galilean associates; he would even criticize in his mind many things about Jesus. Him whom eleven of the apostles looked upon as the perfect man, as the “one altogether lovely and the chiefest among ten thousand,” this self-satisfied Judean often dared to criticize in his own heart. He really entertained the notion that Jesus was timid and somewhat afraid to assert his own power and authority.
2018 139:12.4 מעבר לאישיותו המקסימה והמושכת ככלל של ישוע, יהודה לא אהב בו באופן מיוחד תכונה מסוימת. יהודה לעולם לא הצליח להתעלות מעבר לדעותיו הקדומות ביחס לחבריו תושבי הגליל; הוא אפילו ביקר בלבו את ישוע, ביחס לדברים רבים. זה שאחד עשר מן השליחים ראו בו אדם מושלם, ״כולו מחמדים ודָּגוּל מֵרְבָבָה,״ בן יהודה המסופק מעצמו העז לבקר תכופות בלבו[66]. הוא אכן חשב שישוע היה חששן ובמידה מסוימת פחד להשתמש בכוחו ובסמכותו.
1955 139:12.5 Judas was a good business man. It required tact, ability, and patience, as well as painstaking devotion, to manage the financial affairs of such an idealist as Jesus, to say nothing of wrestling with the helter-skelter business methods of some of his apostles. Judas really was a great executive, a farseeing and able financier. And he was a stickler for organization. None of the twelve ever criticized Judas. As far as they could see, Judas Iscariot was a matchless treasurer, a learned man, a loyal (though sometimes critical) apostle, and in every sense of the word a great success. The apostles loved Judas; he was really one of them. He must have believed in Jesus, but we doubt whether he really loved the Master with a whole heart. The case of Judas illustrates the truthfulness of that saying: “There is a way that seems right to a man, but the end thereof is death.” It is altogether possible to fall victim to the peaceful deception of pleasant adjustment to the paths of sin and death. Be assured that Judas was always financially loyal to his Master and his fellow apostles. Money could never have been the motive for his betrayal of the Master.
2018 139:12.5 יהודה היה איש עסקים טוב. על-מנת לנהל את ענייניו הכספיים של אידאליסט כישוע, שלא לדבר על ההתמודדות עם ההתנהלות העסקות המבולגנת של כמה משליחיו, נדרשו טקט, יכולת וסבלנות, כמו גם מסירות מדוקדקת. יהודה אכן היה מנהל גדול, איש פיננסים מוכשר ומרחיק ראות. והוא היה משוגע לארגון. איש מן השניים עשר מעולם לא ביקר את יהודה. ככל שידעו, יהודה איש-קריות היה גזבר שאין-שני-לו, אדם מלומד, שליח נאמן (אם כי לפעמים ביקורתי), ומוצלח מאוד בכל המובנים. השליחים אכן אהבו את יהודה; הוא באמת היה אחד מהם. הוא וודאי האמין בישוע, אך אנו מסופקים אם אכן אהב את ׳המאסטר׳ בלב שלם[67]. המקרה של יהודה מדגים את האמת בפסוק: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת.״ בהחלט ניתן ללכת שולל אחר אותה תרמית שקטה שמתאימה עצמה בנועם לנתיבי החטא והמוות. הֵיו בטוחים שיהודה מעולם לא בגד כלכלית ׳במאסטר׳ ובחבריו שליחים. כסף לא יכול היה להיות המניע שגרם לו לבגוד ׳במאסטר׳.
1955 139:12.6 Judas was an only son of unwise parents. When very young, he was pampered and petted; he was a spoiled child. As he grew up, he had exaggerated ideas about his self-importance. He was a poor loser. He had loose and distorted ideas about fairness; he was given to the indulgence of hate and suspicion. He was an expert at misinterpretation of the words and acts of his friends. All through his life Judas had cultivated the habit of getting even with those whom he fancied had mistreated him. His sense of values and loyalties was defective.
2018 139:12.6 יהודה היה בנם היחיד של הורים לא חכמים. בצעירותו פונק ולוטף; הוא היה ילד מפונק. כשבגר, הוא הגזים באופן בו החשיב עצמו. הוא לא ידע להפסיד בכבוד. הייתה לו תפישה שגויה ומעוות של ההוגנות; הוא נטה לאפשר לעצמו לשנוא ולחשוד. הוא היה אומן במתן פירוש שגוי למילות חבריו ולמעשיהם. במשך כל חייו טיפח יהודה הרגל של נקמה במי שחשב שהתייחס אליו שלא כראוי. הוא תפש את הערכים והנאמנות באופן שגוי.
