153:0.1 בערב יום ששי, היום בו הגיעו לבית צידה, ובוקר יום השבת, הבחינו השליחים בכך שאת ישוע הטרידה בעיה רבת חשיבות; הם הבחינו בכך ׳שהמאסטר׳ הקדיש מחשבה רבה לנושא חשוב כלשהו. הוא לא אכל ארוחת בוקר וגם בצהריים אכל אך מעט. במשך כל בוקר יום השבת, ובערב שלפני כן, התגודדו השניים עשר ועמיתיהם בקבוצות קטנות סביב לבית, בגן, ועל החוף. באוויר שררה מתיחות של אי וודאות ומתח רב של חשש. מאז יצאו מירושלים, דיבר אליהם ישוע אך מעט.
153:0.2 חודשים הם לא ראו את ׳מאסטר׳ כה טרוד ולא מְתָקשֵר. אפילו שמעון פטרוס היה מדוכא, אם לא עגמומי. אנדראס היה אובד עצות ולא ידע כיצד לסייע לעמיתיו המיואשים. נתנאל אמר שהם שרויים בעיצומו ״של השקט שלפני הסערה.״ תומאס אמר שלדעתו ״משהו יוצא דופן עתיד להתרחש.״ פיליפוס ייעץ לדוד זבדיה ״לזנוח את התכניות להאכיל ולהלין את ההמונים עד שנדע על מה חושב ׳המאסטר׳.״ מתי ניסה למלא את הקופה. יעקב ויוחנן דנו בדרשה הצפויה בבית הכנסת והעלו השערות רבות בנוגע לטיבה והיקפה. שמעון הקנא ציין כי הוא מאמין, יותר נכון מקווה, ״ש׳האב׳ שבשמים יתערב באופן כזה או אחר לטובת צדקתו ובתמיכה ׳בבנו׳,״ ואילו יהודה איש-קריות העז להשתעשע במחשבה שייתכן וישוע היה מדוכא מכיוון שהתחרט על כך ״שלא היו לו האומץ והתעוזה להתיר לחמשת אלפים להכתיר אותו למלך היהודים.״
153:0.3 מתוך קבוצה שכזו, של חסידים מדוכאים וחסרי נחמה, יצא ישוע ביום שבת יפהפה זה לשאת את הדרשה החשובה בבית הכנסת של כפר נחום[1]. מכל חסידיו הקרובים, היחיד שאיש לא ציפה ממנו, אחד התאומים לבית חלפי, היו זה שאמר לישוע את מילות העידוד היחידות עת יצא מן הבית בדרכו לבית הכנסת. הוא ברך אותו לשלום בשמחה ואמר: ״אנו מתפללים ׳שהאב׳ יסייע לך, ושההמונים יהיו רבים מאי פעם.״
153:1.1 ביום שבת יפהפה זה, בשעה שלוש אחר הצהריים, קיבלה את פניו של ישוע קהילת כפר נחום המכובדת בבית הכנסת החדש. יאיר ניהל את התפילה ומסר לידי ישוע את המגילה ממנה יקרא. יום קודם לכן הגיעו מירושלים חמישים ושלושה פרושים וצדוקים; יותר משלושים מן הרבנים והמנהיגים של בתי הכנסת הסמוכים נכחו אף הם. הסנהדרין בירושלים ציווה ישירות על מנהיגי הדת היהודיים הללו להגיע, והם היוו את חיל החלוץ האורתודוקסי אשר הגיע על-מנת להכריז במלחמה פתוחה כנגד ישוע ושליחיו. במושבי הכבוד של בית הכנסת, לצד מנהיגי היהודים הללו, ישבו משקיפים רשמיים מטעם הורדוס אנטיפס, אשר הונחו לבדוק האם אמת בדיווחים המטרידים שנעשה ניסיון להכתיר את ישוע למלך היהודים בשטחים שבשליטת אחיו פיליפוס.
153:1.2 ישוע הבין שאויביו, אשר מספרם הלך וגדל, עמדו להכריז עליו מלחמה פומבית, והוא בחר באומץ לצאת למתקפה. בזמן האכלתם של החמשת אלפים, הוא אִתגר את רעיונותיהם אודות המשיח החומרי; כעת בחר שוב לתקוף בפומבי את מושגיהם אודות גואל עם ישראל. משבר זה, אשר החל בעת האכלתם של החמשת אלפים, ואשר הסתיים בדרשה זו, בתפילת המנחה בשבת, היווה את נקודת המפנה לרעה ביחס לפרסום ולמוניטין שנודע לו בציבור. מכאן ואילך, עסקה עבודת המלכות יותר ויותר במשימה החשובה יותר של גיוס והמרה רוחנית מוצלחת ותמידית של חברים באחווה הדתית האמתית של האנושות. דרשה זו מסמנת את המשבר שהתרחש במעבר מתקופת הדיון, המחלוקת וההחלטה לזו של מלחמה פתוחה ושל קבלה סופית או דחייה סופית.
153:1.3 היטב ידע ׳המאסטר׳ כי אט אט אך בבטחה רבים מחסידיו החלו להתכונן מנטלית לכך שבסוף יידחו אותו. הוא אף ידע שרבים מתלמידיו היו בעיצומו של תהליך איטי של הכנה מנטלית והחלת משמעת על הנשמה, תהליך שיאפשר להם לגבור על הספקות ולהכריז באומץ על אמונה מלאה בבשורת המלכות. ישוע הבין לגמרי כי באמצעות תהליך איטי של בחירה חוזרת ונשנית בין טוב לרע בני אדם מכינים עצמם לקבל החלטות בזמן משבר ולבחור לנהוג לפתע בגבורה. שוב ושוב חשף את שליחיו הנבחרים לאכזבות ולעתים תכופות העמיד אותם במצבי מבחן רוחניים בהם נדרשו לבחור בין טוב לרע. הוא ידע שיוכל לסמוך על חסידיו כאשר עמדו במבחן האחרון, כאשר קיבלו החלטות מכריעות בהתאם להרגלים המנטליים ולתגובות הרוחניות שרכשו קודם לכן.
153:1.4 המשבר בחייו הארציים של ישוע החל בהאכלתם של החמשת אלפים והסתיים בדרשה זו, בבית הכנסת; המשבר בחיי שליחיו החל בדרשה זו בבית הכנסת, נמשך שנה שלמה והסתיים רק כאשר ׳המאסטר׳ עמד למשפט ונצלב.
153:1.5 רק מסתורין אחד, רק שאלה אחת גדולה הטרידה את כל הנוכחים שישבו שם, אותו אחר הצהריים בבית הכנסת, לפני שישוע החל לשאת את דבריו. חבריו ואויביו כאחד עסקו רק בשאלה אחת, והיא: ״מדוע הפנה עורף בכוונה ובנחישות שכזו להתלהבות הציבורית כלפיו?״ מיד לפני דרשה זו ומיד לאחריה, עלו ספקות ואכזבות בקרב חסידיו הנרגנים, ואלה התגברו עד לכדי התנגדות בלתי-מודעת שהפכה לבסוף לשנאה של ממש. היה זה לאחר דרשה זו שיהודה איש-קריות חשב לראשונה באופן מודע על נטישה. אך לעת עתה, הצליח להתגבר על כל הנטיות הללו.
153:1.6 כולם היו מבולבלים. ישוע הותיר אותם המומים ואובדי עצות. לא מזמן אירע מפגן הכוח העל-טבעי הגדול ביותר ביותר בקריירה שלו. האכלתם של החמשת אלפים היה האירוע האחד בחייו הארציים אשר תאם יותר מכל את המושג היהודי על המשיח המיוחל. אך יתרון יוצא דופן זה נמחק מיד ובאופן בלתי מוסבר בשל סירובו הנחרץ והברור להיות מוכתר למלך.