1955 139:12.7 To Jesus, Judas was a faith adventure. From the beginning the Master fully understood the weakness of this apostle and well knew the dangers of admitting him to fellowship. But it is the nature of the Sons of God to give every created being a full and equal chance for salvation and survival. Jesus wanted not only the mortals of this world but the onlookers of innumerable other worlds to know that, when doubts exist as to the sincerity and wholeheartedness of a creature’s devotion to the kingdom, it is the invariable practice of the Judges of men fully to receive the doubtful candidate. The door of eternal life is wide open to all; “whosoever will may come”; there are no restrictions or qualifications save the faith of the one who comes.
2018 139:12.7 >עבור ישוע, יהודה היווה הרפתקה של אמונה. מן ההתחלה הכיר המאסטר היטב בחולשתו של השליח הזה, והכיר במלוא הסכנות של צירופו לחבורה. אך מטבעם נותנים בני האל להעניק להוויה ברואה הזדמנות מלאה ושווה להינצל ולהיגאל. ישוע רצה שבני התמותה בעולם הזה, כמו גם הצופים באין-ספור העולמות האחרים, ידעו כי אפילו כאשר קיים ספק באשר לכנותו ולשיעור מסירותו של היצור למלכות, תמיד נוהגים שופטי האדם לקבל את המועמד המוטל בספק. דלת חיי הנצח פתוחה בפני כולם; ״כל החפץ לבוא, רשאי לבוא״; אין כלל מגבלות, או דרישות, פרט לאמונה של זה אשר נכנס[68].
1955 139:12.8 This is just the reason why Jesus permitted Judas to go on to the very end, always doing everything possible to transform and save this weak and confused apostle. But when light is not honestly received and lived up to, it tends to become darkness within the soul. Judas grew intellectually regarding Jesus’ teachings about the kingdom, but he did not make progress in the acquirement of spiritual character as did the other apostles. He failed to make satisfactory personal progress in spiritual experience.
2018 139:12.8 זוהי בדיוק הסיבה לכך שישוע הסכים שיהודה ימשיך עד הסוף ממש, בעשותו לְעולם כל דבר אשר בגדר האפשרי על-מנת להתמיר את השליח החלש והמבולבל ולשמור עליו. ואולם, כאשר האור אינו מתקבל באופן כן, וכאשר אין חיים לפיו, הוא נוטה להפוך לאפלה בתוככי הנשמה. יהודה גדל בהבנתו השכלית את לימודו של ישוע על אודות הממלכה, אבל הוא לא התקדם ברכישת האופי הרוחני, כפי שעשו יתר השליחים. הוא כשל בעשיית התקדמות אישית מספקת בהתנסותו הרוחנית.
1955 139:12.9 Judas became increasingly a brooder over personal disappointment, and finally he became a victim of resentment. His feelings had been many times hurt, and he grew abnormally suspicious of his best friends, even of the Master. Presently he became obsessed with the idea of getting even, anything to avenge himself, yes, even betrayal of his associates and his Master.
2018 139:12.9 בהדרגה הפך יהודה מריר בעקבות הצטברות האכזבה האישית, ולבסוף הפך קורבן של זעמו. רגשותיו נפגעו פעמים רבות, והוא הפך חשדן באופן בלתי-רגיל בטובים שבחבריו, ואפילו במאסטר עצמו. הוא הפך אובססיבי בכל הקשור לרעיון להתנקם, ובאמצעות כל דבר אשר יכול היה לנקום את נקמתו, וכּן, אפילו דרך בגידה בעמיתיו ובמאסטר שלו.
1955 139:12.10 But these wicked and dangerous ideas did not take definite shape until the day when a grateful woman broke an expensive box of incense at Jesus’ feet. This seemed wasteful to Judas, and when his public protest was so sweepingly disallowed by Jesus right there in the hearing of all, it was too much. That event determined the mobilization of all the accumulated hate, hurt, malice, prejudice, jealousy, and revenge of a lifetime, and he made up his mind to get even with he knew not whom; but he crystallized all the evil of his nature upon the one innocent person in all the sordid drama of his unfortunate life just because Jesus happened to be the chief actor in the episode which marked his passing from the progressive kingdom of light into that self-chosen domain of darkness.