153:1.7 בערב יום ששי, ושוב בבוקר השבת, ניסו בנחישות אך לשווא המנהיגים מירושלים לשכנע את יאיר למנוע מישוע מלשאת דברים בבית הכנסת. תשובתו היחידה של יאיר לכל ההפצרות הללו הייתה: ״אישרתי את הבקשה, ולא אפר את הבטחתי.״
153:2.1 ישוע פתח את הדרשה בציטוט מן התורה, מספר דברים: ״ וְהָיָה, אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף, לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים[2]. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי[3]. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה[4]. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל אֵלֶּה כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אלוהיךָ וְהָיוּ בְךָ וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם[5]. וְעָבַדְתָּ אֶת אויביךָ, אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא. וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צווארךָ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת והבצורות, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל אַרְצֶךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אלוהיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ.״
153:2.2 וכסיים לצטט, נפנה לנביאים וציטט מתוך ספר ירמיהו: ״׳אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי, לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם. וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה, לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ.׳ וַיִּשְׁמְעוּ הכוהנים והנביאים, וְכָל הָעָם, אֶת יִרְמְיָהוּ, מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הכוהנים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם לֵאמֹר, ׳מוֹת תָּמוּת.׳ וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ, בְּבֵית יְהוָה. וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ הכוהנים והנביאים אֶל הַשָּׂרִים, וְאֶל כָּל הָעָם, לֵאמֹר. ׳מִשְׁפַּט מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם באוזניכם.׳ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים, וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ׳יְהוָה שְׁלָחַנִי, לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. וְעַתָּה, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְשִׁמְעוּ, בְּקוֹל יְהוָה אלוהיכם. וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. וַאֲנִי, הִנְנִי בְיֶדְכֶם. עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נותנים עֲלֵיכֶם, וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ. כִּי בֶאֱמֶת, שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְדַבֵּר באוזניכם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.׳[6]
153:2.3 ״כוהני ומורי התקופה ההיא ביקשו להרוג את ירמיהו והשופטים סרבו לבקשה, אך בשל מילות האזהרה שלו התירו לשלח את ירמיהו בחבלים לבור מצחין בו שקע בטיט עד לבתי השחי. זה מה שעולל העם לנביא ירמיהו משום שמילא את ציווי האל והזהיר את אחיו מפני מפלתם הפוליטית המשמשת ובאה[7]. והיום, אשאל אתכם כך: מה יעוללו כוהניו הראשיים ומנהיגי הדת של העם לזה אשר יעז להזהיר אותם מפני יום האובדן הרוחני? האם גם אתם תבקשו להמית את המורה אשר מעז לדבר את דבר אדוני ואשר איננו חושש להצביע על האופן בו נמנעים אתם מלצעוד בדרך האור המובילה לשערי מלכות השמים?
153:2.4 ״מה תבקשו כהוכחה למשימתי על-פני האדמה? בעוד אנו מבשרים את החדשות הטובות לעניים ולמנודים, התרנו לכם להמשיך ולהחזיק ללא כל הפרעה במשרות ההשפעה והעוצמה שלכם. לא התקפנו את מה שמכובד עליכם, אלא הטפנו לחירות חדשה עבור נשמתו אחוזת הפחד של האדם. באתי אני לעולם על-מנת לגלות את ׳אבי׳ ולכונן אחוות אחים של בני האל על-פני האדמה, היא מלכות שמים[8][9]. ועל-אף כי פעמים רבות הזכרתי לכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה, עדיין עשה לכם ׳אבי׳ נסים ונפלאות חומריים רבים, בנוסף להתמרות הרוחניות ולחידוש הרוחני הנראה יותר לעין[10].
153:2.5 ״איזה אות תבקשי מידי? אני מכריז שיש בידכם הוכחות מספיקות לקבלת החלטה. אמן, אמן אומר לרבים מן היושבים כאן היום, כי אתה נדרשים להחליט באיזה דרך תלכו; ואומר אני לכם, ממש כשם שאמר יהושע לאבותיכם, ׳בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן.׳ היום, רבים מכם נמצאים בצומת דרכים[11].
153:2.6 ״כאשר לאחר סעודת ההמונים כמה מכם שלא הצליחו למצוא אותי בצד השני שכרו את צי הסירות של דייגי טבריה, הסירות אשר מצאו מחסה בסמוך בשל סערה, ביקשו לרדוף אחרי, אך לשם מה? לא כי ביקשתם צדק או אמת כדי להיטיב לשרת ולסעוד את אחיכם! לא, רק כדי לקבל עוד לחם שעבורו לא עמלתם[12]. לא כדי למלא את נשמותיכם בדברי החיים, אלא כדי למלא את קיבתכם בלחם קל[13]. זה מכבר לימדו אתכם כי המשיח, כשיבוא, יחולל נסים ונפלאות ויהפוך את חיי העם הנבחר לקלים ולנעימים. אין להתפלא על כך שאלה שלמדו זאת כמהים ללחם ולדגים. אך אני מכריז באוזניכם כי לא זו משימתו של ׳בן האדם׳. באתי להכריז על חירות הרוח, ללמד אמת של נצח, ולקדם אמונה חיה.
153:2.7 ״אחי, אַל תַּעַמְלוּ בַּמַּאֲכָל הָאֹבֵד כִּי אִם בַּמַּאֲכָל הרוח הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר בֶּן הָאָדָם יִתְּנֶנּוּ לָכֶם כִּי אֹתוֹ חָתַם ׳אָבִיו׳ האלוהים בְּחוֹתָמוֹ[14]. וכאשר תשאלוני, ׳מַה נַּעֲשֶׂה לִפְעֹל פעולות אלוהים?׳ אומר לכם בפשטות: ׳עבודת השם היא שתאמינו לזה ששלח[15].״
153:2.8 ואז, בהצביעו על כד מָן שקישט את משקוף בית הכנסת החדש, ואשר עוטר באשכולות ענבים, אמר להם ישוע: ״חשבתם שאבותיכם אכלו במדבר את המן - לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם – אך אני אומר לכם שהיה זה לחם מן הארץ[16][17]. לֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמָיִם כִּי ׳אָבִי׳ נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם הָאֲמִתִּי. כִּי לֶחֶם אלוהים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם. וכשתגידו לי, אֲדֹנִי תְּנָה לָּנוּ תָמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה, אשיב: אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים[18]. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. וַאֲנִי הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי גַם חֲזִיתֶם אֹתִי וְלֹא תַאֲמִינוּ שבאתי מן ׳האב׳. ולמאמינים, אל חשש. כֹּל אֲשֶׁר יִתְּנֶנּוּ לִי ׳אָבִי׳ יָבוֹא אֵלָי וְהַבָּא אֵלַי לֹא אֶהְדֳּפֶנּוּ הַחוּצָה.
153:2.9 ״וכעת, אחת ולתמיד אכריז בפניכם כִּי לֹא יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי כִּי אִם רְצוֹן שֹׁלְחִי. וְזֶה רְצוֹן הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי, אֲשֶׁר כָּל הניתן לִי לֹא יֹאבַד לִי[19]. וְזֶה רְצוֹן ׳אבי׳: אֲשֶׁר כָּל הָרֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם[20]. רק אתמול האכלתי את גופכם בלחם; היום אני מציע לנשמותיכם הרעבות את לחם החיים. האם תבצעו מלחם הרוח באותו רצון בו אכלתם מלחם העולם?״
153:2.10 בעת שישוע עצר לרגע להתבונן בחברי הקהילה, קם ושאל אחד מן הרבנים הירושלמים (חבר הסנהדרין): ״האם אני מבין נכון שאמרת שאתה הלחם מן השמים ואילו המן שנתן משה לאבותינו במדבר איננו כזה?״ ענה ישוע לפרושי: ״נכון הבנת.״ אמר אז הפרושי: ״אך האם אינך ישוע מנצרת, בנו של יוסף הנגר? האין זאת כי רבים מאתנו מכירים את אביך, אמך, אחיך ואחיותיך? כיצד זה תופיע כאן בבית אדוני ותכריז שירדת מן השמים?״[21]
153:2.11 וכאן החלו הנוכחים למלמל, ונראה כי מתרחשת סערה, וכך קם ישוע ואמר: ״הבה נתאזר בסבלנות; האמת תמיד ראויה לבחינה יסודית וכנה. אני כל מה שאמרתם, ועוד. ׳האב׳ ואני אחד; ׳הבן׳ ישעה ככל שיורה לו ׳האב׳, וכל אלה שייתן ׳האב׳ ׳לבן׳, יקבל ׳הבן׳ בעצמו[22][23]. קראתם את הכתוב בנביאים, ׳ וְכָל בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה׳, וכן ׳ ׳את שיורה האב ישמע גם את בנו[24].׳ כל מי ששומע בקול רוח ׳האב׳ השוכנת יגיע לבסוף אלי. ואף כי איש לא ראה את ׳האב׳, רוח ׳האב׳ אכן שוכנת בתוך האדם. ׳הבן׳ שירד מן השמים וודאי חזה ׳באב׳. וכל המאמין ׳לבן׳ יש לו חיי עולם[25].