2018 139:12.10 אך הרעיונות המרושעים והמסוכנים הללו לא קרמו עור וגידים, עד ליום שבו אישה אסירת-תודה שפכה פך מרקחת יקרה על רגליו של ישוע[69]. יהודה חשב שהדבר הינו סר-טעם, וכאשר מחאתו הפומבית הושקטה באחת על-ידי ישוע לאוזני כל, או אז הוגדשה הסאה. מאורע זה גרם לגיוס של כל השנאה, הכאב, הרוע, הדעות הקדומות, הקנאה ודחף הנקמה, אשר הצטברו בו במשך חיים שלמים, והוא החליט להתנקם בכל מי שזה לא יהיה; אך את כל הרוע שבו הוא גיבש אל מול האדם היחיד אשר היה חף מפשע בכל הדרמה השפלה של חייו חסרי המזל, אך ורק משום שרצה המקרה וישוע היה השחקן הראשי בסצנה אשר סימנה את המעבר שלו ממלכות האור המתקדמת אל מרחבי החושך אשר אותם הוא בחר בעצמו.
1955 139:12.11 The Master many times, both privately and publicly, had warned Judas that he was slipping, but divine warnings are usually useless in dealing with embittered human nature. Jesus did everything possible, consistent with man’s moral freedom, to prevent Judas’s choosing to go the wrong way. The great test finally came. The son of resentment failed; he yielded to the sour and sordid dictates of a proud and vengeful mind of exaggerated self-importance and swiftly plunged on down into confusion, despair, and depravity.
2018 139:12.11 פעמים רבות הזהיר המאסטר את יהודה, הן באופן פרטי והן בפומבי, כי הוא הולך ומחליק, אך לרוב אין באזהרות האלוהיות תועלת אל מול הטבע האנושי המריר. ישוע עשה כל אשר לאל ידו, בכפוף לחירותו המוסרית של האדם, על-מנת למנוע מיהודה לבחור בדרך השגויה. המבחן הכביר הגיע לבסוף. ובן הטינה כשל; הוא נכנע לתכתיביה החמוצים והשפלים של דעתו הגאה והנקמנית, אשר הגזימה בערך עצמה, וצלל אל תהומות הבלבול, הייאוש והשחיתות.
1955 139:12.12 Judas then entered into the base and shameful intrigue to betray his Lord and Master and quickly carried the nefarious scheme into effect. During the outworking of his anger-conceived plans of traitorous betrayal, he experienced moments of regret and shame, and in these lucid intervals he faintheartedly conceived, as a defense in his own mind, the idea that Jesus might possibly exert his power and deliver himself at the last moment.
2018 139:12.12 או אז, לבושתו, זמם יהודה את המזימה השפלה, לבגוד באדונו, במאסטר שלו, והוציא את תוכניתו הנכלולית בזריזות אל הפועל[70]. בזמן שתכנן מתוך כעס את תוכניות הבגידה אשר זמם, הוא חווה רגעים של חרטה ושל בושה, וברגעים הצלולים הללו עלה במוחו רעיון קלוש, מתוך כוונה להגן על דעתו שלו, כי ייתכן שישוע יפעיל את כוחו וברגע האחרון ימלט את עצמו.
1955 139:12.13 When the sordid and sinful business was all over, this renegade mortal, who thought lightly of selling his friend for thirty pieces of silver to satisfy his long-nursed craving for revenge, rushed out and committed the final act in the drama of fleeing from the realities of mortal existence—suicide.
1955 139:12.14 The eleven apostles were horrified, stunned. Jesus regarded the betrayer only with pity. The worlds have found it difficult to forgive Judas, and his name has become eschewed throughout a far-flung universe.
2018 139:12.14 אחד-עשר השליחים היו אחוזי בעתה, תדהמה אחזה בהם. ישוע התייחס אל הבוגד אך ורק ברחמים. העולמות התקשו לסלוח ליהודה, וברחבי היקום העצום נמנעים מלהזכיר את שמו.
¶ הפניות
¶ ביבליה
- ↑ 139:0.1 שנים עשר השליחים: מתי 10:2-4; מר 3:16-19; לו 6:14-16; השל 1:13.