153:2.12 ״אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים[26]. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וַיָּמֻתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם לְמַעַן יֹאכַל אִישׁ מִמֶּנּוּ ולעולם לֹא יָמוּת ברוח[27]. אני שב ואומר, אָנֹכִי הַלֶּחֶם הַחַי, וכל נשמה אשר תגיע למימוש טיבו המאוחד של האל והאדם לעד תִּחְיֶה. ולחם החיים הזה, אשר אתן לכל אשר יקבלו, הינו הטבע המשולב החי שלי עצמי. ׳האב׳ ׳בבן׳ ׳והבן׳ אחד עם ׳האב׳ – זו ההתגלות הַמִּחְיָה שלי לעולם, ומתת הגאולות לכל העמים.״
153:2.13 כאשר סיים ישוע את דבריו, פיזר רב בית הכנסת את הקהילה, אך הם לא אבו לעזוב. הם התגודדו סביב לישוע ושאלו שאלות נוספות, בעוד אחרים התלחשו והתווכחו בינם לבין עצמם[28]. במשך יותר משלוש שעות נמשכו הדברים. הקהל התפזר לבסוף לאחר שבע בערב.
153:3.1 רבות השאלות שנשאל ישוע לאחר פגישה זו. חלקן נשאל בידי תלמידיו הנבוכים, אך רבות יותר נשאל בקטנוניות בידי אנשים לא-מאמינים שביקשו רק להביכו ולהפילו בפח.
153:3.2 אחד מן הפרושים האורחים עמד על מעמד למנורה וצעק את זו השאלה: ״אתה אומר לנו שאתה לחם החיים. איך נוכל לאכול את בשרך או לשתות את דמך? מה תועלת לנו במצוותך אם לא נוכל לממשה?״ ענה ישוע לשאלה זו, ואמר: ״לא לימדתי אתכם שבשרי הוא לחם החיים ואף לא שדמי הוא מי החיים. אכן, אמרתי שחיי בגוף מהווים מתת של לחם החיים[29]. העובדה שדבר האל התגשם בבשר ועובדת היות ׳בן האדם׳ כפוף לרצון האל מהווים התנסות במציאות אשר כמוה כהזנה אלוהית[30]. ואף כי לא תוכלו לאכול מבשרי או לשתות מדמי, כן תוכלו להתאחד עִמי ברוח ממש כשם שאני אחד עם ׳אבי׳ ברוח. תוכלו להיזון מדְבר הנצח של האל, אשר אכן הינו לחם החיים, ואשר התגשם כמתת בגוף בשר ודם; תוכל נשמתכם להישטף ברוח אלוה, אשר אכן הינה מי החיים. שלח אותי ׳האב׳ לעולם על-מנת להראות כיצד הוא מבקש לשכון בכל בני האדם ולהכווין אותם; וחייתי אני את חיי בגוף כדי להעניק השראה לכל בני האדם שיבקשו אף הם לדעת ולעשות את רצונו של ׳האב׳ שבשמים שבם שוכן.״
153:3.3 ואז קם אחד מן המרגלים הירושלמים שריגל אחר ישוע והשליחים, ואמר: ״שמנו לב שלא אתה ולא תלמידיך נוטלים ידיים לפני הסעודה[31]. וודאי תדעו שאכילה בידיים טמאות ובלתי רחוצות הינה הפרה של מצוות אבותינו. אתם גם לא רוחצים כנדרש את כוסות השתייה והצלחות. מדוע אתם מזלזלים במסורות אבותינו ובמצוות? כאשר שמע אותו ישוע, ענה לו: ״מדוע אתם עוברים על מצוות אלוהים ומסורות אבותיכם? הדיבֵּר מצווה על ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳ ואף מצווה לחלוק עמם מזון אם כך נדרש; אך אתם נוהגים על-פי המסורת אשר מתירה לילדים להתחמק מחובתם ולטעון שהכספים אשר יועדו לסייע להוריהם ׳הועלו כקורבן[32].׳ המסורת פוטרת את הילדים הפִקחים הללו מאחריותם, אף כי בסופו של דבר הילדים משתמשים בכספים הללו לתועלתם שלהם בלבד. מדוע אתם מעקרים את המצווה ממשמעותה באמצעות המסורת? הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר׃ ׳נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבָּם רָחַק מִמֶּנִּי. וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה[33].׳
153:3.4 ״ראו כיצד אתם זונחים את הדיבר ומאמצים את מסורות האדם. באיזו קלות אתם דוחים את דבר האל ומקיימים את מסורותיכם שלכם. ורבות ונוספות הדרכים בהן תעזו להעמיד את מנהגיכם מעל לתורה ולדברי הנביאים.״