- ↑ 139:0.4 גברים בורים ולא מלומדים: השל 4:13.
- ↑ 139:1.1 אנדרו: מתי 4:18; מר 1:16; יוח 1:40.
- ↑ 139:1.4 אנדרו מביא את האח סיימון: מתי 4:18-19; מר 1:16-18; יוח 1:40-42.
- ↑ 139:1.6 אלפיים נשמות נוספו למלכות: השל 2:41.
- ↑ 139:1.7 אחיו של פיטר: לו 6:14; יוח 1:40; יוח 6:8.
- ↑ 139:2.1 שמעון מצטרף לשליחים: מתי 4:18-20; מר 1:16-18; לו 5:1-11; יוח 1:40-42.
- ↑ 139:2.1 אשתו וחמותו של סיימון: מתי 8:14; מר 1:30; לו 4:38.
- ↑ 139:2.1 שותפים לדיג: מר 1:16; לו 5:10.
- ↑ 139:2.2 אנדרו מציג את סיימון: יוח 1:40-42.
- ↑ 139:2.2 השליח השני: מתי 10:2; יוח 1:40-42.
- ↑ 139:2.2 סיימון קרא מחדש לפיטר: מר 3:13; לו 6:14; יוח 1:42.
- ↑ 139:2.2 משמעות חדשה: מתי 16:18.
- ↑ 139:2.4 פיטר הנמרץ קופץ למים: יוח 21:7.
- ↑ 139:2.5 רוך, סליחה: מתי 6:14; מתי 18:21-22; לו 17:4.
- ↑ 139:2.5 ההכחשה של פיטר: מתי 26:69-75; מר 14:66-72; לו 22:55-62; יוח 18:17,25-27.
- ↑ 139:2.6 נדנודתו של פיטר: יוח 13:8-9.
- ↑ 139:2.6 ההכחשה של פיטר: מתי 26:69-75; מר 14:66-72; לו 22:55-62; יוח 18:17,25-27.
- ↑ 139:2.7 פטרוס הגן על הוספת גויים: השל 8:14-25; השל 15:5-12.
- ↑ 139:2.7 פיטר הפך את עצמי: הג 2:11-14.
- ↑ 139:2.9 בעקבות מרחוק: מתי 26:58; מר 14:54; לו 22:54.
- ↑ 139:3.1 ג'יימס זבדי: מתי 4:21-22; מר 1:19-20; לו 5:10.
- ↑ 139:3.1 בני הרעם: מר 3:17.
- ↑ 139:3.5 להפיל אש על השומרונים: לו 9:54.
- ↑ 139:3.8 בקשה של אמא: מתי 20:20-21,23; מר 10:35-37,40.
- ↑ 139:3.8 כוס מוכנה לשתייה: מתי 20:22-23; מר 10:38-39.
- ↑ 139:3.8 מות קדושים של ג'יימס: השל 12:1-2.
- ↑ 139:4.1 ג'ון זבדי: מתי 4:21-22; מר 1:19-20; לו 5:10-11.
- ↑ 139:4.2 תלמיד שישוע אהב: יוח 13:23; יוח 19:26; יוח 20:2; יוח 21:7,20.
- ↑ 139:4.6 שליח האהבה: יו א׳ 3:11,14,23; יו א׳ 4:7-12,16-21; יו א׳ 5:1-2.
- ↑ 139:4.6 ילדים קטנים, אהבו אחד את השני: יו א׳ 3:18.
- ↑ 139:4.8 ג'ון קרא לירות על השומרונים: לו 9:54.
- ↑ 139:4.8 ג'ון אסר על מטיף מוזר: מר 9:38; לו 9:49.
- ↑ 139:4.10 ג'ון השגיח על מרי: יוח 19:26-27.
- ↑ 139:4.10 הראשון לזהות את ישו: יוח 21:7.
- ↑ 139:4.13 גורש לפטמוס: יוחנן 1:9.
- ↑ 139:4.13 תשובה רכה מסיטה את הכעס: מש 15:1.
- ↑ 139:5.2 פיליפוס נבחר לשליח: יוח 1:43-44.
- ↑ 139:5.7 פיליפ מבית סיידה: יוח 1:44; יוח 12:21.
- ↑ 139:5.8 בוא לראות: יוח 1:45-46.
- ↑ 139:5.9 תהליך החלטה: יוח 12:20-22.
- ↑ 139:5.9 פיליפ לא הניח על ידיים: השל 8:5-6,12-16.
- ↑ 139:5.9 כפי שנעשו על ידי פיטר וג'ון: השל 8:14-17.
- ↑ 139:6.1 נתנאל (הובא על ידי פיליפ): יוח 1:45-49.
- ↑ 139:6.2 גר בקנא: יוח 21:2.
- ↑ 139:6.3 בלי ערמה: יוח 1:47.
- ↑ 139:6.3 האם משהו טוב יכול לצאת מנצרת?: יוח 1:46.
- ↑ 139:6.5 באתי להביא שמחה: יוח 15:11. באתי להביא שמחה: מר 4:16; השל 2:46; השל 14:17; הע 1:8-9. באתי להביא חיים בשפע: יוח 10:10.
- ↑ 139:6.9 נתנאל ברתולומיאו: מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:14; השל 1:13.
- ↑ 139:7.1 מתיו לוי, פקיד: מתי 9:9; מתי 10:3; מר 2:14; מר 3:18; לו 5:27-28; לו 6:15.
- ↑ 139:7.6 דוגמה לעסקים: מתי 9:9; מר 2:14; לו 5:27-28.
- ↑ 139:8.1 מטיל ספק בתומס: יוח 20:24-25.
- ↑ 139:8.8 ראשון לומר "בוא נלך": יוח 11:16.
- ↑ 139:8.8 נלך ונמות איתו: יוח 11:16.
- ↑ 139:8.10 תומאס דידימוס (תאום): מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:15; יוח 21:2; השל 1:13.
- ↑ 139:8.13 קיבל את פני ישו בגליל: יוח 21:1-2.
- ↑ 139:10.1 תאומים אלפאוס, ג'יימס וג'וד: מתי 10:3; מר 3:18; לו 6:15-16; השל 1:13.
- ↑ 139:10.5 ידוע גם בשם Thaddeus & Lebbeus: מתי 10:3; מר 3:18.
- ↑ 139:10.5 הפחות שבשליחים: הק א׳ 15:9.
- ↑ 139:10.9 ישו דחה אדם עשיר: מתי 19:21-22; מר 10:21-22; לו 18:22-23.
- ↑ 139:10.9 ישוע אינו מכבד אנשים: דה ב׳ 19:7; איוב 34:19; בן-ס 35:12; מתי 22:16; מר 12:14; לו 20:21; השל 10:34; הר 2:11; הג 2:6; הג 3:28; הא 6:9; הק 3:11.
- ↑ 139:10.10 השאלה הנדירה של יהודה: יוח 14:22.
- ↑ 139:11.1 סיימון זלוטס הוסיף: מתי 10:4; מר 3:18; לו 6:15; השל 1:13.
- ↑ 139:11.6 הטיפו שלום ורצון טוב: לו 2:14.
- ↑ 139:12.1 יהודה איש קריות נבחר: מתי 10:4; מר 3:19; לו 6:16.
- ↑ 139:12.4 אחד מקסים לגמרי: שיר 5:16. ראשי של עשרת אלפים: שיר 5:10.
- ↑ 139:12.5 דרך שנראית נכונה: מש 14:12; מש 16:25.
- ↑ 139:12.7 מי שירצה רשאי לבוא: תה 50:15; יוא 2:32; זכ 13:9; מתי 7:24; מתי 10:32-33; מתי 12:50; מתי 16:24-25; מר 3:35; מר 8:34-35; לו 6:47; לו 9:23-24; לו 12:8; יוח 3:15-16; יוח 4:13-14; יוח 11:25-26; יוח 12:46; השל 2:21; השל 10:43; השל 13:26; הר 9:33; הר 10:13; יו א׳ 2:23; יו א׳ 4:15; יו א׳ 5:1; יוחנן 22:17b.
- ↑ 139:12.10 קופסת משחה: מתי 26:6-7; מר 14:3; לו 7:37-38; יוח 11:2; יוח 12:3.
- ↑ 139:12.12 בגידתו של יהודה: מתי 26:14-16,47-49; מר 14:10-11,43-45; לו 22:3-5,47-48; יוח 13:2,26-27; יוח 18:2-5.
- ↑ 139:12.13 התאבדותו של יהודה: מתי 27:3-5; השל 1:18.