153:3.5 ואז הפנה ישוע את דבריו אל הנוכחים כולם, ואמר: ״הקשיבו לי כולכם. לא אשר בא לפה יטמא את האדם רוחנית, אלא היוצא מן הפה והלב[34].״ אך אפילו השליחים לא הבינו את מלוא משמעות דבריו, משום ששמעון פטרוס שאל: ״האם תוכל להסביר לנו את משמעות המילים, לבל ייעלבו המאזינים?״ ענה ישוע לפטרוס: ״האם גם אתה מתקשה מבין? האם לא תדע שכל צמח שלא שתל ׳אבי׳ שבשמים ייעקר? הסכיתו כעת לאלה שיודעים את האמת. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב את האמת. רבים מן המורים הללו הינם מדריכים עיוורים. וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הַשָׁחַת[35]. הסכיתו ואמר לכם את האמת אודות מה שמטמא את האדם רוחנית. אמן אמן אומר לכם כי לֹא מה שבא אל הפה או נכנס לראש דרך האוזניים או העיניים הוא המטמא את האדם. אלא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה יוֹצֵא מִן הַלֵּב וְהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כִּי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָעות אשר מוצאות את ביטוין במילותיהם ובמעשיהם של אנשים מרושעים. הלא תדעו כי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדוּת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים? אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם אֲבָל אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת ידיים לֹא תְּטַמֵּא אֶת הָאָדָם.״
153:3.6 מנהיגי הפרושים בסנהדרין הירושלמית השתכנעו כעת שנדרש לעצור את ישוע באשמת חילול הקודש או הפרת אחת או יותר מן המצוות הקדושות ליהדות; ומכאן נבעו מאמציהם לערב אותו בדיון על המסורת, שכונתה גם התורה שבעל-פה, ובמידת האפשר גם לתקוף אותו בשל כך. גם אם היו חסרים מים, היהודים המשועבדים הללו תמיד הקפידו בנטילת הידיים הטקסית לפני כל ארוחה. הם האמינו כי ״מוטב למות מאשר להפר את מצוות אבותינו.״ המרגלים שאלו את ישוע שאלה זו משום שדווח כי ישוע אמר, ״הגאולה נוגעת יותר לניקיון הלב מאשר לניקיון הידיים.״ אך כאשר אדם מאמֵץ לעצמו אמונות דתיות שכאלה, קשה להיפטר מהן. אפילו שנים רבות לאחר מכן, היה השליח פטרוס עדיין משועבד, מתוך פחד, לרבות מן האמונות ביחס לטהרה ולטומאה, ונגאל מהן לבסוף רק כאשר חווה חלום מציאותי מאוד ויוצא דופן[36]. ניטיב להבין זאת אם נזכור כי היהודים הללו התייחסו לאכילה ללא נטילת ידיים בדיוק כאל עשיית עסק עם פרוצה, ודינם של שניהם היה נידוי.
153:3.7 וכך בחר ׳המאסטר׳ לדון במערכת החוקים והתקנות של הרבנים, התורה שבעל-פה, ולחשוף את טיפשותה של מסורת האבות אשר נחשבה קדושה יותר אפילו מן הכתוב בתורה עצמה. ישוע ריסן עצמו פחות בדבריו משום שידע שהגיע השעה בה לא יוכל יותר לעשות דבר בכדי למנוע את הקרע הפומבי בינו לבין הרבנים.
153:4.1 בעיצומם של הדיונים לאחר הפגישה, הביא אחד מן הפרושים מירושלים לישוע נער מסכן שדבקה בו רוח סוררת ומרדנית. הוא הוביל את הנער המפגר לישוע, ואמר: ״מה תוכל לעשות כדי לרפא מחלה זו? האם תוכל לגרש שדים?״ ׳המאסטר׳ התבונן בנער ונכמרו רחמיו. הוא סימן לנער להתקרב אליו, נטל את ידו ואמר: ״אתה יודע מי אני; צא ממנוֲ; ואני מצווה את אחד מרעיך הנאמנים לוודא שלא תשוב[37].״ ומיד שב הנער להיות נורמלי ובעל דעת צלולה. היה זה המקרה הראשון בו באמת גרש ישוע ״רוח רעה״ מתוך אדם. בכל המקרים הקודמים הדיבוק היה רק לכאורה; אך זה אכן היה מקרה אמתי של דיבוק בשד, כפי שאירע מעת לעת באותם הימים ועד ליום של פנטקוסט, היום בו שטפה רוחו של ׳המאסטר׳ כל בשר וגרמה לכך שמעט המורדים השמימיים הללו לעולם לא יוכלו לשוב ולנצל בני אדם בלתי יציבים.
153:4.2 וכשהנוכחים התפלאו, עמד אחד מן הפרושים וטען כי ישוע יכול לעשות כדברים הללו משום שהוא חָבַר לשדים; כי הוא הודה בדבריו שהם מכירים זה את זה; והמשיך וטען שהרבנים בירושלים כבר החליטו שישוע חולל את כל הנסים שלו, לכאורה, בכוחו של בעל-זבוב, שר השדים[38]. אמר הפרושי: ״נתקו כל קשר על אדם זה; הוא חָבַר לשטן.״
153:4.3 אמר אז ישוע: ״אֵיךְ יוּכַל הַשָׂטָן לְגָרֵשׁ הַשָׂטָן? וְאִם נֶחְלְקָה מַמְלָכָה עַל עַצְמָהּ לֹא תוּכַל לַעֲמֹד הַמַּמְלָכָה הַהִיא; וּבַית אִם נֶחֱלַק עַל עַצְמוֹ לֹא יוּכַל לַעֲמֹד הַבַּיִת הַהוּא[39]. כיצד תוכל עיר לעמוד במצור אם איננה מאוחדת? וְאִם הַשָׂטָן יִתְקוֹמֵם אֶל עַצְמוֹ וְנֶחֱלָק; כיצד תעמוד מלכותו? אֵין אִישׁ יָכול לָבוֹא לְבֵית הגיבור וְלִגְזֹל אֶת כֵּלָיו אִם לֹא יֶאֱסרֹ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הגיבור. וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים בְּבַעַל-זְבוּב, בְּנֵיכֶם בְּמִי יְגַרֲשׁוּ אֹתָם? עַל כֵּן הֵמָּה יִהְיוּ שֹׁפְטֵיכֶם. וְאִם בְּרוּחַ אלוהים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים הִנֵּה הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת האלוהים. אילו לא היו הדעות הקדומות מעוורות אתכם, אילו לא היו הגאווה והפחד מסיטים אתכם מדרך הישר, הייתם מבחינים בקלות כי מצוי בקרבכם אחד גדול מן השדים. אתם מכריחים אותי להכריז כי כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְכַנֵּס אִתִּי הוּא מְפַזֵּר. על כן, אזהיר את אלה אשר בעיניים פקוחות וברוע מכוון מתיימרים לייחס את מעשי האל לשדים! אמן אמן אומר לכם כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם אַךְ גִּדּוּף הָרוּחַ המרושע, המכוון, לֹא יִסָּלַח לָאָדָם. ומכיוון שעובדי עוון נחושים אלה לעולם לא יבקשו ואף לא יקבלו מחילה, אשמים הם בחטא דחיית המחילה האלוהית לנצח.
153:4.4 ״רבים מכם ניצבים היום בפני צומת דרכים; אתם ניצבים בראשיתה של הבחירה הבלתי נמנעת בין רצונו של ׳האב׳ לבין נתיביו החשוכים של הרצון העצמי[40]. ולבסוף, תהיו את אשר תבחרו. עליכם להפוך את העץ ופירותיו לטובים, שאם לא, תהפכו לעץ נשחת שפירותיו רעים. אני מכריז, כי במלכות הנצח של ׳אבי׳ נודע העץ בפריו[41]. אך אחדים מכם, ילדי צפעונים, אֵיכָה תוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹב וְאַתֶּם רָעִים כִּי מִשִׁפְעַת הַלֵּב יְדַבֵּר הַפֶּה.״
153:4.5 אז קם פרושי אחר ואמר: ״רבי, חָפַצְנוּ לִרְאוֹת אוֹת עַל יָדֶךָ, כך נדע שבזכות ובסמכות תלמד. האם תיאות?״ כאשר שמע זאת ישוע, אמר: ״דור חסר אמונה, מבקש לו אות וְאוֹת לֹא יינתן לוֹ בִּלְתִּי אִם האוֹת שכבר ניתן, וזה אשר תראו כאשר יעזוב אתכם ׳בן האדם׳[42].״
153:4.6 וכאשר סיים את דבריו, הקיפו אותו שליחיו והובילו אותו אל מחוץ לבית הכנסת. הם הלכו עמו בדממה חזרה הבית לבית צידה. הם כולם נדהמו, ובמידת מה גם נחרדו מן השינוי הפתאומי שחל בטקטיקת ההוראה של ׳המאסטר׳. הם לא הורגלו לראות אותו פועל במיליטנטיות שכזו.
153:5.1 שוב ושוב ניפץ ישוע את תקוות שליחיו, שוב ושוב ריסק את ציפיותיהם הכמוסות. אך שום אכזבה או תקופת צער לא השתוותה לזו אשר אחזה בהם כעת. בנוסף, בדיכאון שאחז בהם נמהל פחד אמתי לשלומם[43]. הם הופתעו מנטישתם המוחלטת, הפתאומית, של התושבים. הם חששו ודאגו, במידת-מה, גם בשל העזות הבלתי צפויה שהפגינו הפרושים שירדו מירושלים, והנחישות האסרטיבית שלהם. אך יותר מכל נסערו בשל השינוי הפתאומי שחל בטקטיקה של ישוע. בנסיבות רגילות, הם היו מקבלים בברכה את הופעתה של הגישה היותר מיליטנטית, אך הם נבהלו מן האופן בו הופיעה בצמידות לדברים רבים בלתי צפויים אחרים.
153:5.2 וכעת, מעבר לכל הצרות האחרות, ישוע סרב לאכול כשחזרו הביתה. הוא הסתגר לבדו באחד מן החדרים העליונים. היה זה כמעט חצות כאשר חזר יואב, מנהיג האוונגליסטים, ודיווח כי כמעט שליש מעמיתיו נטשו את הקבוצה. לכל אורך הערב באו והלכו חסידים נאמנים ודיווחו על תחושת דחייה כללית כלפי ׳המאסטר׳ בכפר נחום. הרבנים מירושלים הזינו את תחושות הדחייה ועשו כל אשר לאל ידם לגרום לאנשים להתרחק מישוע ותורתו. במהלך השעות הקשות הללו התכנסו שתיים עשרה הנשים בביתו של פטרוס. הן היו נסערות מאוד, אך אף אחת לא נטשה.
153:5.3 ישוע ירד מן החדר העליון מעט לאחר חצות הליל, עמד בקרב השניים עשר ועמיתיהם, אשר מנו בסך הכול כשלושים. וכך אמר: ״אני מכיר בכך שניפוי המלכות מטריד אתכם, אך הוא בלתי-נמנע. לאחר כל ההכשרה שקיבלתם, האם באמת הייתה לכם סיבה טובה להיטרד מדברי? מדוע נמלאתם בפחד וחשש למראה המלכות שנפטרת מן ההמונים הפושרים, מתלמידים בעלי לב-חצוי? מדוע תבכו אל מול שחר של יום חדש בו תזרח בהדר חדש תורת הרוח של מלכות השמים? אם תתקשו לעמוד במבחן זה, מה תעשו כאשר יידרש לשוב ׳בן האדם׳ ׳לאב׳? מתי וכיצד תכינו את עצמכם לזמן בו ארקיע חזרה למקום ממנו באתי לעולם?[44][45]
153:5.4 ״עליכם לזכור, אהוביי, כי הָרוּחַ הוּא הַנּותֵן חַיִּים וְהַבָּשָׂר אֵין בּוֹ מוֹעִיל. הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲנִי דִבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם רוּחַ הֵמָּה וְחַיִּים. יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם! לא נטשתי אתכם[46]. רבים ייעלבו מדברי הפשוטים. כבר שמעתם שרבים מחסידי כבר הפנו אלי עורף; לא עוד יצעדו עמי. מלכתחילה ידעתי שמי שמאמין בלב-חצוי ייפול לאורך הדרך. האם לא בחרתי אתכם, השניים עשר, ומיניתי אתכם לשגרירי המלכות? הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם גַּם אַתֶּם לָסוּר מֵאַחֲרָי? איש איש יבחן אמונתו, כי אחד מכם מצוי בסכנה גדולה.״ וכשסיים ישוע את דבריו, אמר שמעון פטרוס: ״כן, אדוני, אנחנו עצובים ונבוכים, אך לעולם לא ננטוש אותך. לימדת אותנו את מילות חיי הנצח. האמנו בך והלכנו אחריך עד כה. לא נפנה לך עורף, כי יודעים ששליח האל אתה.״ וכשסיים פטרוס את דבריו, כולם כאיש אחד הנידו ראשם לאות הסכמה להבטחת הנאמנות שלו.
153:5.5 אמר אז ישוע: ״לכו לנוח, כי זמנים עמוסים לפנינו; הנה באים ימים מלאים בפעולה.״